מעשה רקח/שבועות/ה: הבדלים בין גרסאות בדף

'''ואע"פ שאינו בלהבא וכו'.''' וכמ"ש פ"א הל' ב' ומ"ש

'''ומכין אותו מ"מ וכו'.''' משמע דאף אם קיימו שבועתו מכין אותו דרך קנס מפני שנשבע בדבר שאין בידו לקיים וכן נראה מדסתם כן בתחילת הדין:

'''ונמצא כשמתרין בו התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ היה לאו שבו מפורש בתורה כמ"ש בהל' סנהדרין.''' הנה מרן הקדוש תמה על רבינו דמנא ליה הך מילתא שכתב אא"כ היה לאו שבו מפורש וכו' והניחו בצ"ע עיין עליו. גם בפט"ז דהל' סנהדרין נתקשה בלשון זה ולא תירץ כלום. והנה ראיתי להרמ"ע מפאנו ז"ל סי' כ"ו שתירץ דכוונת רבינו הוא על בירור האיסור דומיא דההיא דתנן פ' כסוי הדם (דף פ"ו) חש"ו ששחטו בינן לבין עצמן אסור לשחוט אחריהן ואם שחט אינו סופג את המ' ופי' רש"י והר"ן משום דהתראת ספק היא והא גופה קשיא דהא קי"ל שמה התראה ותירץ דכל היכא דליכא לברורי ספיקא כההיא דאותו ואת בנו וכו' אין לוקין עליה אבל אם אפשר לברורי כגון התראת ספק דלא תקח האם וכו' ה"ז חייב אע"ג דבשעת התראה ספיקא הוי הויא התראה ולוקה וזו היא כוונת רבינו במ"ש בפרקין אא"כ היה הלאו שבו מפורש בתורה ופי' דבריו בהל' סנהדרין שחייב מלקות על התראת ספק דשלוח הקן וכו' אבל הלאו שבס' שחיטה אחר חש"ו אינו סופג דדילמא קמייתא לאו שחיטה היא וכו' עכת"ד. ואני הצעיר שמעתי ולא אבין חדא דמה ענין ההיא דאותו ואת בנו להתראת ספק דאפליגו בה ר' יוחנן וריש לקיש דבאותו ואת בנו כל העולם כולו יודו דאין ללקות מי ששחט אחר החש"ו כיון שיש ספק גמור בדבר וידוע דאין מלקין על הספק מעולם דמלקות במקום מיתה הוא עומד ותו דלר"מ דקי"ל כוותיה ס"ל דרוב מעשיהם של החש"ו מקולקלין עד שחייב מלקות לאוכל משחיטתן ורבינו פסק כוותיה פי"א דהלכות שחיטה דמותר לשחוט אחריהן מפני שאינה שחיטה כלל וכיון שכן מה שייך בזה דא"א לברורי דדבר זה לא יאמר אלא כשאנו מסופקין בדבר בספק שקול אבל כשהדבר פשוט אצלינו אין שייך זה וכיון שכן דין התראת ספק לא נגע ולא פגע בדבר זה ובפרט לענין דינא כאמור ומה שהביאו להרב לגדר זה הוא מפני שמצא לרש"י והר"ן ז"ל שכתבו במתניתין דטעמא דאינו סופג את המ' משום דהתראת ספק היא ע"כ. והרואה הדברים במקומם בלבבו יבין דאין כוונתן על התראת ספק כדבעלמא דזה לא יתכן כמבואר דכיון שזה הוא ספק שקול לא יתכן בו מלקות ולא מטעם ההתראה מצד עצמה אלא מטעם שהדבר מצד עצמו הוא ספק וא"א ללקות על הספק א"כ תיבת התראה לאו דוקא ותו דלר"מ דקי"ל כוותיה אין כאן ספק כלל ופשיטא דכוונת רש"י והר"ן הוא ארבנן דפליגי עליה וס"ל דהוי ספק כמ"ש התוס' שם. ועם כי יש ליישב כוונת הרב אף שהדברים לא באו בכיוון יותר נראה דכוונת רבינו כמ"ש הרב לח"מ ז"ל דרבינו נסתפק בדבר מפני שדומה לשבועת בטוי דהיינו שקר מצד אחד ודומה ג"כ לשבועת שוא מצד אחר אם לא יקיימו דבריו ונמצא שאין הלאו שבו כלומר במציאות זה מפורש ולא דמי ללאו הניתק לעשה שביאר רבינו פט"ז דהל' סנהדרין דהתם הלאו הוא מפורש אלא שלא ידענו אם יקיים העשה אם לאו לכך הוי התראת ספק משא"כ הכא דאין לאו מפורש במציאות זה ותתורץ תמיהת מרן ז"ל על נכון וכ"כ הרב שם בפ' הקודם ג"כ ע"ש ומעין זה כתב הרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש ח"ב סי' קס"ו בלשונות רבינו עיין עליו:

'''ושמעון חייב וכו'.''' תמוהים דברי רבינו דלמה יתחייב שמעון מאחר שלא נשבע וידוע שכבר הטור ז"ל השיג עליו ואם נאמר דאיירי בענה אמן כמ"ש לעיל קשה חדא דמילתא דפשיטא היא ותו דאם איתא איך סיים רבינו שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו ואם ענה אמן מה לי אם הוא ברשותו או אינו ברשותו ובשו"ת הרדב"ז ח"ב שנדפס מחדש סי' רמ"ו וסי' קצ"ז ראיתי שכתב דבענה אמן מיירי ומ"ש שלא נשבע אלא על דבר שהוא ברשותו לא בא אלא לאפוקי דאם אינו ברשותו אין שמעון חייב לקיים שבועת ראובן כלל אלא שאם קיימו ה"ז משובח וכו' ע"כ. ואכתי קשה דאם איתא ליפלוג וליתני בדידה בין ענה אמן ללא ענה אפי' בדבר שהוא ברשותו אם לא שנאמר שרבינו בפ"ה דהל' נדרים הל' א' כתב ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנייתי אם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום ע"כ. ובהל' ג' כתב ראובן שאמר לשמעון פירות פלוני אסורין עליך וכו' אין זה כלום שאין אדם אוסר חבירו בדבר שאינו שלו אא"כ ענה שמעון אמן ע"כ למדנו מזה שני דברים אחת שאין לחייב מלקות אא"כ ענה אמן וכדמשמע ג"כ מסתמיות דבריו בפ"ב ואז אפילו בדבר שאינו ברשותו ועוד בדבר שהוא ברשותו נאסר לכתחילה על שמעון אף שאינו לוקה ובשאינו ברשותו אין כאן איסור כלל ודו"ק:

'''שבועה שלא אוכל וכו' פטור משום שבועת בטוי.''' מדקדוק הלשון משמע דמשבועת בטוי הוא דפטור הא משבועת שוא אינו פטור אך מ"ש בחלוקה אחרת דשבועה שאוכל וכו' פטור משבועת ביטוי צ"ל דאגב רישא נקטיה דהא בההיא א"א לחייבו משום שבועת שוא. ובביאור דברי רבינו עיין להרב לח"מ והרדב"ז סי' קס"ו:

'''שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וכו'.''' דין זה צריך ביאור תחילה במ"ש מרן ז"ל דזה נלמד ממ"ש בסמוך דחצי שיעור אינו מושבע עליו וכו' דנראה דדבר פשוט הוא ונראה הפך הסוגיא דהתם דף כ"ד דפריך בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן אלא לר' יוחנן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה ופי' רש"י אלא הן שבועה שאוכל נבלות ושחוטות מי משכחת לה דתיחול אנבלות לבטל שבועת הר סיני ע"כ. הרי דאין ללמוד בפשיטות דין ההן מדין הלאו והיכי כתב מרן ז"ל דדין שבועה שאוכל נלמד מדין שבועה שלא אוכל וא"ת שזה לא נאמר אלא על שיעור שלם דמושבע ועומד הוא אבל על חצי שיעור דאינו מושבע לא הרי התוס' ז"ל בדף כ"ג ד"ה דמוקי לה כד"ה וכו' כתבו בסוף דבריהם דלר"י דחצי שיעור אסור מה"ת ליתי בלאו והן מכח הך סוגיא דמהך סוגיא משמע דהן לא משכחת לה והכריחו דהיכי משתבע על חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא ע"כ. וכן הקשה בס' לחם יהודה נר"ו ולא תירץ כלום עיין עליו.

'''וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית וכו'.''' בזו לא הזכיר אכילת כזית משום דמילתא דפשיטא היא ונלמד מדין העפר שהזכיר במכ"ש ולפ"ז מה שצדד רבא בזו משום דמתאכיל ע"י תערובת כוונתו על פחות מכזית לפוטרו לגמרי דומיא דשאר מיני אכילות וכבר כתבתי בזה בשיטת הש"ס שלי בס"ד ובדין הנזיר שהזכיר רבינו עיין להרב לח"מ והרדב"ז שנדפס מחדש סי' קס"ו וס' לחם יהודה נר"ו ואין להאריך:

'''אבל אם נשבע וכו' לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא.''' מרן ז"ל כתב דנקט לה אגב סיפא א"נ משום דסד"א דאיכא בזו משום שבועת שוא שהוא נשבע שלא יעבור עבירה וסתם ישראל הוחזקו שאינם עוברים עבירה וכו' והוי כנשבע על תרין דאינון תרין ע"כ וקצת קשה דהא קי"ל בחגיגה ובמס' נדרים מנין שנשבעים לקיים את המצוות שנאמר נשבעתי ואקיימה וכו' ומעשה דבעז יוכיח שנשבע ליצר חי ה' שלא יעבור עבירה גם מה שדימה לתרין דאינון תרין לא דמי דהתם א"א בעולם בענין אחר אבל הכא יתכן מכח פיתוי היצר ולאנסו עובר אם לא שנאמר דהא דנשבעים לקיים המצוות היינו ביצרו תוקפו ובהא לא איירי רבינו אלא איירי בסתם והכי מסתבר ומצד זה דומה קצת לתרין דאינון תרין וכבר כתב מרן ז"ל תירוץ אחר כמבואר:

'''שבועה שאוכל ככר זו וכו'.''' אף דבפ"ד הל' ט' פסק רבינו שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב י"ל דשלא אוכל ככר זו תכף שהתחיל לאכלה התחיל החיוב ונגמר בשיעור כזית שהוא שיעור אכילה משא"כ בשנשבע שיאכל אותה אין קיום השבועה אלא בגמר אכילתה ממש ועיין להרב לח"מ ז"ל:

'''ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא.''' צריך להבין האי ויראה לי ההיכא קאי אי קאי ההך דלהרע לאחרים לחוד או גם ארישא דהיינו אנשבע לקיים המצוה וכו' אי קאי גם ארישא תקשה דלעיל הל' י"א כתב רבינו דאם נשבע שלא יאכל נבלה וטריפה אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת בטוי ולא שבועת שוא הרי דבנשבע לקיים את המצוה פסק דאין כאן אפילו שבועת שוא ואי לא קאי אלא אסיפא דהיינו להרע וכו' אכתי תקשי דמ"ש מנשבע לבטל את המצוה דפסק בהל' י"ב שאם נשבע שיאכל נבלה וטריפה ה"ז לוקה משום שבועת שוא ולמה בדין זה לא דימהו לאותו דין עד שהוצרך לומר ויראה לי וכו' וי"ל דיש לחלק בין המצוות שבינו למקום למצוות שבין אדם לחבירו דהא במה שבין אדם לחבירו מצי חבירו מחיל (כדתניא בפ' החובל הכני ופצעני ע"מ שאתה פטור ה"ז פטור ועיין לרבינו פ"ה דחובל ומזיק ומרן ז"ל שם) וכיון שכן יש לחלק ולומר דבדבר שבין אדם לחבירו אין נקרא נשבע לבטל את המצוה כיון דאיכא צד לומר שאין כאן מצוה כשהלה מחל משא"כ במצוה שבינו לשמים שאין לו בית מנוס ולכך הוצרך רבינו לכתוב בזה ויראה לי כלומר דמצד צוייו יתברך יש לחייבו משום שבועת שוא:

'''נשבע להרע לעצמו וכו'.''' בס' כ"י קדמון דף מ"ד ועיין מה שכתבתי בפ"ה דחובל ומזיק:

'''נשבע שלא יאכל מצה וכו'.''' מרן ז"ל כתב דדעת רבינו לפסוק כהירושלמי והוצרך לידחק בדברי הירושלמי אמנם הרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש בס"ס קס"ו כתב דרבינו אינו פוסק כהירושלמי ומכח זה נדחק בביאור דברי רבינו עיין עליו. וממ"ש רבינו פ"א הל' ו' נראה דמ"ש כאן שנה או שתים וכו' לאו דוקא דה"ה אם אמר סתם ונקט הכי משום דרך העולם גם במה שכתב רבינו או שלא יעלה עליו בגד וכו' מרן ז"ל הניחו בצ"ע וכן הרב לח"מ ז"ל והרדב"ז שם ביאר דכוונת רבינו באומר שלא יעלה עליו בגד של ארבע כנפות בציצית עיין עליו. ולענ"ד נראה דרבינו לא נקט לה אלא לדוגמא בעלמא ודבר זה יתכן בשופי בכהנים ולוים בזמן הבית שהם מצווין ללבוש הבגדים בשעת העבודה והיא מ"ע גמורה כמ"ש פ"י דהלכות כלי המקדש ובפתח ההלכות שם ובהכי א"צ לידחק בשום דבר דכיון דלדוגמא בעלמא נקטיה כתב הדין סתם להיכא דשייך והמעיין יבחר:

'''או שלא יאכל כלום ז' ימים.''' שיעור זה הזמן לא נמצא בשום מקום ומרן ז"ל הביא הירושלמי דקתני ג' ימים ולענ"ד נראה דרבינו הוה גריס בירושלמי ז' ימים והכי מסתברא דאי ג"י קאמר הרי מקרא מלא כתיב וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום הרי דיכולין לסבול ג"י ולא הוי כמו השינה שהוא דבר בלתי אפשרי בעולם ואף דלענין חילוק השינה מן האכילה רבינו נייד מזה הירושלמי מ"מ לענין שיעור הימים סמך עליו ועוד י"ל דכיון שרבינו היה רופא מובהק חכמתו עמדה לו בדבר זה ובס' כ"י קדמון מצאתי כתוב וז"ל:

'''נשבע שראה גמל פורח וכו'.''' במתניתין תני נמי נחש כקורת בית הבד ומוקים לה בגמ' בשגבו טרוף ורבו הפירושים בו ורבינו לא רצה להאריך וסמך על מש"כ וכן כל כיוצא בזה:

'''דבר ידוע וכו'.''' כתב הרדב"ז ז"ל ס"ס קס"ו דאף אם הנשבע חכם גדול בתכונה ונשבע שהשמש גדולה מן הארץ פטור וגם אם נשבע שהיא קטנה מן הארץ וכו' ע"כ. ומילתא דפשיטא היא דשבועת שוא לא תלו חז"ל בידיעתו ולא בדעתו אלא בדבר הברור וניכר לג' בני אדם:

'''ואינו חייב וכו' לג' בני אדם.''' ראיתי להרב לח"מ ז"ל שהבין בדברי הרב בית יוסף יו"ד סי' רל"ו שרבינו אינו מפרש כפי' רש"י בהא ומכח זה הקשה מהסוגיא דף כ"ה דאמר להדיא דחייב משום שבועת שקר ולא תירץ כלום. ואחרי המחילה הראויה אין שום הכרח להבין דברי הרב ב"י כן כדי להקשות עליו ועל רבינו מסוגיא ערוכה דהרב ב"י לא נכנס בדבר זה כלל ומכ"ש שכבר הזכיר כאן פי' רש"י ע"ד רבינו דנראה להדיא דגם רבינו מפרשה הכי וק"ל: