90,717
עריכות
מנחת חינוך/רסד: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מ
סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + התאמה לפורמט בידי מתנדבי האוצר) |
מ (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
== א == | == א == | ||
'''שיטמאו כו'.''' | '''שיטמאו כו'.''' הנה הרהמ"ח קיצר כאן בדין טומאת קרובים ואכתוב בעזהשי"ת קצת דינים כדרכי והנה ששה מתים מפורשים בתורה אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו מאביו ודוקא אם לא היתה לאיש ויבואר כ"א בפ"ע בעזהשי"ת. והנה אשתו הנשואה אינו מפורש בתורה רק בגמ' דרשו לשארו זו אשתו והר"מ פ"ב מה' אבל כ' ז"ל אשתו של כהן מתטמא לה ע"כ ואינו מטמא לה אלא מד"ס עשאוהו כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא כו' ואינו מטמא אלא לנשואה כו' ע"ש וכן בר"פ שם כ' לענין איבול דעל מתים הנ"ל מתאבל עליהם ד"ת ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה דלשיטתו האבילות בתר טומאה גריר כמבואר שם ויבואר בעזה"י וכן דעת הרהמ"ח במצוה זו לקמן וע"ש בכ"מ שדעתו בדעת הר"מ דהוא מודה דמטמא לה מד"ת וגם מתאבל עליה מן התורה אך כיון שאינו מפורש בתורה קורא אותו מד"ס ושארו אינו מוכח שהיא אשתו והת"א פי' דקריבי לי' עלח"מ דעתו בדעת הר"מ דהוא רק מד"ס דהיינו דרבנן לא מן התורה כלל ע"ש. ובאמת ששיטת הר"מ תמוה מש"ס מפורש ביומא ד' י"ד בהא דפריך ומי גזר ר' יהודא שמא יאכל והא תנן אף אשה אחרת מתקינין לו ולכי מייתא אשתו עביד עבודה כו' ולשיטת הר"מ לא פריך מידי דהא ר"י לא גזר רק בדאורייתא ולגבי אשתו להר"מ ל"ה רק דרבנן וצריך עיון גדול לכאורה. והנה הר"מ סתם דאשתו של כהן מטמא לה ולא ביאר אפילו קטנה שקידושיה ונשואיה הם רק דרבנן מכל מקום מטמא לה ועיין בכסף משנה שם. וזה מבואר ביבמות דפ"ט דאשתו קטנה מטמא לה וחכמים יוכלו לעקור דבריהם אף דהוי קו"ע כיון דירית לי' הוי מ"מ. וע"ש בתוס' דכלל הזה הוא ל"ד דיש דיורשין אותם ומכל מקום אינו מטמא וגם נזיר וכה"ג אסורים לטמאות לכל הקרובים ולאשתו ג"כ אף שיורש אותה וגם ד"ז דמ"מ רק במקום שאין שם ישראלים ואשתו אפילו קטנה מותר לטמאות עצמו אפילו יש שם ישראלים אלא כיון דיש טעם ראוי והגון יוכלו חכמינו זכרונם לברכה לעקור ד"ת אפילו בקו"ע וכ"כ במס' נזיר דף מ"ג ע"ב וע"ש וכן בש"ע לא ביאר בפי' אבל הדין דין אמת. והנה אם נשא שוטה פשיטא דאינו מטמא לה דלא תקנו חכמינו זכרונם לברכה נשואין כלל בשוטה ע' ש"ס ובאה"ע סי' מ"ד. אך בחרש שתיקנו נשואין מדרבנן מכל מקום פקח שנשא חרשת לדעת הר"מ פ"ב מה' אישות וכ"פ בש"ע אה"ע סי' צ' דאין הבעל יורשה אם כן בודאי אינו מטמא לה דלא אתו נשואין דרבנן ודחו בקו"ע לאו מן התורה רק לעיל מחמת דיורשה אבל כאן דאינו יורשה בודאי אינו מטמא לה. ואם האב קידש בתו לא' פחותה מבג"ש וי"א והכניסה לחופה פחותה מבג"ש אם הוי נשואה לטמא לה וכן לענין ירושה עיין בזה פלפול ארוך במ"ל פ"ג מה"א הי"א ד"ה האב דהביא דעת הפוסקים והסוברים דהוי חופה יורשה ומטמא לה ולהסוברים דלא הוי חופה אינו יורשה ולא מטמא לה וכן חופת נדה מחלוקת הראשוני' אם הוי חופה לענין טומאה וירושה ע' באה"ע סי' פ"א בח"מ וב"ש ועיין בנ"י יבמות כ' כ"ה דמדאורייתא יורש אותה אינה נקראת מכל מקום כי היורשין מטפלין בה רק היכי דירושת הבעל מד"ס הוי כמ"מ ומובא ג"כ בח"מ סי' י"ז והר"מ סובר דירושת הבעל מד"ס מכל מקום אפילו אם יורש אותה מכל מקום לא תלוי זב"ז אפילו לדברי הר"מ. והנה אם לא נכנסה לחופה רק מסר האב לשלוחי הבעל ע' אה"ע סימן נ"ד מובא בב"ש דהרבה פוסקים וכן מלשון הר"מ מוכח דוקא דהבעל יורש אותה אבל לא לשאר מילי להפרת נדרים כו' אבל בתוס' בסוגיא כ' דמטמא לה ומפר נדריה וע"ש בתוס' כתבו כיון דרחמנא אפקי' מסקילה לחנק כו' לכן מטמא לה ולא כתבו משום דיורש אותה הוי כמ"מ דכבר כ' דאין זה כלל דמצינו אף דיורש אותה מכל מקום אינו מטמא לה בשם התוס' ביבמות רק היכי דתיקנו רבנן ולדעת הפוסקים אף דיורש אותה מכל מקום כיון דאינה אשתו לא תיקנו חכמינו זכרונם לברכה ואינו מטמא לה וע"ש בב"ש מפלפל אי מסירה לשלוחי הבעל מהני בנדה כמו חופה דל"מ ודעת הח"מ דלא עדיף מחופה וע"ש בב"ש דעדיף כי הטעם דמחלה. ונראה דלענין לטמא לה אינו מטמא לשיטת הר"ש דחופת נדה לא קני אף דמהני לענין ירושה אף שסוברים בזה כמו התוס' דבמסר מטמא לה מכל מקום לענין זה בודאי גרוע מחופה רק שיורשה וטומאה לא תלי בירושה כמבואר בתוס' שהבאתי לעיל וע"ש בב"ש שכתב דמסירה מהני אף באלמנה אף להסוברים דבאלמנה ל"מ חופה מכל מקום לענין ירושה אחלתי' נראה ג"כ דמ"מ אין מטמא לה כיון דאינה אשתו אף דירית לה. ואשה שנתגרשה ס' גירושין אף דלענין ירושה יש פלוגתא ע' באה"ע סי' צ' מכל מקום בודאי אינו מטמא כהנים לס' כמשי"ת לקמן אי"ה ואינו תלוי בירושה. | ||
'''והנה ''' טומטום ואנדרוגינוס שנשאו נשים דמבואר באה"ע סי' מ"ד דקדושין הם ספק. ולכאורה ממ"נ רשאי לטמא לאשתו דאם הוא זכר הרי כהן מותר לטמאות לאשתו ואם היא נקבה כהנת אינה מוזהרת אף דאינו יורשה דמספק אינו יורש מכל מקום לשיטות רוב הראשונים דלאשתו מטמא אף דאינו יורש אם כן אף דהוא כהן זכר ואינו יורש מכל מקום מותר לטמא לה. ונראה דאנדרוגינוס שנשא בודאי מותר לטמאות אבל טומטום דלאו בן ביאה אם כן לשיטות הראשונים כיון דלא חזי לביאה אין חופתו חופה אם כן לא הוית נשואה כלל אך ע' תוס' יבמות דף ע"ב ע"א ד"ה מבחוץ ומובא ג"כ במ"ל פ"ג מה"א המ"א כתבו שם כיון דראוי לקרוע הוי בר חופה אם כן מטמא לה הכלל זה תלוי בשיטות אם החופה שלהם חופה ועוד ענינים בענין חופה תבין בשכלך. ואם כהן זכר ודאי קידש ונשא טומטום ואנדרוגינוס אינו מטמא דלמא לאו נשים נינהו וז"פ. וע"ש בתוס' דטומטום אף שביציו מבחוץ והוא ודאי זכר מכל מקום אין ראוי לביאה ואין חופתו חופה רק מטעם התוס' שראוי לקרוע ולעורר באתי. ואשתו פסולה אינו מטמא לה כ"ה בר"מ שם מהש"ס והנה אף דיורשה מכל מקום אינו מטמא לה והנה אינו מבואר בר"מ אם אשתו פסולה מדרבנן כגון חלוצה או שניה אי רשאי לטמא לה ונראה דל"מ לדעת הר"מ דרק מדרבנן מטמא לאשתו אם כן בפסולה אף מדרבנן אינו מטמא לה דהם אמרו והם אמרו אלא אפילו לדעת רוב הראשונים דמה"ת מטמא לאשתו מכל מקום כיון דמה"ת אינו מטמא לאשתו פסולה דילפינן מולא יחלל בעל בעמיו אם כן גם החכמים בפסולי דרבנן עקרו המצוה הזאת דיש כח לעקור דבר מן התורה בשוא"ת כנ"ל פשוט. אך נ"מ דלהר"מ אם טימא לאשתו פסולה דרבנן לוקין אותו דאין מצוה כלל ועובר בלאו ולדעת רוב הראשונים נהי דאסור לטמאות מכל מקום מן התורה רשאי לטמא אם כן אם טמא לה אין לוקין כמו כהן שנשא חלוצה ושאר פסולין דרבנן דאין לוקין ה"נ. ואפ"ל לשיטת הר"מ שכתב בפ"ב מה' אבל הט"ו דטומאת קרובים דיחוי היא ולא הותרה וכ"ה בדבריו שם ה"ו כמה חמורה כו' שהרי נדחה לה הטומאה בקרוביו כדי שיתעסק עמהם ואי"ה נפלפל בדבריו לקמן וא"כ כ"ה שהתורה דחתה כגון עדל"ת היא רק דיחוי ואם אפשר לקיים שניהם לוקין כגון סדין בלבן ואינו אלא דיחוי דאם א"א בא"א התירה התורה וכאן נמי התירה התורה כדי שיתעסק בהם כמבואר בדבריו אם כן כיון דחז"ל אסרו להתעסק אם כן הו"ל איסור דאורייתא כי א"צ לזה והתורה לא התירה רק דחתה במקום שא"א והוי כמו דמטמא לקרוביו אחר סתימת הגולל דלוקין כנ"ל בעזה"י לכאורה נכון ויבואר לקמן באריכות והנה ד' הר"מ הם בברייתא מובא בה' טומא' להרי"ף ואיני מבין גם אין ענין למה שמבואר בש"ס כ"פ הואיל ואשתרי אשתרי כו' דוק ותשכח. | '''והנה ''' טומטום ואנדרוגינוס שנשאו נשים דמבואר באה"ע סי' מ"ד דקדושין הם ספק. ולכאורה ממ"נ רשאי לטמא לאשתו דאם הוא זכר הרי כהן מותר לטמאות לאשתו ואם היא נקבה כהנת אינה מוזהרת אף דאינו יורשה דמספק אינו יורש מכל מקום לשיטות רוב הראשונים דלאשתו מטמא אף דאינו יורש אם כן אף דהוא כהן זכר ואינו יורש מכל מקום מותר לטמא לה. ונראה דאנדרוגינוס שנשא בודאי מותר לטמאות אבל טומטום דלאו בן ביאה אם כן לשיטות הראשונים כיון דלא חזי לביאה אין חופתו חופה אם כן לא הוית נשואה כלל אך ע' תוס' יבמות דף ע"ב ע"א ד"ה מבחוץ ומובא ג"כ במ"ל פ"ג מה"א המ"א כתבו שם כיון דראוי לקרוע הוי בר חופה אם כן מטמא לה הכלל זה תלוי בשיטות אם החופה שלהם חופה ועוד ענינים בענין חופה תבין בשכלך. ואם כהן זכר ודאי קידש ונשא טומטום ואנדרוגינוס אינו מטמא דלמא לאו נשים נינהו וז"פ. וע"ש בתוס' דטומטום אף שביציו מבחוץ והוא ודאי זכר מכל מקום אין ראוי לביאה ואין חופתו חופה רק מטעם התוס' שראוי לקרוע ולעורר באתי. ואשתו פסולה אינו מטמא לה כ"ה בר"מ שם מהש"ס והנה אף דיורשה מכל מקום אינו מטמא לה והנה אינו מבואר בר"מ אם אשתו פסולה מדרבנן כגון חלוצה או שניה אי רשאי לטמא לה ונראה דל"מ לדעת הר"מ דרק מדרבנן מטמא לאשתו אם כן בפסולה אף מדרבנן אינו מטמא לה דהם אמרו והם אמרו אלא אפילו לדעת רוב הראשונים דמה"ת מטמא לאשתו מכל מקום כיון דמה"ת אינו מטמא לאשתו פסולה דילפינן מולא יחלל בעל בעמיו אם כן גם החכמים בפסולי דרבנן עקרו המצוה הזאת דיש כח לעקור דבר מן התורה בשוא"ת כנ"ל פשוט. אך נ"מ דלהר"מ אם טימא לאשתו פסולה דרבנן לוקין אותו דאין מצוה כלל ועובר בלאו ולדעת רוב הראשונים נהי דאסור לטמאות מכל מקום מן התורה רשאי לטמא אם כן אם טמא לה אין לוקין כמו כהן שנשא חלוצה ושאר פסולין דרבנן דאין לוקין ה"נ. ואפ"ל לשיטת הר"מ שכתב בפ"ב מה' אבל הט"ו דטומאת קרובים דיחוי היא ולא הותרה וכ"ה בדבריו שם ה"ו כמה חמורה כו' שהרי נדחה לה הטומאה בקרוביו כדי שיתעסק עמהם ואי"ה נפלפל בדבריו לקמן וא"כ כ"ה שהתורה דחתה כגון עדל"ת היא רק דיחוי ואם אפשר לקיים שניהם לוקין כגון סדין בלבן ואינו אלא דיחוי דאם א"א בא"א התירה התורה וכאן נמי התירה התורה כדי שיתעסק בהם כמבואר בדבריו אם כן כיון דחז"ל אסרו להתעסק אם כן הו"ל איסור דאורייתא כי א"צ לזה והתורה לא התירה רק דחתה במקום שא"א והוי כמו דמטמא לקרוביו אחר סתימת הגולל דלוקין כנ"ל בעזה"י לכאורה נכון ויבואר לקמן באריכות והנה ד' הר"מ הם בברייתא מובא בה' טומא' להרי"ף ואיני מבין גם אין ענין למה שמבואר בש"ס כ"פ הואיל ואשתרי אשתרי כו' דוק ותשכח. | ||
| שורה 32: | שורה 32: | ||
== ב == | == ב == | ||
'''שאבילות כו' ביום מיתה וקבורה כו'.''' | '''שאבילות כו' ביום מיתה וקבורה כו'.''' וכ"כ לקמן והוא מבואר ג"כ בר"מ דקודם הקבורה אינו חל אבילות וברשב"א מביא מכתובות מי שהיה טבחו טבוח ומת כו' מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל ב"מ ופורש מזה ראיה דקודם קבורה אינו חל אבילות דאוריי' ובלחם משנה פ"א הקשה כיון דראיית הר"מ מפסוק ואכלתי חטאת היום כו' ולענין מעשר וקדשים מבואר דיום המיתה אף בלא יום הקבורה אסור מן התורה וע"ש שכ' בתוך דבריו דלא קשיא מהך דכתובות דחכמים העמידו דבריהם בשוא"ת כמ"ש הר"נ שם בכתובות ודבריו תמוהין דבעילה היא קום ועשה והר"מ מיירי שם לענין דנוהג ז' ימי המשתה אף דיום ראשון הוא דאורייתא כיון דשוא"ת שלא יתאבל ודבר של שמחה בקו"ע אוסר שם וצ"ע והנה להאריך בענין זה ובראיות צריך חיבור מיוחד ואין כאן מקומו. ועיין ברא"ש פ' אלו מגלחין שחכמי צרפת הקשו אם אבילות דאורייתא למה ס' אבילות לקולא דאין מתאבלין על הנפלים וע' לעיל מה שתירצתי כיון דהתורה אמרה בפירוש דאין מתאבלין על ס' אף על רוב אין מתאבלין. ומכל מקום צ"ע בנפל דהרוב הזה דבר קיימא כבר הוחזק ומועיל לכמה דברים למה לא יועיל לזה ואי"ה אשנה פ"ז. (ובהיותי בזה אכתוב מה שאמרתי בילדותי בזה בישוב ד' הרמ"ה שהביא הרא"ש בפ"א דכתובות דף ד' שסובר דהא דאמר רב יוסף שם בבעל ופירסה אשתו נדה ישנה עמו היינו דוקא בפירסה אשתו נדה ממש דחמירי לי' אבל בדם בתולים דקיל לי' דגומר ביאתו והוי דומיא דאבילות דהוא ישן בין אנשים והיא בין הנשים משום דקיל' ע"ש. והמהרש"א שם הקשה דא"כ מה קאמר התם בש"ס אהא דמת אביו של חתן דבועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך ז' ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין אנשי' כו' וקאמר דמדהוא ישן בין אנשים כו' מסייע לר"י דאמר אעפ"י שאמרו אין אבילו' במועד אבל דברים שבצינעא נוהג ומאי סייעתא לפי הרמ"ה דהא הכא בלאו הכי צריך להיות הוא ישן בין אנשים כו' משום דם בתולים דקילא וצריך הרחקה עכ"ד עי"ש. ואמרתי בזה דהא צריך להבין בקובר מתו ברגל למ"ד דברים שבצינעא נוהג ומכל מקום אין הרגל עולה והטעם מבואר במו"ק דף י"ט ע"ב משום דלא נהגו מצות ז' ברגל. ולכאורה הרי נהג בדברים שבצינעא וצ"ל באמת למ"ד דנוהג דברים שבצינעא לא מיחשב אבילות ובאמת ה"ט דמ"ד אין נוהג דס"ל דגם דברים שבצינעא מיחשב אבילות ואין אבילות במועד ולהכי אין ראוי לנהוג אף בצינעא. והנה ידוע דעת הרא"ש הובא בטור סי' שצ"ט שכתב דלהכי עולה הרגל למנין שלשים הואיל דנהגה מצות שלשים ברגל לענין גיהוץ ותספורת אע"ג דלא נהגא ברגל בתורת אבילות רק בתורת איסור מלאכה ברגל מכל מקום הואיל ונהג איסור על כל פנים יהיה מאיזה טעם שיהיה לכן עולה לענין אבילות ג"כ יעו"ש. ולפי"ז מיושב שפיר דברי הרמ"ה וכן הוא כוונת הש"ס דמדאמר דכל אותן הימים הוא ישן בין אנשים מוכח ע"כ דדברים שבצינעא נוהג והיינו משום דדשב"צ לא מיחשב אבילות כ"כ דא"ת דדשב"צ אינו נוהג וע"כ משום זה דהוי אבילות ואין אבילות במועד אם כן יקשה הך דנוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ז' ימי אבילות למה ינהוג אח"כ אבילו' הא כבר נהג דשב"צ משום דם בתולים אם כן הרי נהג על כל פנים מצות ז' ברגל שלו ופטור תו מאבילות וע"כ דדברים שבצינעא נוהג משום דאין זה אבילות כ"כ ולא מיקרי כה"ג נהג מצות ז' ברגל ע"כ צריך לנהוג אבילות אח"כ והוי שפיר סייעתא לר"י וא"ש ואמרתי אז לפני גדולים וקלסוהו): | ||
== ג == | == ג == | ||
'''ובביאור אמרו במ"ק כו'.''' | '''ובביאור אמרו במ"ק כו'.''' ראיה זו הובאה גם בתוס' ובראשונים והרי"ף הקשה דלכ"ע לשיטתו וכן לשיטות הר"מ והרהמ"ח אינו אבילות מן התורה אלא ביום ראשון ובלילה אינו רק מד"ס אם כן היאך אמרינן אי אבילות דמעיקרא עשה דרבים דחי עשה דיחיד הא אין עשה דאבילות אפילו בלילה הראשונ' ועיין מה שתירץ וערא"ש פ' וא"מ דאפילו למ"ד דגם לילה דאורייתא דחי העשה די"ט ובשאג"א הקשה הא בלילה ראשונה ליכא עשה דשמחה ע"ש שמביא כמה ראיות לזה. ולכאורה לשיטת הראב"ד בה' חגיגה דנשים א"ח בשמחה והם חייבי' באבילות מן התורה כמבואר בר"מ ובהרהמ"ח אם כן ינהגו הם אבילות ברגל ועיין ש"א פלפל אי נשים חייבים בשמחה מן התורה ולא הביא ראיה מכאן: | ||
== ד == | == ד == | ||
'''ואפילו הכהן ינהג כו' והבן זה כו'.''' | '''ואפילו הכהן ינהג כו' והבן זה כו'.''' נראה קצת מדבריו דכהן אינו נוהג אבילות אלא ביום א' שהוא מן התורה וא"י מאין יצא לו זה בודאי מחויב כל הששה ימים מדרבנן כמו ישראל וא"י חילוק בזה בין כהן לישראל. והנה לדעת הר"מ וסייעתו דאבילות נכלל במצוה זו דטומאה מכל מקום ס"ל דאף שאין מוזהרים על הטומאה כגון נשים וישראלים חייבים במצוה זו דאבילות עיין ר"מ והרהמ"ח לקמן. אך אני מסופק בכה"ג ונזיר דאסור לטמאות לקרובים אותם אפשר דאין חיוב אבילות עליהם אך הר"מ כ' פ"ז מה"א כה"ג חייב בכל דברי אבילות אלא שאסור לקרוע כו' נראה דגם נזיר חייב. והנה יצא להר"מ זה ממשנה דסנהדרין פרק כ"ג דמבואר שם כשמברין אותו כו' נראה דמברין אותו דאסור לאכול משלו ע"ש ברש"י אם כן ה"ה כל מיני אבילות. אבל באמת תמוה לי דין זה דהנה מבואר במ"ק די"ד והצרוע לרבות כה"ג והרי כ"ג בכל השנה כרגל לכ"ע דמי דתנן כה"ג מקריב אונן כו' ע"ש ברש"י ותוס' אם כן חזינן בפירוש אף דדיני צרעת מן התורה מוכח דנוהג ברגל מכה"ג בכל ימות השנה הרי דהי' פשוט להש"ס דאם המצורע לא ינהג צרעתו ברגל שהוא מן התורה דרגל הוא מן התורה גם כה"ג לא הי' נוהג בשום פעם צרעתו הרי דתפסו הש"ס לכה"ג תמיד לרגל דכ"ע אם כן אמאי יהי' כה"ג נוהג אבילות כיון דברגל אין אבילות נוהג ולדידי' כרגל דמי בכל השנה. וא"ל דעיקר הטעם דאינו נוהג ברגל דאתי עשה דרבים דרגל ודחי עשה דיחיד אם כן מאי מפשט הש"ס לענין מצורע שנוהג צרעתו מכה"ג דלמא שאני כה"ג דהיא עשה דיחיד ע"כ נוהג צרעתו אבל מצורע ברגל דהיא עשה דרבים אינו נוהג צרעתו. ובריטב"א שם הקשה כיון דהש"ס פשיטא לי' דכה"ג כרגל אם כן היאך משכחת לה כלל כ"ג מצורע הא קי"ל אין רואין את הנגעים בי"ט וזה אין סברא שיהי' מצורע ואח"כ מנוהו להיות כהן גדול ותי' דמה שאין רואין נגעים בי"ט היא רק מדרבנן ואנן בדאורייתא קיימינן ע"ש. אם כן רואין אנחנו דהש"ס תפסו לפשיטות לכה"ג תמיד כרגל אם כן כיון דאינו נוהג אבילות ברגל בודאי אין כהן גדול נוהג אבילות בשום פעם כמו דאינו פורע ופורם אף דאסור לאכול קדשים באנינות מפסוק ואכלתי חטאת כו' ומזה מוכיח הר"מ אבילות עי' בריטב"א שם. הכלל נראה בפירוש מש"ס דכה"ג תמיד אצלו כרגל אם כן למה ינהג אבילות ברגל. ואין ראי' מהמבואר בסנהדרין שמברין אותו דהא קי"ל דאף ברגל מברין אותו כמבואר במו"ק ובש"ע או"ח סי' תקמ"ז וגם אפילו אי הוי עשה דיחיד מכל מקום אבילות ג"כ עשה דיחיד ואין עשה דוחה עשה מאי אולמי' כו' רק אם נעשה אבל קודם שנתמנה להיות כה"ג וצ"ע. אבל כה"ג שיהי' נוהג אבילות צריך עיון גדול. ואגב אורחין צ"ע בש"ס שם ופירש"י דהיכן מוכח דכה"ג כרגל מדמקריב אונן נראה דברגל אינו נוהג אנינות לענין הקרבה ועמ"ל פ"ג מה' אבילות ה"י כ' שם שלענין אנינות של תורה לקדשים ולמעשר אין חילוק בין י"ט לחול ע"ש שמביא ראי' מיומא וגם ד' רש"י שפי' דכה"ג מקריב אונן אבל כ"ע בשאר ימות השנה אונן אינו משלח קרבנותיו כו' שלמים בזמן שהוא שלם ולמה לא פירש"י דכה"ד אינו מקריב אונן ומחלל עבודה כמבואר בזבחים. מזה נראה דרש"י היה קשה לו זה היכן מצינו דאונן תלוי ברגל ע"כ פירש"י דחזינן דאינו משלח קרבנותיו והוא מקריב אונן. ומכל מקום צ"ע מאי ראי' היא הלא אבל אינו משלח קרבנותיו אף דכהן מקריב רק דאסור להקריב קרבן אם כן נהי דכה"ג מקריב אונן אפשר דוקא קרבנות אחרים אבל קרבן שלו באמת אינו מקריב ולומר מדהוא מקריב קרבנות בעצמו של אחרים מוכח דרשאי גם כן לשלוח צ"ע מנין. ונראה דהוכח' היא דחזינן דכה"ג מקריב בכל יום מנחת חביתין משלו נראה דאף קרבנות שלו מקריבין באנינות ולא מצינו דאם כה"ג אונן שלא יהי' מקריבין מנחת חביתין משלו רק משל צבור כמו כה"ג שמת אם כן חזינן דהוא אצלו כרגל. והנה מבואר שם בגמ' שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ע"כ אבל אינו משלח קרבנותיו. ונראה בודאי דוקא יום ראשון דלאח"ז לאו דאורייתא ואינו אבל כלל מן התורה וגם לשון הגמ' דט"ו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ואנינות אינו אלא ביום ראשון. וצ"ע דהר"מ פ"ב מהב"מ הי"א כתב דאבל אונן [אינו] משלח קרבנותיו כל ז' ובאמת הוא בעצמו פסק דוקא אבילות יום ראשון מן התורה ולמה לא ישלח קרבנותיו כל שבעה ימים ואין לומר דמדרבנן לא ישלח קרבנותיו והא כ' אח"ז דמנודה לא ישלח ובדיעבד נרצה הקרבן משמע דהדינים הקודמים אף בדיעבד לא נרצה משמע דמדאורייתא הוא ולמה לא ישלח מן התורה כיון דאינו אבל מן התורה כלל לאחר יום ראשון והכסף משנה שם הראה מקום לתוספתא ועיינתי שם כלשון הזה. ואפשר התוספתא ס"ל דאבילות כל ז' מן התורה ואפשר דרבוותא שהביא הרי"ף דכל ז' מן התורה יצא להם מתוספתא זו אבל לדעת הר"מ א"י למה לא ישלח קרבנותיו תיכף ביום ב' ולפמ"ש דהתוספתא ס"ל כדעת הרבוותא צ"ע על הראשונים דפסקו דלא כותי' ואפשר משום דהרי"ף דחאה להאי סברא מש"ס דילן עיין בברכות אבל על שיטת רבותינו הצרפתיים הסוברי' דליכא אבילות כלל מן התורה רק לענין קדשים ולענין מעשר דהוא יום א' וד"ז דאינו משלח קרבנותיו הוא ג"כ דין מדיני קדשים אם כן בודאי לא שמענו ז' ימים רק יום א' אם כן היאך יפרנסו תוספתא זאת וצ"ע. גם צ"ע על הר"מ שהשמיט שם ולא כ' דכ"ג משלח קרבנותיו כמבואר בש"ס. וגם צ"ע למה אינו מביא שם דברגל משלח אדם קרבנותיו אף על פי שהוא אונן כדמוכח בגמ' כאן וכפירש"י בהדיא אם כן למה לא כ' דין זה וא"ל שסמך אמ"ש בפ"י מה' אבילות דאין אבילות נוהג ברגל. ז"א דהא לענין מעשר וקדשים אין חילוק באנינות בין י"ט לחול וה"א דזהו ענין קדשים ואסור אף ברגל הי' צריך להשמיענו לענין זה שוה לשאר אבילות כדמוכח כאן וצ"ע בכ"ז. וכ"ז אם הוא כ"ג ואירע לו אבילות אבל אם הוא אבל קודם ובו ביום נתמנה להיות כ"ג אפשר דמחויב (כ"ה) דבשלמא אם אבילות בא לו אחר הכ"ג אם כן אף דהרגל שלו הוא עשה דיחיד מכל מקום אבילות הוא ג"כ עשה דיחיד ומאי אולמי' כו' אף דבש"ס מבואר שם במ"ק דגם אבילות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים לאו דוקא אלא האמת נקט אבל באמת אין שום עשה דוחה עשה אבל אם אבילות הוא קודם אפשר דמתאבל דאין עשה דרגל דידי' דוחה העש' דמעיקרא דחייל עלי' אבילות ויוכל לעשות כ"ג אפילו ביום האנינות דכה"ג מקריב אונן ותיכף שנמשח או נתרבה נעשה כה"ג רק לכתחלה לדעת הרמב"ם אינו עובד עד שיהי' נמשח שבעה או נתרבה שבעה עיין ר"מ פ"ד מה' כה"מ ובראב"ד ובפרט לדעת התוספות ביומא דמתמנה בפה. וכבר עוררתי בחיבורינו זה אם כן נראה דנוהג אבילות כל אותו היום דהעשה שלו א"ד העשה דאבילות דמעיקרא כנ"ל בעזה"י: | ||
== ה == | == ה == | ||
'''עד שיסתם כו'.''' | '''עד שיסתם כו'.''' גופו של מת בקבר כ"פ הר"ם ודעת ר"ת דגולל היינו מצבה חל אבילות בשעת העמדת האבן ואם אין מעמידין מצבה מכי אהדרי' אפילו כמו שמוליכין המת לעיר אחרת דינו כן כ"כ תוס' כתובות דף ע"ב ד"ה עד: | ||
== ו == | == ו == | ||
'''שלא שהה.''' | '''שלא שהה.''' כ"ה בר"מ ואפילו מת ביום ל' הוא מש"ס דבכורות ולענין אם מת א' תוך ל' והשני לאחר ל' ע' מ"ש לעיל (ע' רס"ג ד"ה ודע): | ||
== ז == | == ז == | ||
| שורה 56: | שורה 56: | ||
== ח == | == ח == | ||
'''מה"ת כו'.''' | '''מה"ת כו'.''' עיין דינים אלו בר"מ פרק ה' שם נכללו כל הדינים: | ||
== ט == | == ט == | ||
'''ודין קריעה כו'.''' | '''ודין קריעה כו'.''' עיין ר"מ פ"ח שם ובכ"מ מביא בשם רמב"ן דקריעה הוא מדרבנן והפסוקים הם אסמכתא וכ' שכ"נ מדברי רבינו הר"מ וכ"ג אינו קורע למעלה וקורע למטה כמבואר שם וע' לעיל בדיני מצורע הקשיתי כיון דמבואר שם בהוריות דקרע למטה אינו יוצא כלל וכן כאן בר"מ אם כן למה קורע כלל למטה ואפשר כמו דקורעין לקטן מפני ע"נ וע"ש לעיל מ"ש ואפשר דג"כ שאר דינים המבוארים בר"מ ובש"ע יו"ד ה' קריעה אינה נוהגת בכה"ג כגון קרעים שאין מתאחים ושאר דברים כיון דמדינא לא הוי קריעה. ועיין בש"ע הל' קריעה דקטן אם הגיע לחינוך דעת הרי"ץ גיאות דקורעין מחמת חינוך כמו בשאר מצות וע' ט"ז שם דגם לענין אבילות חייב בחינוך ובנה"כ כ' דאין חיוב חינוך רק בקריעה ולא באבילות ונראה הטעם כיון דע"י אבילות מתבטל מת"ת ע' סברא זו בה"א לענין ס' אבילות מה"ט לקולא ע"ש אבל ס' קריעה מבואר בש"ס בפי' הל' כדברי המקיל באבל ולא בקריעה אבילות לחוד וקריעה לחוד כנ"ל. ולכאורה קשה מאי חידוש איכא דקורעין לקטן שהגיע לחינוך כיון דחייב בכל המצות וחייבין לחנכו ולמה מביאין זה בשם רי"ץ גיאות. ונ"ל דאפשר בכה"ג ל"ש חינוך כיון דעתה א"ח בקריעה וא"כ המקרע בגדיו של קטן בחנם עובר על בל תשחית עיין ר"מ פרק ו' דמלכים ובכ"מ שם והאי דקרע שיראי בקדושין דף ל"ב ובשבת דף קכ"ט אם כן אפשר דאין מקרעין לו במקום דל"ש ע"נ כי במקום דשייך ע"נ להרבות בכבוד אין זה בל תשחית אבל היכי דלא שייך זה אפשר דהוי בל תשתית אך הרי"ץ גיאות דעתו כיון דהוא למצוה דחינוך אין זה השחתה כלל ומותר ומצוה איכא על כל פנים נ"ל דוקא אביו דחייב בחינוך אבל אותם שאין חייבים לחנך אסור להם לקרוע לו דהם עוברים על לאו דהשחתה או מדרבנן על כל פנים עיין ר"מ ה' מלכים שם. ושמעתי בשם חכם א' שכ' דאפשר דאין חייב בחינוך אלא מצוה החיובית כגון תפילין וציצית והדומה כי לכשיגדיל יהי' צריך לזה ע"כ מחנכין אותו כדי להרגיל אותו בגדלותו אבל אבילות דאפשר שלא יתרמי לי' לכשיגדיל ה"א דא"ח בחינוך ע"כ כתבו בשם הרי"ץ גיאות דמ"מ חייב בחינוך והוא דחוק. וגם בש"ס דנזיר דכ"ח דאב מדיר את בנו בנזיר מטעם חינוך ע"ש ור"י לא פליג אלא דסובר הל"מ היא אף דאין מצוה חיובית ואפשר דלא יבא לזה וגם אדרבא קצת עבירה היא דחוטא קריא רחמנא וטוב אשר לא תדור וע"ש בש"ס דאפילו בנדרים החינוך הוא מצוה אף דנודר כאלו בנה במה ע"כ דבכל המצות הוא חובת חינוך רק דכאן משום שהוא קצת עבירה וכמ"ש ע"כ אשמועינן הרי"ץ גיאות דין זה כנ"ל בעזהשי"ת. ועיין בטיו"ד שם מביא דברי רמב"ן שחולק על קצת פוסקים שדעתם דעל נפל בתוך ל' נמי קורע ודוקא אבילות דהוא סד"ר אבל קריעה היא מן התורה ודחה הרמב"ן דבריהם דקריעה נמי אינה אלא דרבנן וקראי אסמכתא נינהו. ולכאורה קצ"ע דאפילו הוא מדרבנן ובסד"ר לקולא מכל מקום רוב נפלים בני קיימא כמבואר בתוס' שבת וכ"מ ובאבילות כ' לעיל דאפילו הוי מן התורה מכל מקום התורה לא חייבה להתאבל על הס' ע"כ רוב נמי הוי ספק כסברת הש"מ אך לסברתם דאבילות הוא מדרבנן מכל מקום חומרא זו דניזל בתר רובא הוי קולא לבטל מתורה ומצות כמבואר סברא זו בד' אחרונים אבל למה לא יקרע על הרוב דבכה"ת אזלינן ב"ר ואי"ה עוד חזון למועד: | ||
== י == | == י == | ||
'''ודין הרגלים שמפסיקים כו'.''' | '''ודין הרגלים שמפסיקים כו'.''' כגון הקובר מתו ברגל מתחיל למנות שבעה לאחר הרגל ואין עולין לו ימי הרגל ולדעת הרבה ראשונים דברים שבצנעה נוהג וכ"פ בש"ע או"ח סי' תקמ"ח וביו"ד סי' שנ"ט ודעת הר"מ פ"י מה' אישות כפי שפירשם הרמב"ן דאין אבילות ברגל אפילו דברים שבצינעה אינו נוהג וע"ש בכ"מ ושבת נוהג דברים שבצינעה אף להר"מ כמבואר שם בר"מ וכן ז' ימי המשתה אף דהם כרגל מכל מקום נוהג דברים שבצינעה דקלישא הוא מרגל עיין באחרונים ודוקא לענין ז' אין עולין ימי הרגל בקובר מתו ברגל אבל לענין ל' עולין לו ומתחיל הל' מרגל. ויש בזה שני שיטות דעת הרמב"ן דמה"ט עולין לו דגזרת שלשים נוהג ברגל אף מה שאינו נוהג במועד כגון ללבוש בגד מגוהץ ושמחת מריעות ושאר דברים ע"כ עולים לו ודעת הרא"ש שאין אסור ברגל מגזירת ל' כלל אלא שאסור בגיהוץ ותספורת מחמת הרגל ובזה שוה דינו לדין ל' ע"כ עולה כיון דנוהג בזה מקצת גזירת ל' אף דאינו נוהג אותו מטעם אבילות רק מחמת רגל מכל מקום עולה לו כיון דמ"מ נוהג דין שלשים ע' בטור שם ובאחרונים ושבעת ימי המשתה אינם עולין אף לענין ל' כי אין איסור בגיהוץ ותספורת בחתן כלל ולהאריך בענינים אלו צריך ביאור רחב ואין דרכי בח"ז: | ||
== יא == | == יא == | ||
'''ונכנס אפילו שעה א' כו'.''' | '''ונכנס אפילו שעה א' כו'.''' איני מבין האיך יצוייר אפילו שעה א' תוך ל' כיון דקיימא לן מקצת היום ככולו גבי אבילות אם כן תמיד מתחיל שלשים בערב הרגל בבוקר כי אז סיים דין שבעה ומתחיל שלשים ונראה דכוונתו כיון דביום שביעי פוסק האבילות לאחר שעמדו המנחמים מאצלו. ול"א תיכף בהנה"ח יפסיק האבילות כמבואר בטור יו"ד ובש"ע סי' שצ"ה אם כן אם עמדו המנחמים מאצלו סמוך לרגל שעה א' נפסק האבילות מחמת הרגל אבל באמת לא ראיתי להר"מ שהביא ד"ז והוא מימרא במסכת מ"ק דף י"ט ע"ב אדרבא פ"ו כתב שם דמקצת יום ז' ככולו ולא הביא דתלי' בעמידת המנחמים וע"ש ברא"ש פרק וא"מ ובטור סי' שצ"ה ואין כאן מקומו לפלפל באורך. וכן לא הביא דין זה הרי"ף רק פסק כאבא שאול דמקצת היום ככולו וצע"ק ודיני רגלי' עי' בר"מ ובטויו"ד וא"ח באריכות: | ||
== יב == | == יב == | ||
'''שאין אבילות בחש"מ כו'.''' | '''שאין אבילות בחש"מ כו'.''' וה"ה על חכם או על אדם כשר בשעת יציאת נשמה עיין ר"מ פי"א שם ובש"ע או"ח סי' תקמ"ז וע"ש במ"ל ומובא גם כן במג"א שם שאם מת לו מת ביום טוב דאינו רשאי לקרוע אסור לקרוע אף בחוה"מ כיון שאינו שעת חמום אלא ימתין עד לאחר המועד ע"ש: | ||
== יג == | == יג == | ||
'''אבל על אביו כו'.''' | '''אבל על אביו כו'.''' אבל דעת הר"מ פ"ז נראה דאינו קורע בשמועה רחוקה אף על אביו ואמו וע' לח"מ ובטויו"ד וב"י שם ובש"ע הכריע כדעת הראב"ד והרמב"ן וכן נראה דעת הרהמ"ח: | ||
== יד == | == יד == | ||
'''שהקרובים כו'.''' | '''שהקרובים כו'.''' דוקא בכל הקרובים אבל אשתו אינו מתאבל בפניה רק על אביה ואמה וכן אשה אינה מתאבלת בפני בעלה על קרוביו רק על אביו ואמו וכן אינו מתאבל בפני קרוביו על אבילותם דשאר דהיינו שאין מתאבל עם בנו על אשת בנו וכן אינו מתאבל עם בתו על בעלה כ"ה בר"מ פ"ב שם וביו"ד: | ||
== טו == | == טו == | ||
'''אדם על אשתו כו' מד"ס כו'.''' | '''אדם על אשתו כו' מד"ס כו'.''' כ"ה בר"מ וכבר הארכתי לעיל דדעת הכסף משנה דהוא דאורייתא ע' לעיל: | ||
== טז == | == טז == | ||
'''מן השפחה.''' | '''מן השפחה.''' ודין מי שנולד מח"ש וחב"ח או עבד שהוא ח"ע וחב"ח שהוליד תוכל ללמוד ממ"ש לעיל: | ||
== יז == | == יז == | ||
'''והם אלו כו' ולפיכך אין הכהן כו'.''' | '''והם אלו כו' ולפיכך אין הכהן כו'.''' דעת הר"מ פ"ב דאחותו הנשואה אם היא מאביו אף על פי שאין כהן מטמא לה מכל מקום מתאבל עליה מן התורה ועיין בכ"מ הביא בשם הרמב"ן דתמה על הר"מ כיון דאינו מטמא לה מן התורה יתאבל עליה דין תורה והניח בקושיא על הר"מ. וגם בש"ס מפורש הוסיפו עליהם אחותו נשואה ע"ש. יתר הדברים במצוה זו כ' לעיל. ומ"ש הרהמ"ח בשם יש מפרשים שאין מצות איבול דאורייתא וכ' אולי דעתם כו' היא דעת רבותינו הצרפתים מובא בר"י בברכות וברא"ש פ' וא"מ. ובעבדים אין נוהגת מצוה זו כי אין להם יחוס וכן בגרים שנתגיירו עם קרובותיהם עיין ר"מ וש"ע: | ||