שו"ת רדב"ז/א'קצט: הבדלים בין גרסאות בדף

{{הועלה אוטומטית}}

'''שאלה ''' מעשה בראובן שקדש נערה בפני ב' עדים שהאחד העיד שאמר לה הרי זה הפרח אני נותן לך בקדושין והשני אמר שאמר לה קחי זה הפרח לכתובה וקדושין והנערה אומרים שאסרוה שתקבל על עצמה לאסור כל הנאת קדושין שבעולם אלא אם כן ימצאו שם בשעת הקדושין עשרה אנשים וחכם אחד ונפל מחלוקת שבית דין אחד אמר חוששין לקדושיו ובית דין אחר הכריז בעיר שאין חוששין לקדושיו. ומפני שהטריחוני להגיד להם מה דעתי באתי לכתוב שורותים אלו נראה בעיני איברא ודאי דכיון שאין בעדות עדים הללו שאמר לי אין כאן ידים מוכיחות. ופסקו הפוסקים דכיון שלא אמר לי אין כאן קדושין אבל כאן עד אחד אמר הרי זה הפרח אני נותן לך בקדושין והעד {{ממ|הא'}} [השני] אמר קחי פרח זה לכתובה ולקדושין ולא אמר הריני. אבל מ"מ אמרינן התם בקדושין פרק קמא דמודה שמואל דכשהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהא גרידה אפ"ה הוי נזיר והכא כיון דשניהם מודים שטרח ראובן הנזכר להביאם מן השוק אין לך נזיר עובר לפניו גדול מזה וכי היכי דהתם אמרינן דחשיב אהא גרידא כאלו אמר אהא נזיר כל שכן הכא דטרח להביא עדים מן השוק דודאי חשיב כמו לי או לפחות חוששין לקדושיו. ועוד מצינו ששאלו להרמב"ן ז"ל ראובן נתן ללאה כסף ואמר לה הריני נותן לך זה לקדושין ולא אמר לי. מי נימא מקודשת כיון שקבלה אותו לשם קדושין או דילמא אינה מקודשת. והשיב הרב ז"ל דיש לחוש להחמיר בקדושין כענין זה להצריכה גט רואה אני מדבריו דלאו דוקא כשאמר הריני. {{ממ|שלא אמר שמא}} [שמה שאמר] בקדושין כענין זה. לומר שאפי' כדומה לו נמי חוששין לקדושיו וכשאמר קחי זה הפרח לכתובה וקדושין חשוב כמו הריני. ולענין מי שאמר להפקיע הקדושין מטעם שאסרה על עצמה שכתב הרשב"א ז"ל. אשה שאסרה על עצמה הניית שמעון ובא שמעון וקדשה אי הוו קדושין או לא והשיב דלא הוו קדושין וזה הטעם חשבו להפקיע הקדושין. זה אינו דעד כאן לא אמר הרשב"א ז"ל אלא היכא דביחוד היתה אסורה על שמעון ושמעון קדשה. אבל כאן שהיתה אסורה דרך כלל לא סמכה דעתא על ראובן שהיה שכנה והיה מכירה וישר בעיניה ולא אדעתא דידיה הדירוה. וכל שכן שהיא לא נדרה מעצמה אלא שהדירוה אחרים ובודאי דלאו אדעתה דהאי נדרא והרי אמרו בפרק האשה באשה אחת גדולה שקפצו עליה לקדשה וכו' ואמרו חכמים אם נתנה אמתלאה לדבריה נאמנת ואין אמתלאה גדולה מזו שיודעתו ואף הרשב"א יודה בענין זה. עוד שמטעם שפסק הרשב"א זכרונו לברכה דאין לחוש לקדושיו מטעם זה לא אמרינן הואיל וחולקין עליו אבות עולם הריא"ף והרמב"ם ז"ל שפסק בפרק אלו עוברין דאמרינן הואיל וגבי המפריש חלתו בבצק דאמרי הואיל אי בעי מתשיל עלה כדידיה דמיא ומוזהר עליה בבל יראה ובל ימצא הכא נמי אמרינן הואיל ובעיא מתשיל עלה כדידה דמיא וקדושין נינהו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק שלישי מהלכות יום טוב כרבי אליעזר. עוד יש כאן חששא אחרת כיון שבית דין ראשון אסרה כבר יצא שמה בעיר מקודשת תדע שהרי הוצרכו להכריז לבטל את הקול ולא עשו ולא כלום דהא תנן יצא שמה בעיר מקודשת ה"ז מקודשת והכרוז שהכריזו אינו מועיל כלל דהא אמרינן בפרק האשה בתרא ותחלוץ ממה נפשך ומהדרינן גזרה שמא יהא לה ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ואקשינן וליצרכא ומהדרינן דלמא איכא דהוו בחליצה ולא הוו בהכרזה ואמרי קא שרו רבנן חליצה לכהן. ופסק הריא"ף ז"ל כי האי אוקמתא דחיישינן לאנשים שיצאו מן העיר קודם ההיכר זה וטעו לומר קא שרו חליצה לכהן הכא נמי קא טעו לומר קא שרו מקודשת לעלמא דסברי דאין קדושין אלא היכא דאיכא חכם. וגדולה מזו אמרו מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון דטעו לומר מחזיר גרושתו משנשאת אע"ג דקמא לא גרש אותה כדאיתא התם עד כאן לשון העתק הפסק. ושאלת ממני אם החכם הזה ראוי לסמוך על הוראתו זו: