סדר משנה/תלמוד תורה/ג: הבדלים בין גרסאות בדף

'''הי' לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר להמצוה להעשות ע"י אחרים וכו'.''' מרן הערה את מקור ההלכה הזאת מהירושלמי דפסחים וחגיגה, ואני תמה על מרן למאי הוצרך להראות מקומו בירושלמי והוא תלמוד ערוך בתלמודא דידן במ"ק ט' דמייתי התם הדר יתבי וקמבעי להו וכו' כאן במצוה שאפשר וכו'.

'''אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'.''' כתב הלח"מ וכתבו התו' דהיינו דוקא כשלומד להתכבד ע"מ שיקרא רבי וכו' אבל אם לומד לקנטר בהא אמרינן נוח לו שלא נברא וזה מוכרח מכח קו' התו' ותמיהני דנראה דאישתמוטי להרב בלח"מ במח"כ תורתו מ"ש התו' במס' סוטה כ"ב ד"ה לעולם יעסוק אדם וכו' דמתרצו הקו' בסתירת שני המאמרים באופן אחר ויצאו לחלק אם עושה כן להנאת עצמו או שלומד רק להוסיף חטא ופשע האמנם גם חילוק זה לא הביאו רבינו הנה מלבד שהחילוק הזה הוא מבואר מעצמו שדבר זה אסור לעשותו עכ"פ אין תירוץ התו' דפסחים מוכרח כיון דיש להתיר קושיתם בענין אחר ולא יתכן לומר כמ"ש הלח"מ וזה מוכרח ובאמת לא השמיט רבינו החילוק שכתבו התו' דמס' סוטה דהרי כתב הלכה ג' אין לך מצוה וכו' שהתלמוד מביא לידי מעשה הרי כתב להדיא דתכלית הלמוד הוא לשמור ולעשות מצות ה' ומי לא יראה מזה דאין מצוה בהלימוד אם כוונתו להוסיף רשע ויותר מזה כתב רבינו בפרק הסמוך אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון וכו' אבל אם הי' הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב וכו' ואח"כ מכניסין אותו לבה"מ ומלמדין אותו, הרי מבואר מדבריו דכל שהולך בדרך לא טובה דאינו רשאי ללמדו תורה, ואם נאמר דאפי' כוונתו להוסיף חטא על פשע מצוה ללמוד שמתוך שלא לשמה בא לשמה למה לא ילמדהו הרב מיד כדי שמתוך זה יבוא לשמה א"ו דס"ל לרבינו בכה"ג לא אמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה דמתוך שלא לשמה וכו', אמנם מ"ש הלח"מ עוד ואעפ"י שלא ביאר רבינו החילוק של התו' דפסחים וכו' גם בזה במח"כ תורתו שגה דלהדיא כתב רבינו בהל' תשובה פ"י הלכה ד' וה' אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני לומד בשביל שאהי' עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעה"ב ת"ל לאהבה את ה' וכו' כל העוסק כדי לקבל שכר וכו' ה"ז עוסק שלא לשמה וכל העוסק בה לא ליראה וכו' אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה ה"ז עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסו' אדם בתור' וכו' ולפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים (דהיינו אם מלמד לנשים ההלכות שהן חייבות בקיומן ואם רבי לא שנה להן מאין ידעו האסור והמצווה וכמבואר ברמ"א בי"ד סימן רמ"ו סעיף ו' אבל שאר לימוד התורה אשר אינו נוגע לפסקי הלכות אסור לפחות לכתחלה ללמוד עמהן כמבואר פ"א הלכה י"ג) וכלל עמי הארץ וכו' הנה כאן ביאר להדיא דעבודה שלא לשמה היא אם עובד מיראה או כדי לקבל שכר בין שכר נצחי בין שכר זמני שיהי' עשיר או שיקרא רבי ואין בו צד איסור אלא הוא מניעת השלימות והתכלית האמיתי אשר בעבורו נברא האדם ונתן לנו את תורתו ית' וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשותה כאשר צוה ולא לכוונה אחרת, ורבינו בפירושו להמשנה דסנהדרין פרק חלק אחר שכתב ה' כתות הנמצאים באומתינו, כתב כשמלמדין את הקטנים ביותר מבטיחים להם בקבלת שכר הלימוד אגוזים דינרים ובגדים הכל לפי שנותיו של הקטן וכו' מבואר מזה דהשכר שמבטיחין לכל מי שאין דעתו שלמה ולא הגיע לפלגות חקרי לב למען דעת האיך נעבוד את השם דלפחות יעשו הטוב והישר בעיני השם כדי לקבל שכר זמניי, שהוא מותר ומבואר ג"כ מהו הנקרא לומד ועובד שלא לשמה וע"ז הביא רבינו מאמר החכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה וכו' ומה לו לבאר יותר.

'''ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי.''' מרן בכ"מ לא העיר מקורו איה איפה הוא, והן הנה ממקור קדוש יצאו מדברי המדרש הובא בילקוט קהלת פרשה ב' ושם נאמר אף חכמתי עמדה לי אמר ר' חנינא בר פפא תורה שלמדתי באף נתקיימה לי.