שו"ת חתם סופר/ב/קלב: הבדלים בין גרסאות בדף

 

'''שלום ''' רב לתלמידי האברך החרוץ מהו' ישעי' נ"י:

'''מה ''' שהקשית לשאול בע"ז ל"ב ע"א אמרינן בן גודא לחוד ובן גודע לחוד ה"ל לשנוי' דתרי בנו של ר"ג הוה כמ"ש תוספ' דחד הוה ר"ח ב"ג וחד רשב"ג יפה הרגשת והנה על התירצן הראשון שתי' לא הודו לו כל סיעתו אינה קשה כל כך דעדיפא מיני' משני דהרי בכלל כל סיעתו היינו אחיו ובית אביו של בנו ואם כן אחיו השני בכלל והיינו שלא הודה לו באידך ברייתא אלא דנקוט כל סיעתו שהוא אשגירת לישנא דלקמן ל"ז עמוד א':

'''אמנם ''' על התירוץ השני בן גודא לחוד כו' שפיר קשי' לך לימא האי בן לחוד והאי בן לחוד ועתה שמע בני דברי חכמי' וחידותם מה ששמעתי מאז בשם הגאון מהו' מאיר פישלש זצ"ל דמשו"ה קבלו מבן גודע ולא מבן גודא דבן גודא העיד על יין הכנו"ס משמע לזמן רב לכן לא הודו לו מה שא"כ בן גודע לא העיד אלא על יין הב"א באקראי בעלמא כמבואר בשינוי לשון הברייתא ולזה הודו לו אלו דברי פי חכם חן אלא שצריכין תבלין דאכתי אמאי תלו בגודא וגודע לימא ל"ק כאן בכנוס כאן בבא ונלע"ד דע"כ ג' מחלוקות יש דת"ק דבן גודא ובן גודע עצמו אינם אוסרים אלא יין הכנוס זמן רב ובן גודא מתירו אפילו היה כנוס ות"ק דבן גודע אוסר אפי' הבא והיה נראה לדוחק גדול שיהיה תרי ת"ק לחד תנא ע"כ חידש לן בן גודא לחוד ובן גודע לחוד והשתא נאמר עובדא הכי הוה שכשעמדו חכמים למנין לפני בנו של ר"ג ובקשו לאסור יין הבא ברוקבאות עמדו שני אלו והעידו עדותם בן גודא העיד על אביו ששתה יין בכנוסי' ובן גודע העיד ששתה יין הבא וקבלו עדותו של בן גודע ובטלו עדותו של בן גודא ות"ק דבן גודא היינו בן גודע והכל מרווח ולא רצה לדחוק דתרי בנו הוה:

'''וזאת ''' שנית במס' ע"ז כ"ז ע"א נתקשית אמאי דחיק הש"ס למימר איפך כדמעיקרא ונצטרך לומר דר' יהודה דברייתא הוא ר"י הנשיא לימא איפוך בתריתא ק' זו אינה צריכה לפנים דלמימר האי ר"י הוא ר"י הנשיא אינו דוחק ואורחא דש"ס הכי ריש מס' מגילה איכא דמתני' לי' בדר"י ואיכא דמתני' ליה בדר"י בר"י ומדקשי' ליה דר"י אדר"י אמרינן מאן דמתני לי' בדר"י בר"י דוקא ומאן דמתני ליה בדר"י לאו דוקא וה"נ דכוותיה הא איכא ברייתא מפורשת דמתני לי' להאי דרשא ואתה את בריתי תשמור בדר"י הנשיא ומדקשי' לן דר' יהודה אדר' יהודה אמרינן מאן דמתני' ליה בדר"י הנשיא דוקא ואידך לאו דוקא ואין כאן דוחק משא"כ אי הוה מהפך בתריי' היה צריך לאוקמי קמייתא ברופא מומחה דוקא וזה דוחק מכמה טעמים חדא דרופא סתמא קתני ועוד דומיא דרופא ישראל דודאי אפילו אינו מומחה לרבי' קאמר דבישראל לא בעי מומחה לרבים רק שיהי' מומחה לימול מבלי לסכן הילד ועוד הא כבר נדחקו מאוד איך משכחת מומחה גוי לימול הא לא ימול ארמאי והי' נ"ל לפמ"ש הגה' אשר"י דבשכר ימול גוי דנכרי חס על שכרו א"כ י"ל דאתמחי ע"י מילה שבשכר עיין ש"ך סי' קנ"ה סק"ו והי' נראה לי דודאי ר' יוחנן לשיטתו לעיל ריש פרקין דס"ל גבול יש לה כו' והיינו דסומך עצמו משום דגוי חס על בהמתו שלא תעקר הה"נ גוי חס על הפסד שכרו ואיתא לדינא של הג"ה א"כ משכחת שפיר גוי מומחה דאתמחי על ידי שכר דשרי אבל למאי דלית לן הך דנכרי חס על בהמתו אם כן ה"ה ומכ"ש דלא סמכי' בסכנתא על נכרי חס על הפסד שכרו ולא משכחת מומחה והרמב"ם השמיט הך דרופא מומחה והכ"מ תמה עליו והא"ש וק"ל מ"מ מבואר שהוא דוחק לאוקמי ברופא מומחה משא"כ איפוך קמייתא איננו דוחק כלל:

'''ולכאורה ''' היה נראה לפום רהיטא אי הוה מהפכי' בתריי' ור' יוסי ס"ל בעי' מילה לשמה הי' מרוויחי' ק' מהריעב"ץ בתשו' ח"ב שהקשה מר' יוסי דיבמות מ"ו ע"ב דס"ל בעי מילה לשמה לשם מצוה ועיין שם לשון רש"י מטבילין אותו כו' ובד"ה ומה בכך כו' והניחה בצ"ע גדול ואי מפכינין בתריי' כקושייתך לא הוה ק' מידי אמנם כד מעיינת שפיר לאו מילתא היא דאכתי תקשה גם לר' יהודה אי ס"ל לא בעי' מילה לשמה א"כ איך קאמר התם לפיכך מטבילין גר בשבת מאי לפיכך הוא זה דאפי' ס"ל בעי' מילה וטבילה ואין מטבילין גר בשבת מ"מ גר שבא לפנינו כשהוא מהול מטבילין אותו משום דהשתא קיימי' דרבי יהודה לא בעי מילה לשמה אבל באמת אפילו ריח קושיא אין כאן וכמ"ש במקום אחר [עיין בסי' א']:

'''והנה ''' הכ"מ תמה על הרמב"ם שכ' להתיר מילת ארמאי בדיעבד דוקא ולא לכתחלה ולפע"ד כי שמעתי מקשים אחר שמילת ארמאי כשרה מ"ט להתיר מילה בשבת היכי דאפשר ע"י ארמאי ולפע"ד נהי דהבן הוא מהול מ"מ מ"ע שמוטל על האב למול בנו או על הב"ד למול הבנים לא מתקיימת אלא ע"י שליח ישראל שהוא שלוחו כמותו משא"כ גוי שאין שליחות לגוי לא מקיי' האב מ"ע המוטלת עליו נהי שהבן הוא מהול מ"מ האב והב"ד לא קיימו מ"ע שלהם ומשו"ה דוחה שבת וא"כ הא דאמר ימול ארמאי ואל ימול כותי ר"ל אם א"א להמתין בשום אופן וע"כ רוצה למולו ביומו כי אולי יחוש דכשיזקין הנער כאיב לי' טפי א"כ ימול ארמאי ולא כותי אבל טוב משניהם שלא ימולו כלל וימתין ויפה כתב הרמב"ם שלא ימול ארמאי לכתחלה:

'''ומאז ''' קשי' לי טובא בהאי סוגי' לפמ"ש בחי' רשב"א חולין וי"ו ע"א דר"מ גזר על הכותים ולא קבלו ממנו ואתא רבי אבוה גזור וקבלו ממנו כ' ז"ל דבימי ר"מ עדיין לא נתקלקלו אלא מיעוטם ור"מ הוא דחייש למיעוטא ע"כ לא קבלו ממנו גזרתו ובימי ר' אבוה כבר נתקלקלו כולם או רובם ע"כ עשאום כגוים גמורים וצ"ע גדול לפ"ז בימי ר"מ ור' יהודה ור' יוסי עדיין לא נתקלקלו אלא מיעוטם ור' יהודה ור' יוסי הא לא חייש למיעוט' א"כ אמאי נתלבטו במילת כותי מיהו בברייתא קמייתא י"ל ר"מ ס"ל ימול כותי דלא בעי מילה לשמה ולא ארמאי משום ש"ד אפי' עע"ג דמצלי לסכינא ור' יהודה נהי דס"ל אזלינן בתר רובא ורוב כותים מכוונים מ"מ למאי דלא חייש לש"ד בנכרי בישראל עע"ג א"כ טוב שימול גוי ולא כותי דאיכא עכ"פ חששא דמיעוטא אבל אה"נ אי ליכא ארמאי מודה ר"י דימול כותי אבל באידך ברייתא דפליגי ר"י ור' יוסי צל"ע ליישבו:

'''ומה ''' דקשי' לך תו בהאי סוגיא אמאי דחיק למימר דלר' יהודה דברה תורה כלשון ב"א ולא אמר דהמול ימול אתי' לציצין המעכבים כמבואר להדיא ביבמות ע"ב ע"א דאמרו כן רבנן לר' יהודה בעצמו לא עיינת יפה במקור הך סוגיא בב"מ ל"א ע"א השב אפילו מאה פעמים כו' וכתב רמב"ם שם בפי' המשנה וכן בסוף מס' חולין דהמקור נדרש אפילו מאה פעמים לכן אמרינן השב שלח עזוב אפי' מאה פעמים ומהכפל דרשי' דרשא אחריתי וה"נ המול שהוא מקור דרשינן אפילו מאה פעמים לחזור אחר ציצין המעכבים ומהכפל דריש ר' יוסי בשמעתין אפי' שלא לשמה ור' יהודה ס"ל דברה תורה כלשון ב"א:

'''והנה ''' לכאורה צ"ע לאיזה צורך הצריך המול ימול לרבות מילה שלא לשמה מה"ת יצטרך לשמה כיון דס"ל לה' אפסח שלפניו קאי ולא אמילה שלאחריו לזה נ"ל אי לאו המול ימול הוה אמרי' מקרא נדרש לפניו ולאחריו כמו לגר אשר בשעריך תתננה אבל צ"ע בר"ה דף ט' ע"ב מבואר דר' יהודה ור' יוסי תרוויי' לית להו מקרא נדרש לאחריו ור' יוחנן הוא דמייתי רבנן דדרשי לאחריו ע"ש ואולי יש לחלק ועיין זבחים כ"ד ע"ב ובתוס' שם ובדוכתי טובי:

'''מאי ''' דקשי' לך אהתוס' ר"פ אין מעמידין דכת' דרב הדר ביה וקשיא לך נהי דרב הדר ביה ממה דאמר במקום שאסרו לייחד אסרו למכור דליתא משום דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר מ"מ מהא לא הדר ביה דהיכי דלא נחשדו על הרביעה מותר לייחד עמהם וכיון דהשתא לא נחשדו מותר למסור בהמה לרועה וכמ"ש ה"ה בשם רשב"א אלו דבריך:

'''דע ''' דהתוספ' לא היו צריכים להביא מרב כלל אלא מסברא כל עצמן לא גזרו אלא משום רביעה והשתא תו לא נחשדו ואכשיר דרא והא דלא כ' כן משום דדבר הנאסר במנין בכל מקום ובלי תנאי אפילו בטל הטעם לא בטל התקנה משו"ה כתבו דלרב דלעיל גם מתחלה לא גזרו לייחד בכל מקום אם כן השתא כל המקומות שווים וכה"ג כתבו תוס' לענין איסור גילוי כיון שגם מתחלה לא גזרו במקום שאין הנחשים מצוים אם כן עתה דלא שכיחי נחשים בטיל ליה איסור גילוי ועל זה דחו דהרי רב הדר ביה מהאי אוקמתא נמצא לא מצינו בפירוש שלא גזרו מתחלה בכל מקום לייחד ואם כן אף אי בטיל הטעם לא בטול התקנה וזה ברור ודברי רשב"א י"ל ג"כ למאן דס"ל במידי דתליא בחששא אי בטל החששא בטלה התקנה ועיין תוס' גטין ל"ו ע"ב ד"ה אלא כו' עמג"א ר"סי תס"ח וסי' ט' סעיף ה':

'''ואעתיק ''' לך מחידושי דרפ"ב דע"ז וז"ל מפני שחשודי' על הרביע' כו' עמ"ש תוספ' דאנן קיי"ל כר' פדת וכרבנן דר"א ולא כסתם מתני' מפני שיש מחלוקת במס' פרה ועיין מהרש"א שנתקשה בדברי תוס' ומצאתי במרדכי שכ' בשם ר"ת דלסתמא דמשנתינו לא חיישי' כיון דאיכא נמי סתמא במס' פסחים מקום שנהגו למכור כו' דאתי' כרבנן וכן הוא בהגהות מיימוני פכ"ב מא"ב וצ"ל הא דלא מייתי סתמא דמס' ע"ז גופי' מקום שנהגו כו' משום דבחדא מס' איכא למ"ד יש סדר וה"ל אין מעמידין בסוף ע"כ מייתי מפסחים דה"ל תרי מסכתא דלכ"ע אין סדר ואיכא למימר פסחים נישנית בסוף והלכה כסתם דרבנן ויש להגיה בתוס' שלפנינו וכן צ"ל מ"מ לית הלכתא כוותי' כיון שיש מחלוקת במס' פרה ועוד איכא סתמא במס' פסחים ובתרי מס' לכ"ע אין סדר כן צריכים להגי' ואע"ג דבשמעתין משמע מהתוס' דגם לר' פדת אתי' משנת מקום שנהגו כר"א ומשום נכרי חס וא"כ אין כאן סתמא כרבנן מ"מ כיון דחזינן במרדכי והגהות מיימוני דר"ת עצמו הביא אותה ראיה ולא ס"ל כסתם תוס' דשמעתין אלא ס"ל כק' מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה רבינא אמר כו' אם כן טוב להגיה כן בדבריו שבכאן אלא דלשון הרא"ש א"א ליישבו אפילו בהגה' ע"ש ועוד נ"ל בלאה"נ יש לסמוך אסתמ' דפסחים משום דתני ליה גבי הלכתא פסיקתא כדלעיל ז' ע"א וק"ל עכ"ל בחידושי:

'''ובמה ''' שנתקשה עליך דברי תוס' סנהדרין מ"ז ע"ב שכת' דרבא פסק בכל מקום הלכתא כר' יוחנן לבר מתלת ור' יוחנן אית ליה פ' או"ב עגלה ערופה משעת עריפה נאסרת וכתבת שנעלם מהם סוגי' דכריתות כ"ד דשם מבואר להדיא דרבא בעצמו אמר עגלה ערופה משעת עריפה נאסרת הנה הגם שיש בזה קושי' ונעלם ממנו טעמם ונימוקם דשבקו סוגיא ערוכה דכריתות והביאו מדס"ל לרבא כר' יוחנן אבל לא תחלוט כי נעלמה מהם חלילה הוה זהיר ברוחך:

'''ולכאורה ''' בנקל נוכל ליישב דלא ברירא להו האי דכריתות אולי הוא רבה ולא רבא אבל זה ליתא כיון שהוזכר אחר רב המנונא ותוס' הוכיחו ספ"ק דסנהדרין דרב המנונא היה תלמיד ר"ח מההיא דקידושין כ"ה ע"א גבי המנונא קריינא ומעול' לא הוזכר ר"ח קודם רבה ומכ"ש רב המנונא תלמידו אם כן משמע שהוא רבא א"כ קושייתך צריכא עיונא:

'''והנלע"ד ''' דלכאורה י"ל ק' תוס' ולומר דהרי חזינן דרבא בכריתות לא מייתי שום ראיה מהתורה שלא תאסר ע"ע מחיים והלא הסברא נותנת שתיאסר מחיים כמו כל המכפרים וכמו שפירש"י שם סוף הסוגיא וכמ"ש גם התוס' וא"כ היה רבא צריך להביא שום ראיה שלא תאסור עד עריפתה וע"כ לומר דרבא לטעמיה דס"ל בכל התורה הזמנה לאו מילתא היא מע"ז ודוקא בקדשי גבו' דיש הקדש לגבו' מה שא"כ בכל התורה הזמנה לאו מילתא היא ויליף חוץ מחוץ עגלה ערופה ג"כ כמו כל התורה כולה והזמנה לאו מלתא היא וא"כ יפה הקשה הש"ס מנ"ל לרבא למילף מע"ז לקולא אדרבא נימא איפכא מסברא חיצונה עגלה ערופה נאסרת מחיים ככל המכפרים ואחר כך נילף כל התורה מעגלה ערופה דהזמנה מילתא היא וא"כ לק"מ ק' תוס':

'''אך ''' כל זה נוכל לומר דרבא סמך עצמו במה שאמר כבר הזמנה לאו מלתא ע"כ אמר סתם משעת עריפתה נאסרת ולא פי' טעמו והרי מבואר אך ר"י דפ' או"ב דס"ל נמי משעת עריפתה ולא פי' טעמו סמך עצמו לכאורה על דבריו שבקידושין נ"ז דשם ס"ל ציפורי מצורע שחיטתן אוסרתן ולא מחיים ויליף התם מקרא מדאיצטרך לאסר השחוטה ע"ש ואמר שם עוד לא מצינו בע"ח שאסורין ע"ש וגם רבא מפרש שם אליבא דרבי יוחנן לא אמרה תורה שלח לתקלה מ"מ מבואר שם מקרא דציפורי מצורע אינם נאסרים מחיים א"כ פשוט הוא דילפי' עגלה ערופה מיניהו חוץ מחוץ ודמי להו טפי וכיון דרבא ס"ל הלכתא כר' יוחנן אם כן ממילא גם בהא ס"ל הלכתא כוותיה וא"כ מאי מקשה הש"ס לילף מעגלה ערופה ושפיר הקשו תוס' דוקא מדר' יוחנן ולא מרבא עצמו ותנוח דעתך בזה כעת כי רוב טרדותי לא הניחוני להאריך עוד יותר והיה זה חיים ושלום לך ולתורתך דברי החותם באהבה: פ"ב יום ה' ה' כסליו תקע"בל משה"ק סופר מפפ"דמ: