קרית ספר/שאר אבות הטומאות/ג: הבדלים בין גרסאות בדף

'''נבלת ''' העוף הטהור מטמא מן התורה כדכתי' פרשת אחרי מות וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה וגו' ורחץ במים ותניא בת"כ דבנבלת עוף טהור הכתוב מדבר דהא חלוק מעוף טהור דלעיל דכתי' כי יצוד ציד חיה או עוף וגו' והוא אסור משום נבילה וטריפה כחכמים דאמר' התם נבלה וטרפה נבלה שיש לה טריפה יצא עוף טמא שאין לו טרפה ואינה מטמאה אלא בבית הבליעה דבתוך המעים אינה מטמאה דכתיב וכבס בגדיו במים וטמא עד הערב וטהר דאע"ג דנבלה בתוך מעיו דלא נתעכלה כגון שאכלה סמוך לשקיעת החמה כיון דטבל והעריב השמש הוי טהור ובתוך הפה נמי אינה מטמאה דכתיב נפש אשר תאכל להכי אפקיה בלשון נפש לאשמועינן דאבית נפש הוא דמטמא דהיינו בבית הבליעה והאי דכתיב אשר תאכל ליתן שיעור לטומאתה כדי אכילה דהיינו כזית יכול יטמא אדם וכלי חרש בשעת בליעתו תלמוד לומר וכבס בגדיו בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס נמצאת אומר היה אוכל נבלת עוף טהור וידו אחת בתנור וידו אחת על גבי חברו שניהם טהורים ואחר שבלעה אינו מטמא שאר כלים דאף על פי שהוא טעון טבילה והערב שמש לא הוי אלא ככלי ראשון לטומאה אחר שפירש ממטמאיו.

'''אין ''' נבלת העוף הטהור צריכה מחשבה לטמא בבית הבליעה אלא לטומאת אוכלין כדתנן פרק קמא דטהרות י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור צריכה מחשב' ואינה צריכה הכשר ומטמאה טומאת אוכלין דמשמע דהא דצריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר היינו לטומאת אוכלין דלטומאה נבלה הא חשיב לה קרא אוכל לטמא כדכתיב וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וגו' ואוקמי' בנבלת עוף טהור כדאמרינן ופשיטה דאינה צריכה הכשר דהיא עצמה מטמאה ואינה מקבלת טומאה לאחר שתהיה צריכה הכשר וכדתנן פרק בתרא דעוקצין דכל שמטמא טומאה חמורה אינה צריך הכשר כדילפינן פרק דם שחיטה מתני' דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע וכו' מה זרעים מיוחדים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה וצריך הכשר אף כל שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר יצאת נבלת עוף שסופו לטמא טומא' חמורה ואינו צריך הכשר כדא' וכו'. פרה אדומה ושעירי הנשרפי' אף על פי שמטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהן לאכילה צריך שתגע בהן טומאה ואחר כך יטמאו טומאת אוכלין כחכמים דפרק טבול יום דפליגי ארבי מאיר ואמרי דפרה ופרים הוא דמטמאי טומאת אוכלין ולא שעיר המשתלח דהא דתנא דבי רבי ישמעאל הכי קאמר לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבלה ולא שיטמא מאליו וכדאמרי' במערבא כדמייתי התם אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלין מאליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעי' ולא בעלי חיים דלא אשכח' בעלי חיים מטמאין.

'''כזית ''' מנבלת בהמה שתחבו במעי האשה או בבית הבליעה הרי זה טמא משום נושא כדאיבעיא לן פרק יוצא דופן דף מ"ב ואמר רבא בית הסתרים הוי ונהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמיא והא דתניא יכול יהא נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה וכו' ת"ל לא יאכל לטמאה בה יצתה היא שמטמאה קודם שיאכלנה לרבא איירי כגון שבית הבליעה רחב כל כך שלא יסיט נבלה שתחבה לו חברו והוי כטומאה בלועה בתוך מעיו דאינו לא נוגע ולא נושא כדאמ' פרק קמא דהלכות כלים. הכורך כזית נבלת עוף טהור בחזרת ובלעה טמא כרכה בסיב טהור כדתניא בתוספתא שלהי זבין והיינו טעמא משום דבחזר' שם אכילה עליה ובסיב אין זה דרך אכילה ואכילה כתי' בה בנבלת עוף טהור. ואם בלע והקיא קודם עיכול אינה מטמאה בגדים בשעת הקאה בשנתעכבה בבית הבליעה כדתניא התם משום דלא קרינא ביה והאוכל אבל הקיאה לגמרי וחזר ובלעה ונתעכבה בבית הבליעה אכילה הויא כדתניא התם מטמא שנים ופוסל אחד. מעי של נבלת עוף הטהור שבלעו מקצתו אם יש כזית בבית הבליעה טמא אף על פי שמקצתו בחוץ במנחות פרק רבי ישמעאל בפנקסים דאלפא ביצי נבלת עוף הטהור ומקצתן בחוץ וכו' והיינו חוץ ופנים בגוף העוף ואפ"ה משמע דכי ה"ג דכתב הרב ז"ל טמא דעבידי אינשי דאכלי הכי. הבולע אבר שלם ואפי' צפור ואכלה אם אין בה כזית טהור כדתניא התם דאכילה כתיב בה בנבלת עוף טהור וכדאמרינן גבי אבר מן החי.

'''כנפים ''' ונוצה אינן מצטרפין לכזית אבל מקומות הרכים שאצל הבשר שהם חרטום וצפרנים מצטרפין וראשי אגפים וראש הזנב ועצמות אפילו רכים אינם מצטרפין כדתנן פרק קמא דמסכת טהרות מיטמאות ומטמאות פי' טומאות אוכלין ולא מצטרפות לטומאת נבלת עוף טהור לת"ק דרבי ישמעאל וחרטום וצפרנים מצטרפות לת"ק דרבי יוסי. האוכל מן הגידין מן השלל של בצים ומן הדם ומבשר החי טהור כדתנן פרק קמא דביצה ד"ז ושלהי תוספתא דזבין אבל אוכל מן האשכול של ביצים ומן הקרקבן ומן בני המעיים או המחה החלב באור וגמעו הוי כאוכל מבשרם ושותה נמי בכלל אוכל וכתיב הנפש לרבות את השותה וכדאמרינן פרק העור והרוטב דק"כ ומייתי התם ברייתא דקתני המחהו באור טמא בחמה טהור ומפרש טעמא משום דאסרוחי אסרח.

'''נבלת ''' העוף הטהור שנפסלה מלאכול הכלב טהורה כדילפינן לעיל גבי נבלת בהמה וכן יבשה כחרס כדתנן פרק דם הנדה נבלה בהדי הנך דאין מטמאין יבשין ומפרש בגמ' נבלה משום דכתיב וכי ימות כעין מיתה ונבלת עוף טהור נמי כיון דהוי מתה איפשר דילפינן מינה דבמתניתין קתני סתמא והנבלה דמשמע בין נבלת בהמה או עוף טהור ובת"כ גבי שרצים מרבינן מכי יפול מנבלתם יש מנבלתם שאינו מטמא פרט ליבישה שאינה יכולה להשרות. ונצל של עוף טהור לא מטמא בפרק כ"ג דנזיר בעי יש נצל לבהמה או לא מי אמרינן גמירי נצל דאתא מאדם אבל דבהמה לא או דילמא לא ולא איפשיטא בעיין ולהכי כתב הרב ז"ל לעיל פרק ראשון דנצל דבהמה הוי ספק ונראה דדוקא בנבלת בהמה הוא דאיבעיא לן כדקאמר יש נצל לבהמה וכו' ולא קאמר יש נצל לנבלה דאע"ג דבעי למיפשיט מהמחהו באור וכו' דמתניתין גבי נבלת עוף טהור אפילו הכי משמע דבנצל בהמה דוקא בעי דנבלת עוף טהור פשיטא ליה דלא מטמא והוי כהמחה החלב בחמה דאמרינן דטהור.

'''עוף ''' טהור שנטרף ונשחט ואפילו בעזרה שחיטתו מטהרתו אבל נמלק לא כר' יוסי דמתני' קמא דמסכת טהרות וכדאמר ליה רבי יוסי לרבי מאיר במתניתין דסוף פרק דם חטאת בזבחים דיו בנבלת בהמה ששחיטתה מטהרתה ולא מליקתה דהואיל דלא יליף עוף מבהמה לטהר טריפה מטומאתה כדילפינן מדכתיב וכי ימות מן הבהמה וגו' מקצת בהמה מטמאה וכו' אם כן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושחיטת עוף בין בפנים בין בחוץ מטהרת כדתניא התם סוף פרק דם חטאת יכול תהא שחיטת חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ מטמאה בגדים בבית הבליעה תלמוד לומר נבלה וטרפה כלומר שהוא כטריפה מטמאה ששוות בפנים (כפנים) כבחוץ דכאן וכאן היא אסורה יצא שוחט חולין בפנים דלא שוה לשוחט חולין (בסוף) [בחוץ] דכשרה ולהכי אינה מטמאה בגדים ושחיטה בחוץ אף על גב דשוו בפנים כבחוץ דאידי ואידי פסולין נינהו אפילו הכי כיון דהועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת משום שחוטי חוץ כדמרבינן פרק השוחט ומעלה מאו אשר ישחט לרבות שחיטת עוף אלמא שחיטה שמה הועיל לה נמי לטהרה מידי נבלה ושחיטת פנים נמי משום דלא שוו בפנים כבחוץ דבחוץ לא מטמא כדאמרינן ואף ע"ג דבאכילה אסור בטומאה מיהא לא שוו ודנין דבר שלא בהכשרו שהוא שחיטת קדשי' בפנים מדבר שלא בהכשרו שחיטת קדשים בחוץ וכן שחיטת חולין בפנים משחיטת חולין טריפה בחוץ דמטהר כדאמ' ואין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו כמליקת חוץ ממליקת פנים כדאי' התם. מלק חולין בפנים וקדשים בחוץ מטמא בגדים בבית הבליעה כדתנן התם ותני' בגמר' יכול תהא מליקת פנים מטמאה בגדים תלמוד לומר והנפש אשר תאכל נבלה וטריפה דמיתוקמא בנבלה עוף טהור מה טרפה אין הטרפות המאורע בה מתיר שום איסור שהיה בו מתחלה אף נבלה שאין נבלות המאורע בה מתיר שום איסור שהיה בה מתחלה יצא מליקת פנים בהכשר דמתיר האיסור שבחייה לא היתה ראויה ליקרב לגבוה והותרה במליקה זו והואיל ומתירה אין מטמאה בבגדים בבית הבליעה יצא מליקת קדשים בחוץ וחולין בין בפנים בין בחוץ דהואיל ואין מתירין מטמאין בגדים אבית הבליעה. עגלה שנערפה כהלכתה טהורה כדבי רבי ינאי דאמרי התם כפרה כתיב בה כקדשים וכן אם נשחטה אחר ירידתה לנחל איתן אף על פי שאסורה בהנאה הצילה מידי נבלה כדאמר' התם דאין לך שחיטת בהמה טהורה שמטמאה.

'''נבלת ''' העוף הטמא טהורה מטומאת בית הבליעה כדתניא פרק חטאת העוף ופרק גיד הנשה רבי יהודה אומר יכול תהא וכו' תלמוד לומר נבלה וטרפה לא יאכל מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא דאין איסור נבלה חייל אאיסור טמא ומ"ד (ליה) איסור חל על איסור דריש מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחודיה יצא זה שאיסורו משום טמא ונבלה ואם חשב עליה לאכילה והוכשרה הויא כאוכלין טמאין שהן ראשון לטומאה כדתנן פרק קמא דטהרות דצריכה מחשבה והכשר ומשום דאסורה באכילה צריך מחשבה לשוויה אוכל והכשר כדתנא דבי רבי ישמעאל פרק העור והרוטב ופרק טבול יום על כל זרע וכו' כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר יצא נבלת עוף טהור כדאמ' לעיל וכנפים ונוצה והרך שבה הוו כבשרה כדתנן נמי התם.

'''אבר ''' החי הפורש מעוף טמא או טהור אין בו טומאה כלל כדתנן פרק קמא דטהרות האוכל הוא דסופג ארבעים אי משום אבר מן החי בטהורה אי משום טמא בטמאה אבל לענין טומאה לא מטמאה בבית בליעה וכדיליף בת"כ מדכתיב ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלת' יטמא וכל הנושא וגו' לכל הבהמה אשר היא מפרסת וגו' יכול יהא אבר מן החי מטמא בכולן דהאי קרא באבר מן החי משתעי כדילפינן התם הנוגע והנושא דכתיב הכא להביא את אבר מן החי ואם כן יכול יהא וכו' ת"ל בהמה אוציא את הדגים הגדלים בים ולא אוציא את החגבים תלמוד לומר מפרסת אוציא את החגבים ולא את העופות תלמוד לומר פרסה אוציא את העוף הטמא ולא את הטהור דכיון שמטמא בגדים בבית הבליעה משא"כ בבהמה דין הוא שיטמא אבר מן החי ממנה ת"ל ושסע איננה שוסעת פרט לעוף דלית ליה שסע אין לי דאבר מן החי מטמא אלא בבהמה טהורה דאית ליה שסע בהמה טמאה דלית לה שסע מנין תלמוד לומר לכל הבהמה אשר הוא כלומר בהמה מאי דהויא חיה טהורה מנין תלמוד לומר פרסה דחיה טהורה הויא מפרסת פרסה טמאה מנין תלמוד לומר פרסה וחיה טמאה נמי אית לה פרסה לשסועין מנין תלמוד לומר ושסע וכו'. אבר מן המת הוי כנבלת העוף שפרש ממנו לטמא בגדי' אי הוי בשר גידין ועצמות כדלעיל בבהמה אלא דבעי כזית דאכילה כתיב בה כדא' לעיל ולטומאת אוכלין אם חשב עליה לאוכלה כדלעיל ומעוף טמא נמי מטמא טומאת אוכלין בתר מחשבה והכשר כדאמרינן לעיל: