שו"ת חתם סופר/ב/קצד: הבדלים בין גרסאות בדף

 

'''בדין ''' טבילת נדה אמרתי ללקוט אמרים מתוך דברי הראשונים ומ"מ אוסיף קצת נופך בין הפרקים אשר חנן ה' את עבדו ה' יעזרני ויהי' עמדי:

'''טבילת ''' נדה לבעלה עיין תוס' חגיגה י"א ע"א ותוס' יבמות מ"ז ע"ב ויש כאן ד' שיטות לבה"ג נפקא ליה מק"ו אם הנוגע בה טעון טבילה מכ"ש נדה עצמה וזה יתכן לנדה עצמה לטהרות דלא כתיב בפ' נדה שבסוף פ' מצורע לא כתיב טבילה בגופה אלא מק"ו ממגעה ומשכבה נפקא לן ועונשין מדין כזה והוא פשוט אבל כל זה לטהרות אבל לבעלה דלא כתיב בהאי פרשה אלא בפ' עריות באחרי מות ובקדושים ושם לא נזכרה טבילה וקל וחומר ליכא דבעלה חולין הוא ואפשר דלא בעי טבילה ולקושיא זו נתכוונו התוספות בחגיגה י"א ע"א ד"ה לא נצרכא אלא לשיעור מקוה ע"ש:

'''וליישב ''' דברי בה"ג נ"ל דפשיטא ליה דגם בפ' נדה שבפ' מצורע נמי הוזכר איסור עריות לבעלה דהרי כ' שם ותהי נדתה עליו ומיניה דרשי' במס' שבועות י"ח ע"ב דלא לפרוש באבר חי דאפי' בשע' נדתה תהי' עליו ומכיון שהוזכר אסורא לבעלה באותו קרא הרי הוא בכלל כל מאי דכתב שם וכיון דטביל' גופא לטהרו' כמפורש שם מק"ו ממגעה א"כ וה"ה וכ"ש לבעלה זה נ"ל דעת בה"ג:

'''ועד"ז ''' יש קצת לקיים דברי ריב"ן לקוני' שם במס' שבועות שם רמז לבועל נדה מן התורה מנין ר"ל טרם שידע רמז לפורש באבר חי מהאי קרא לא ידע רמז לנדה כלל היינו משפסק הדם שתאסר עד שתבוא במים ולבסוף משגילה לו רמז לפורש באבר חי ממילא נודע ג"כ רמז לבועל נדה וע"ד צחות י"ל ג"כ במס' שבת י"ג ע"ב בעובדא דההיא תלמיד י"ל דהאי תלמיד קיל בעיניו ימי ליבונה דהוה ס"ל מן התורה לא בעי טבילה לבעל' דדרשא דותהי נדתה עליו לא משמע ליה דלא שייך לומר רמז לפורש באבר חי שלא נזכר בפ' עריות כלל ע"כ לא נ"ל האי דרשה וכיון שלא נזכר בפ' טהרות שום רמז מאיסורא לבעלה ע"כ לא נ"ל טבילת נדה לבעלה מן התורה רק מדרבנן ע"כ הי' קל בעיניו אבל התם בשבועות מסיק ש"ס תינח עשה נפקא מותהי נדתה עליו לאו מנין ומייתי ליה מואל אשה בנדת טומאת' לא תקרב לא תפרש הוא נמצא כתי' שפיר בפ' עריות ג"כ ובא זה ולימד על זה והאי תלמיד לא משמע ליה לא תקרב לא תפרש והיינו דקאמר אלי' ז"ל שלא נשא פנים בתורה דכתיב אל אשה בנדת טומאתה לא תקרב:

'''שיטה ''' שני' דעת ר"ת דמייתי טבילת נדה לבעלה מאך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן וס"ל כהסוברים טבילת כלים חדשים דאוריי' לאפוקי מהסוברים דרבנן וקרא אסמכתא ומי נדה ר"ל מי הזיה של אפר הפרה לטומאת מת ע"ש ברמב"ן ובראשונים שלהי מס' ע"ז והנה ס"ל ר"ת אי ס"ד לטהרות קאמר למה תלה במים שנדה טובלת שאין מפורש בה טבילה בקרא אלא מק"ו הו"ל למימר מים שבעל קרי טובל בהם דמפורש ביה רחיצה ומ' סאה שכל בשרו עולה בהם אע"כ היינו משום דכל שארי טבילות הם לטהרות ולקודש ואינו ענין לטבילת כלים הניקחים מן הנכרים לכן סמכו קרא אמי נדה לבעלה דהוי נמי חולין ובעי טבילה וא"ש ומ"מ נ"ל דהאי הוכחה נמי צריך לדבה"ג דאי לאו דמפורש בשום מקום טבילת נדה לבעלה לא הו"מ קרא למימר שיטבול הכלים במי' ונדה גופה היכי כתיבה אלא בא זה וגילה על זה דבעל ה"ג הנ"ל:

'''וביבמות ''' מ"ז ע"ב דאמרי' במקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין תלו חכז"ל גר בנדה מטעם הנ"ל דאע"ג דחיוב טבילת גר ילפינן מככם כאבותיכם מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה ואותה טבילה היתה בעמדם לפני הר סיני והתם הי' טבילה לקודש כנכנס למקדש דהר סיני היה אז מקום מקדש ה' מ"מ טבילת גר דילפינן מיניה אינו אלא טבילת חולין וילפי' מנדה לבעלה דחולין היא ובעו מ' סאה וה"נ דכוותיה וביומא ע"ח מייתי ש"ס קרא דזכריה יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה פירש"י וכן בתרגום מי אדיותא שצריך מים חיים ורד"ק פי' מי שזבה טובלת שצריך מים חיים ובאמת כן משמעות מתני' ה' פ"ה דמקואות אבל לא קיי"ל הכי ורמב"ם בפי' המשנה נדחק ועיין רש"י במס' שבת ס"ה ע"ב מייתי תוספתא דזבה לא בעי מים חייס ועיין שאילת יעב"ץ ח"א סי' פ"ח:

'''שיטה ''' ג' ר"י בעל התוס' מייתי ליה מהא דדרש ר"ע בשבת ס"ה ע"ב והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבוא במים וצ"ל פי' הש"ס דהי' ספק מנ"ל לבעלה טבילה אך בא וראה כי בכל פ' נדה לא נזכר לשון דוה אלא נדה וזבה אבל דוה לא נזכר ואיך מסיים זאת תורת וגם והדוה בנדתה דוה מאן דכר שמיה אע"כ אפרשת עריות קאי דהתם איש כי ישכב את אשה דוה וקאמר כאן והדוה שנזכר שם היא בנדתה שהוזכרה בפ' זו עד שתבוא במים וביאת מים לנדה הוזכרה בפ' זו מק"ו דה"ג הנ"ל ולכאורה קצת דוחק שהזכיר זאת תורת הדוה והלא בפ' זו לא נזכר תור' דוה לבעל' אלא סמיך אמ"ש לעיל ותהי נדתה עליו דמיירי לבעל' בפורש באבר חי והוזכרה דין דוה שייך שפיר זאת תורת:

'''והנה ''' זקנים הראשונים אמרו והדוה בנדתה שלא תתקשט ור"ע פליג א"כ תתגנה על בעלה ויגרשנה פי' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אע"כ שתהא בנדתה עד שתבוא במים וזקנים הראשונים הם תלמידי שמאי דלא יגרש אלא א"כ מצא בה דבר ערוה והוה שפיר דרכי נועם כי לא יכול לגרשה ושפיר י"ל שלא תתקשט ולדידהו טבילת נדה לבעלה מן התורה י"ל ס"ל טבילות כלים דאוריי' וילפי' לה ממי נדה יתחטא כנ"ל ולדידהו י"ל מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה כרד"ק זבה וס"ל זבה בעי מים חיים אבל ר"ע כהלכתא זבה לא בעי מים חיים וע"כ נדה דקרא דזכרי' יתפרש מי אדיותא וה"נ אך במי נדה יתחטא בתורה ג"כ מי אדיותא ואהזאת ז' וג' קאי ולא אטבילת כלים ולא טבילת נדה לבעלה כלל:

'''שיטה ''' ד' הרמב"ם רפ"ד מה' אי' ביאה כ' מדכתיב ורחצו במים גבי איש כי ישכב את אשה שכבת זרע זה בנה אב לכל הטמאים שאינם עולים מטומאתן אלא ע"י טבילה במים ולא נודע מקומו איה גם לא הילפותא והבנין אב מ"מ לפי הענין ילפי' מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב הרי קראה הכתוב טמאה לבעלה ויש בנין אב לכל הטמאים שאינם עולים מטומאתן בלא טבילה ועפי"ז י"ל ג"כ הא דמס' שבת י"ג ע"ב דאמר אלי' שלא נשא פנים לתורה דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וע"ד הנ"ל:

'''עיין ''' רמב"ן ר"פ תזריע ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהר' שר"ל תשב עם בעלה בהיתר תשמיש כי מצינו ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהי לאיש וה"נ תשב הית' תשמיש רק אל המקדש לא תבא ע"ש ולפע"ד כבר נזכר איסור' לבעל' לעיל כימי נדת דות' תטמא וכבר כתבתי דלשון דותה מרמז על אשה דוה המוזכר בפ' עריות וכתיב תטמא והדר אמר אחר ז' ימים תשב עם בעלה ומדקרי לה טמאה תטמא אינה עולה מטומאה אלא ע"י מים מבנין אב הנ"ל אך צ"ע קצת במסכת שבועות ז' ע"ב יש לי להביא בענין זה ג' טומאת ע"ז ג"ע ש"ד ע"ש וכי גם הם צריכים טבילה וצ"ל אה"נ רוב שופכי דמים מתטמאי' וכן עע"ז אפשר איכא מ"ד דמטמא מדאורייתא עיין בשבת ר"פ ר"ע ועריות הא כל בועל אפילו בעילת מצוה והיתר טמא טומאת ערב ובעי ביאת מים ועדיין צ"ע הנלע"ד כתבתי מה שחנני ה"ית ומי שדעתו רחבה מדעתינו יעמיק יותר ושכר הרבה יטול: משה"ק סופר מפפ"דמ: