90,717
עריכות
רבנו מנוח/שביתת עשור/א: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מ
סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (פרידברג-ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מ (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
== ג == | == ג == | ||
'''כתב ''' | '''כתב ''' הרב ''' ומותר לקנב את הירק כו'.''' אמר המפרש קינוב הוא לשון חתיכה וקציצה והרבה יש בתלמוד האי מאן דקניב סלקא בפרק כלל גדול הכלכלה משיחסום ויקנב בפרק י"ג ממסכת כלים והא מוקמי לה רבנן קמאי בקניבה גריס כלומר שחותכו אחר שנתלש בחתיכות גסות ובירקות שנאכלות חיות ואין הקינוב מעכב בהן שאפילו בלא קינוב מתבשלין יפה ויכול לאכלו דאלו אין מתבשלות בלא קנוב אסור דתולדה דטוחן הוא ואיך נתיר דבר שיש בו חיוב חטאת מפני עגמת נפש ובפרק ז' מהלכות שבת הארכנו בזה. והאי מפני עגמת נפש מפרשי ליה כדי שימצא מתוקן מה שיאכל במוצאי יום הכפורים ולא תהא נפשו עגומה יותר מדאי. ור"ש פירש מפני שמצוה לעשות כן כדי שתהא נפשו עגומה ומקיים במעשה ידיך ארנן מצות ענוי שיראה ולא יאכל ולא נתיר כדי שלא יחקה את המינין כלומר הכותיים. והאי דשרינן קניבת ירק תלוש ביום הכפורים דוקא מן המנחה ומעלה כמ"ש הרב אבל קודם זמן המנחה לא דלמא אתי למיכל מיניה כיון שהוא רחוק מעת ערב. והרי"ף השמיט זה בכונה שלא רצה להתיר ולפרסם כדי שלא יזלזלו ביום הכפורים ויפה עשה דהא אפילו בימי רבותינו התחילו לאסור ולגזור כדאמרינן בגמרא כיון דחזו דקא מחרפי ואכלי אמרי אתא אגרתא ממערבא דאסור ופירוש מחרפי מקדימין קודם המנחה ומאותו זמן ואילך הנהיגו איסור לפי שא"א לעמוד שלא יהיו מחרפי ואי מחרפי אכלי ומגדפי ולפיכך לא הזכיר הרי"ף. ויום הכפורים שחל להיות בשבת כו' דגזרינן אטו שבת דעלמא. וכבר נהגו כו' הרי הוא קדש לכל דבר פירוש ואסור לעשות בו כל דבר שאסור לעשותו בשבת. ע"כ מפרק ואלו קשרים: | ||
== ד == | == ד == | ||
'''כתב ''' | '''כתב ''' הרב ''' מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים כו'.''' אמר המפרש הפסוק הראשון הוא בפ' אחרי מות והיתה להם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם והפסוק האחר הוא בפרשת אמור אל הכהנים. ענוי שהוא לנפש זה הצום כי האכילה והשתיה שומרים הנפש הטבעית שהיא בכבד ומכלכלים הלחות העיקרי. ולישנא דגמרא ענוי שיש בו איבוד נפש ואיזה זה אכילה ושתיה פירוש משא"כ בתשמיש המטה דמעיקרא קא בעי למימר דבענוי מתשמיש מיירי קרא וקא מהדר ליה מדכתיב תענו את נפשותיכם וכתיב נמי והאבדתי את הנפש וגו' משמע עינוי שיש בו איבוד נפש. ובמניעת תשמיש אין בו איבוד נפש דאדרבה הגוף והנפש מתקיימים בהתרחק אדם ממנו. ובפרש"י מצאתי ענוי שהוא אבוד נפש פירוש בתוך חלל הגוף והגירסא הראשונה היא עיקר והכי איתא בספרי. מאחר שענש הכתוב כרת כו' פירוש שלא נתבאר בתורה אזהרה לזה המעשה ר"ל לאכול ביום הכפורים אבל זכר העונש וחיוב כרת למי שאכל וידענו שהאכילה נמנעת ממנו. לשון סיפרא כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה הרי זה עונש לענוי. אבל אזהרה לעינוי ליום עצמו לא שמענו שאין ת"ל שכבר ק"ו הוא מה אם עינוי שאינו נוהג בימים טובים ובשבתות הרי הוא ענוש עליו מלאכה שהיא נוהגת בימים טובים אינו דין שיהא ענוש עליה ואם כן למה נאמר עונש מלאכה נלמוד ממנו אזהרה לעינוי מה עונש מלאכה לאחר אזהרה אף עונש ענוי לאחר אזהרה: | ||
== ה == | == ה == | ||
'''וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו כו'.''' | '''וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו כו'.''' דשיתא ענוי כתיבי בדאורייתא תרי בפרשת אחרי מות ותרי בפרשת אך בעשור שבאמור אל הכהנים וחד בפרשת ובעשור שבחומש הפקודים ואע"ג דכתב בפרשת אמור כי כל הנפש אשר לא תעונה ההיא לעונש אתא כמ"ש הרב פשו להו חמש לאיסור חמשה מיני תענוג אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ותשמיש המטה וכלהו הני אשכחן דאיקרו עינוי אכילה דכתיב ויענך וירעיבך וגומ' ושתיה בכלל אכילה רחיצה ונעילת הסנדל דכתיב גבי אביתר וכי התענית בכל אשר התענה אבי. ובדוד אשכחן בברחו מפני אבשלום בנו דכתיב ביה כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר ועיף ר"ל מרחיצה כדכתיב מים קרים על נפש עיפה ותו נמי אשכחן דכתיב ביה בדוד ודוד עולה במעלה והוא הולך יחף. ור"ל מנעילת הסנדל דכתיב מנעי רגלך מיחף וכתיב וכי התענית משמע דהני תרתי איקרו עינוי. סיכה דכתיב להבין ולהתענות והאי עינוי אסיכה קאי שהיתה נמנעת ממנו לגמרי לא אשארא דהא כתוב וסוך לא סכתי. תשמיש המטה דכתיב אם תענה את בנותי ואמרינן אם תענה מתשמיש. שנאמר שבת שבתון כו' דתרי שבת שבתון כתיבי באורייתא גבי יום הכפורים חד בפרשת אך בעשור שבסדר אמור אל הכהנים ואידך בפרשת אחרי מות וחד מינייהו למצות עשה לשבות ממלאכה ביום הצום כדאיתא בריש פרקין. ואידך לחמשה עינויין דכי היכי דשבתון האמור בשבת אסרו חכמים שאר מלאכות שלא היו במשכן אע"פ שאינן מלאכה גמורה הכא נמי שבתון דכתיב גבי עינוי שבתון הוא לכם ועניתם להוסיף על עינוי אכילה ושתיה קאתי. ואין חייבין כרת או קרבן כו' פירוש באלו החמשת עינויין אין בהן חיוב כרת אלא באכילה ושתייה לפי שהם עיקר הענוי כמ"ש הרב עינוי שהוא לנפש זה הצום כדאיתא בגמרא ועליו קא מזהר רחמנא חיוב כרת כדכתיב והאבדתי את הנפש ההיא וגומר משמע דבעינוי נפש קא קפיד קרא, כללא דמלתא שאין עונש כרת ביום הכפורים אלא על האוכל והשותה והעושה מלאכה בלבד ודוקא כשאוכל ושותה בעיצומו של יום דהיינו היום והלילה אבל בתוספת עינוי אין בו כרת דהא כתוב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה וצ"ע. אבל אם רחץ כו' ואע"ג דמקרא ילפינן להו אפילו הכי לית בהו איסורא אלא מדרבנן דקראי אסמכתא בעלמא נינהו: | ||
== ו == | == ו == | ||
'''כשם ששבות ממלאכה כו'.''' | '''כשם ששבות ממלאכה כו'.''' פירוש דהא חמשה לאוין כתיבי במלאכה חד בפרשת אחרי מות בפרשת אך בעשור וחד בפרשת ובעשור שבחומש הפקודים וחד מינייהו אתא לאזהרה דיממא וחד עונש דליליא וחד למגמר עינוי ממלאכה בין דיממא בין דליליא נמצא שעיקרי הלאוין במלאכה כתיבי וממלאכה ילפינן עינוי ומש"ה כתב המפרש כשם ששבות למלאכה כך שבות לעינוי. וכן ביציאה שוהא מעט בעינוי כו' פי' לפי שתוספת זה שמוסיפין מחול על הקדש אינו אלא בין השמשות שלו שהוא אסור דהוה ליה ספקא דאורייתא ומשום הכי בהפסק מועט שיפסיק האדם קודם בין השמשות של תשיעי ובשהיה מועטת שישהא אחר בין השמשות של עשירי סגי ליה כדי שלא יכנס לבית הספ' אבל היכא דבריר ליה דתשיעי הוא או אחד עשר ודאי הוא אין צריך להוסיף שאין כאן יראת ספק. ואני מתיישב בזה דהא גזרת הכתוב הוא ואע"פ שיודע ודאי שחול גמור הוא כדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכתוב נמי מערב עד ערב ורבותינו אמרו מצוה להוסיף מחול על הקדש. וראינו קדמונינו החסידים ז"ל שהיה מנהגם להתחיל ולצום מבעוד יום ולהאריך בתפלה עד שיעור חצי שעה ועוד מן הלילה של מוצאי יום הכפורים וגם כן נהגו שלא להתפלל תפלת נעילה עד קרוב לבין השמשות כדי שלא יפשעו בתוספת שהיא מצות עשה מדרבנן. ואע"פ שחותם והיא יציאת הכוכבים אין כאן משום ברכה לבטלה שהרי קדש הוא אע"פ שאחד עשר ודאי. וכתב ר"ש במסכת יום טוב שמן הדין היה לנו לעשות מיום כפור שני ימים משום ספק דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה ויום שני עיקר אלא משום דלא אפשר להתענות ב' ימים רצופים ושני לילות ואין גוזרין על הצבור דבר שאין יכולין לסבלו ולעמוד בו. וכן הסכים רב אחא בשאלתא דאמור אל הכהנים: | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} | ||