תוספות יום טוב/זבים/ד: הבדלים בין גרסאות בדף

'''ר' יהושע אומר.''' כתב הר"ב אין הלכה כר"י וכ"כ הרמב"ם ולא הוה סתם ואח"כ מחלוקת כיון שאין מחלוקת בכאן נמצא ששתי המשניות דלעיל ודהכא הן המחלוקת בעצמן. והלכה כת"ק. כנ"ל *[ועיין מ"ש במשנה ט' פ"ו דנזיר ורפ"י דכלים]:  

'''נדה שישבה עם הטהורה.''' וה"ה זב וטהור. הר"ש. ועיין מ"ש לקמן בשם מהר"ם. וכן דעת הרמב"ם. וכתב הכ"מ פ"ט מה"מ דלהכי נקט נדה משום דבעי למתני שישבה עם הטהורה במטה שזה שייך בנקבה טפי מבזכר ע"כ. כלומר שמדרך הנקבות ששוכבות במטה ביחד. משא"כ בזכרים. אף ע"פ ששנינו בסוף קדושין דחכמים מתירין לשני רווקים שישנו בטלית אחד לפי שישראל לא נחשדו על משכב זכור. מ"מ מצינו שם בגמרא לגדולי החכמים שהיו מחמירין על עצמן ומרחיקין אפילו מהבהמה כדי שלא יתיחדו עמה:  

'''כפה שבראשה טמא מדרס.''' עיין במשנה י"ו פ"ו דכלים:  

'''נוטלת עריבה מלאה בגדים בזמן שמשאן כבד טמאין.''' נ"ל דמיירי שנושאת העריבה בחיקה לפניה וכשמשאן כבד מכריעות אותה עד שהיא נשענת ונתלי' עליהם כנ"ל. אבל מצאתי שמהר"ם פי' דמיירי שנושאה הנדה עם הטהורה. וטעמא הוי כדלעיל בזב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין דמפליג נמי בין משאן כבד למשאן קל. ואף ע"ג דכבר אשמועינן האי דינא בזב וטהור שהיו פורקין או טוענין שמא י"ל דאיצטריך דה"א התם כי משאן קל טהורים משום דהוי לפי שעה אבל הכא שנושאת המשא ביחד זמן מרובה הוה לן למיחש אפילו במשאן קל שמא נשענו [זו על זו] ועוד דרך נשים להתיגע טפי מאנשים. ע"כ:  

'''בזמן שמשאן קל טהורים.''' הבגדים מטומאת מדרס ואע"פ שהעריבה טמאה מגע זב אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים. ונהי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כל זמן שלא פירש. כלי הנוגע בזב אינו מטמא בגדים אפילו בעוד שלא פירש. ובהדיא תניא בת"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו. איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. הר"ש:  

'''ונפל ככר של תרומה טהור.''' פי' הר"ב משום דכחה של כסוסטרא יפה. כדמחלק בסיפא {{ממ|במשנה ג'}} וכאן לא חילק. משום דכולה כחן יפה. הר"ש:  

'''הקיש על המריש כו'.''' לשון הרמב"ם רפ"ט מהמ"ומ שדבר שהיה מחובר בארץ או מסומר במסמרים אם היה כחו יפה וחזק והקיש עליו הזב בעת שהקיש הניד כלי או אוכלים ומשקים מכח הכאתו או שהפילן הרי אלו טהורים ואם לא היה כחו יפה וחזק אלא מתנדנד והקיש עליו הזב והפיל או הניד בכח הכאתו כלים או אוכלים ומשקים הרי אלו {{ממ|מיטמאין}} וכאלו הסיטן שהרי מכחו נפלו. זה הכלל כל שנפל מכח היסטו טמא מכח הרעדה טהור ע"כ. וזה הכלל כו' תוספתא הביאה הר"ש במשנה דלקמן:  

'''הקלת.''' כתב הר"ב עגול של עץ שסביב לרחים התחתונה לקבל הקמח כו' ולשון הרמב"ם סבוב של עץ שעושים סביב הרחים כדי שלא יפרח האבק מן הדבר הנטחן. וכבר כתבתי במשנה דלעיל בזה. והנני יוסיף בכאן שמה שמוסיף הר"ב על לשון הרמב"ם וכתב התחתונה והוא הועתק מפי' הר"ש. נראה דלא דק שאין דעת הר"ש שעשוי לקבל כו'. אבל דבריו הם כפי' הערוך שמפרש שהוא בנין סביב כו' והוא בסיס לרחים התחתונים. ע"כ. וזאת שנית להר"ב בפירוש הקלת דתנן במשנה ג' פ"ד דב"ב הרכיב ג"כ שני פירושים דהרשב"ם ודהרמב"ם. ואינם עולים כאחד כלל כמו שכתבתי בס"ד בספי"ד דכלים:  

'''על אילן יפה.''' פירש הר"ב ועומדת באילן יפה. וכ"פ הר"ש. ומסיים ואית דגרסי הכא ובפרקין דלעיל באילן ולא גרסינן על:  

'''פונדיות.''' לשון הר"ב כעין כיסין ארוכין ונותנין בהן מעות ובלע"ז בריד"ש וראוין לשמש שכיבה עם מלאכתן. שישב עליהן והן מלאות מעות ופותח פיהם ונוטל. וא"צ לומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו. רש"י פ"י דשבת דף צ"ג:  

'''לארכן.''' כגון שהיה שוכב על מעיו או פרקדן *{{ממ|ואורכו}} מוטל על אורכן. רש"י שם:  

'''טמאים.''' פירש הר"ב שכל אחד ואחד נשען רובו כו' וכ"פ הר"ש. גם רש"י בשבת. וכתבו התוספות וז"ל ולפי זה אתיא כר"ש {{ממ|דלקמן דס"פ}} דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו. ור"י אומר דמצי למימר דאתיא אפילו כרבנן. וטעמא דטהורים משום דה"ל כל אחד מסייע ואין בו ממש {{ממ|כדפירש הר"ב בס"פ}} ע"כ: כו' ועיי' בפ' דלקמן משנה ב' וד'. ומ"ש הר"ב דכתיב ואם על המשכב הוא וכו' וכן ל' הר"ש. ואגב ריהטייהו פירשו כן ולא דקדקו. דאותו הכתוב על טהור השוכב על משכב הזב נאמר. ובא ללמדנו שאינו נטמא עד שינשא רובו. וכאותה ששנינו בפ' דלקמן משנה ה'. ושם הביא הר"ש עצמו גם הרמב"ם לשון ת"כ מן המקרא הזה. אבל בזב העושה משכב נדרש בת"כ מדכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו. והרמב"ם כתב בכאן וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב ואמרו בספרא עד שינשא רובו עליו. אמת שכן דרשו בספרא. אבל לא ידעתי למה לא העתיק דרשא דמשכב דקדים וגם ביה אנן קיימין ולא במרכב. והא דאמרינן רובו. משום דרובו ככולו:  

'''כסיות.''' פי' הר"ב לשון רבים של כסא. וכ"כ הר"ש. וקשה לי קצת דהכא קתני ביו"ד ולקמן באלף. לכן נראה כפי' הרמב"ם שכתב כסיות כלי חגורות של עור נאותים למשכב:  

'''אם רחוקים זה מזה טהורים.''' פי' הר"ב לפי שאין רובו נשא כו' דכיון שרחוקים זה מזה עומד על שתיהן בשוה חציו על זה וחציו על זה. אבל אם הן קרובים זה לזה שניהם טמאים דזמנין נשען רובו על זה וזמנין על זה. מהר"ם:  

'''עשר טליות כו'.''' כתב הר"ב עשר לאו דוקא כו' כמו שהבאתי לשון ת"כ במשנה ג' פ"א דכלים {{ממ|ד"ה שהוא}}:  

'''כרעו הן טמאין.''' לפי שכבר נתלה הזב במשכב ההוא. וכבר קדם לנו {{ממ|בספ"ב}} כי הזב מטמא את המשכב בה' דרכים. ומן כללם נתלה. הרמב"ם:  

'''רבי שמעון אומר ביחידי כו'.''' וכה"ג פליג לקמן במשנה ז' ושם כתב הר"ב שאין הלכה כמותו. וכ"פ הרמב"ם גם בכאן:  

'''ואוכלין ומשקין בכף שנייה טמאים.''' כתב הר"ב בין כרע הזב בין כרעו אוכלים ומשקים. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם אין חילוק בכאן. בין כרע הזב או כרעו האוכלים. שהרי הן טמאים בהיסט הזב כמו שקדם {{ממ|ברפ"ג}} מגע שהוא ככולו. אמנם הוצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאלו ישב הזב עליו כמו שביארנו ע"כ. ועיין בפרק דלקמן משנה ב':  

'''ובמת הכל טהור.''' חוץ מן האדם. ה"מ נמי למיתני ובנבלה הכל טהור חוץ מן האדם. וכדתנן בפרק דלקמן משנה ג':  

'''ובמת.''' פשוט הוא. כי כל מקום שנאמר מת הכוונה בו הדבר המטמא מן המת. והוא כזית מבשרו. ואבר ממנו. ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות. הרמב"ם:  

'''הכל טהור.''' לשון הר"ב דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל. טהור. וכן לשון הר"ש ותנן במשנה ג' פרק דלקמן כל הנישא ונושא ע"ג המת טהור. חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט. ופירשו חוץ מן המאהיל. דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. כגון עלייה מפסקת כו' ונמצא דכגון בכף מאזנים אינו ענין למאהיל. לכך נראה בעיני שנכון הוא להגיה לבד מאדם. אלא מדתנן הכי בהדיא חוץ מן האדם. לא היו צריכים לפרש לבד מאדם. ולפיכך לא שלחתי בו יד:  

'''חוץ מן האדם.''' כתב הר"ב מפני שהסיטו וכו'. בפ' בתרא דנדה {{ממ|דף סט}}. מי לא מטמא במשא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש דאין משא מת מטמא אא"כ הסיט. וכ"פ הר"ש ומפרש הסוגיא דנדה. ושם כתבתי {{ממ|ד"ה והאדם}} דלהרמב"ם ליתא:  

'''וחומר במת מבזב שהזב עושה כו'.''' נראה בעיני דחסורי מחסרא חומר בזב מבמת שהזב עושה כו'. אבל מצאתי בנא"י שהוגה וחומר שוב בזב מבמת שהזב כו' וכן הוא בנוסחת מהר"ם:  

'''מדף.''' כתב הר"ב לשון טומאה קלה כדכתיב קול עלה נדף. ורמב"ם פי' מלשון ריחו נודף כו' וז"ל הרמב"ם הלשון הזה של מדף משתמשים בו בענין אחר של טומאה כמו שבארנו בפ"י של פרה. ועל אותו ענין אמרו בגמרא {{ממ|נדה דף ד'}} מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף ר"ל כי הוא מענין התנועה. ופי' הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פי' רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים. ולא נזהרו עליהן. אמנם הענין אשר הנחנו בו *מכאן {{ממ|מטומאת מדף}} עקרו מנדף. והוא יוצא מאמרו ריחו נודף ר"ל יריח למרחוק הרבה {{ממ|השאילה}} הענין הזה על הזב כו' כאילו יעבור ריחו כו' על דרך הדמיון ע"כ. ושם ברפ"י דפרה מפרש גם בטומאת מדף שבכאן מאותו הענין. שכתב שהוא כאלו הגיע אליו תנועה חלו?שה מן הזב לסמיכתו עליו. ע"כ:  

'''לטמא אוכלין ומשקים.''' ולמדו הענין הזה בזב מאמרו בו כל כלי עץ ישטף במים. אמרו בספרא מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע. הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע. הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע. א"כ למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים. אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שע"ג הזב. ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואלו כלים שתחתיו פי' הראויים למשכב ומושב כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן:  

'''מה שאין המת מטמא.''' אמר הקב"ה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. ולא אמר כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. והיה הענין חוזר על הזב הקודם זכרו. דקדקו בזה ואמרו הזב לא המת. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וע"ג מדף כו' מ"מ אם היה המת בבית סמוך לשמי קורה {{ממ|עיין בריש פסחים}} וכו' כה"ג בזב טמא מתחתיו כו' כדתנן בפרק דלקמן משנה ב'. אבל הנה יצא * ל' הר"ב במה שלא נכנס בו. אבל הר"ש כתב וע"ג מדף כו' ויש לפרש כגון עלייה מפסקת. דאם המת בעליה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה. והנסרים נכפפין מכובד המת. ומכבידין על המשכבות. או שהמת בבית כו'. אבל הר"ב הואיל וכבר מצא חילוק בין זב למת במתחתיו שבזב מטמא אדם לטמא בגדים משא"כ במת לכך לא ראה להעתיק אם המת בעלייה כו'. ושאני הר"ש שאע"פ שכתב ג"כ החילוק הזה. הרי הקשה עליו משום דעל גבי מדף במת נמי כו' וכתב ע"ז ויש לפרש כו' כלומר שמפרש בין מתחתיו בין על גביו בענין אחד. משא"כ הר"ב שהכניס הפירכא דגבי על גביו מדף ולא בלשון קושיא אבל הניח החילוק דבמתחתיו. ונמצא שאין רצונו אלא לפרש בעל גביו בלבד. ואע"פ שאין ענינו שוה לבמתחתיו. לכך לא שלחתי יד להגיה בלשון הר"ב ולהוסיף החלוקה דאם המת בעלייה כו' אבל ודאי דסוף דבריו שלא בדקדוק כתבם. שהיה לו לקצר. ולא לכתוב אלא דבכה"ג בזב טמא לטמא אוכלים ומשקים. ובמת טהור. והמגיה כן לא הפסיד. ודין זה דבמת כתבו עוד הר"ב בפרק דלקמן משנה ג'. ושם אפרש בס"ד. ובמסכת עדיות פ"ו משנה ב' מפרש הר"ב משא"כ המת דאין טמאין אלא ראשון ושני ושלישי. בין מתחתיו בין מעל גביו. וכן פי' שם הרמב"ם. גם בחיבורו ספ"ה מה' טומאת מת {{ממ|הלכה י"ד}}:  

'''היה רכוב.''' ובפ"י דשבת דף צ"ג מייתי לה וגרס היה רוכב. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ו מהלכות משכב שם אבל הר"ב העתיק כגירסת הספר. וגם היא נכונה. שכן בלשון גמרא פ"ק דב"מ דף ח' ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ג' פ"י דנדרים {{ממ|ד"ה אביא}}:  

'''מפני שהיא יכולה לעמוד על שלשה.''' כתב הר"ב הלכך כל חד וחד ה"ל רביעי ואינו אלא מסייע כו' והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע. ואין אנו יודעים איזו יד ואיזו רגל היא שלא היתה נשענת עליה. הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן. ולפיכך כולן טהורות. הרמב"ם פ"ז מה' משכב {{ממ|הלכה ה'}}:  

'''הסוס מטמא ברגליו כו'.''' והגירסא הפוכה בפרק המצניע. שכתוב שם {{ממ|דף צג}} בכל הספרים הסוס מטמא בידיו כו' ובפי' רבינו חננאל היא כתובה שם כמו בכאן הר"ש:  

'''*[שבעקל.''' פי' הר"ב היא הכפיפה שעוצרים כו' והוא לשון הערוך. וצריכים לפרש שמ"ש ואחר שעוצרים הזיתים. היינו קודם לכן בכלי אחר המיוחד לכך. והיינו סתם בית הבד. ועיין במשנה ה' פ"ד דב"ב. ובמשנה ד' פ"ח דמנחות:  

'''על המכבש של כובס.''' כלים שתחתיו טהורין. לשון הר"ב שאין היושב בקצה הא' של מכבש. מכביד על הכלים. וז"ל הרמב"ם כשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין וחיוב זה יוודע מצורת מכבש של כובסים אצלם באותו {{ממ|הזמן}} לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא כובד ע"ג הכלים {{ממ|שיהו}} משכב. ור"נ אומר כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן. ע"כ. ומפרש ג"כ קורות בית הבד. שהקצה האחד שלה. הוא למעלה מן העקל. והוא סוחטהו. ועל הקצה הא' היה יושב הזב ע"כ. וז"ל הרמב"ם בחבורו [שם הלכה ז'] ישב הטמא על קורת בית הבד. כל הכלים שבעקל טמאים שהרי הם רצוצים תחת הקורה. אבל אם ישב על מכבש של כובס. הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים. מפני שהוא רפוי. ונמצאת משענת המכבש על רגליו לא על הכלים שתחתיו. שאם ירצה אדם להכניס סכין וכיוצא בה בין הכלים מתחת המכבש ובין המכבש מכניס אע"פ שהוא קשור ע"כ. ופי' הכ"מ דביושב על הקצה מיירי. וה"ל להכ"מ להביא ראיה מפירושו שבמשנה וכתב עוד דאפשר דמש"ה נקט התנא מכבש של כובס. מפני שאין דרך להדקו מפני שא"צ לכובס בהידוק דכשיתפשטו קמטיו קצת סגי להו אבל מכבש של חייטין מהדקין אותם בכל כחם כדי שיהיו הבגדים עומדים זקופין ע"כ. אבל הראב"ד כתב על פי תוספתא דמכבש טעון באבנים מיירי ולפיכך האומן מקפיד שלא לישב עליו שלא יפלו האבנים מעליו ויתרפה והרי הוא אז כסאה ותרקב {{ממ|שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. כדפירש הר"ב במשנה ב' פ' דלקמן}} ואע"פ שהבגדים שבתוכו ראויים לישיבה. השתא מיהא כרוכים הם בדבר שהוא מקפיד עליו. ור"נ מטמא קסבר אין הולכין אלא אחר הבגדים שבו ועל כן תפסו מכבש של כובס ולא מכבש של בעלי בתים {{ממ|כדתנן לתרוייהו בספ"ך דשבת}} מפני שדרך כובס לטעון באבנים ואין דרך בעלי בתים אלא להדק בחבלים. ואין קפידא בהו מלישב עליהם. ברוך ה' אשר גלה סודו ליראיו עכ"ד ותוספתא זו הביאה הר"ש בזה הלשון בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ור"נ מטמא בזמן שחוזר בכלים {{ממ|וגי' הראב"ד בזמן שמהודק בחבלים}} כלים שתחתיו טמאין וראיתי למהר"ם שפי' וז"ל המכבש אין משענת המכבש על הכלים ולכך טהורים שהרי טעון אבנים בתוכו ומשענת המכבש על האבנים ולא על הכלים ובזמן שחוזר בכלים פי' שהאבנים שבתוכו אין נוגע בהן המכבש אלא המכבש חוזר על הכלים טמאים שהרי משענת המכבש על הכלים לפי שהמכבש הן שתי לוחות וכדי שלא יפול לוח על לוח משימין בין לוח ללוח אבנים ועצים ובין לוח ללוח החלל לפי שעה משימים כלים וישב הזב על המכבש אותן כלים טהורים שהרי משענת המכבש על האבנים ור"נ מטמא משום דאלו ינטלו אבנים נמצא משענת המכבש על הכלים ע"כ. ונראה בעיני שכך הן דברי הרמב"ם שבחבורו ולא כאשר הם בפירושו דמשום שיושב על הקצה ולא עליו ממש וכמו שהבינם הכ"מ אלא אפילו יושב על המכבש ממש: