נתיבות המשפט - ביאורים/חושן משפט/שח: הבדלים בין גרסאות בדף

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןמ|א}} אינו חייב לשלם ויש חולקין הנה בב"י כתב דהרמב"ן והרא"ש שהוא הדין שהביא המחבר בסי' ש"ט פליגי ויישב דעתם ע"ש ובקצה"ח תמה דלא מצינו פלוגתא בין הרמב"ן ובין הרא"ש דהא הרמב"ן בעצמו כתב וז"ל אא"כ מתה ודאי מחמת מלאכה אלמא דמודה בידוע שמתה מחמת המלאכה ולא פליג רק בסתם דסבירא ליה דלא חשבינן ליה בשולח יד להתחייב באונסין וברא"ש כתב בהדיא הטעם להחיוב משום דהוכח' גדולה יש כיון שמת' תיכף אחר ח' ימים שמתה מחמת ששינ' ע"ש נמצא דלא פליגי כלל ולפענ"ד () דדעת הרא"ש ודאי דאפי' ליכא הוכחה חייב והא שכתב הרא"ש דאיכא הוכח' היינו משום דשם מתה אחר חזר' וי"ל דהמשכיר המית' אחר חזר' באכילה ובסמים ולכך כתב דאיכא הוכחה שמחמת החולי שאירע לה בעודו בידו ומתה וכן המחבר שהעתיק דינו בסי' ש"ט לא כתב שיש הוכחה ע"ש וראיה לזה דהרי בתשובת הרא"ש השואל לא כתב בו שיש הוכחה בעודו בדרך שהחולי שאירע לה היה בודאי מחמת השינוי שראינו שנתייגע וכיוצא אלא ודאי דבמה שאירע בדרך חייב אפילו ליכא הוכחה ולא הוצרך להוכח' רק מחמת שהמיתה היה אחר החזר' ע"ש בתשובת הרא"ש והוה מהרשב"א שהביאו ה"ה בפ"ד מה' שכירות גבי לא ירכיב עליה אשה מוכח דאפי' מתה ודאי מחמת מלאכה פטור כיון דאיכא אומדנ' דודאי היה משכירו אם היה אומר לו מתחילה לאשה ולכך הוצרך הב"י לחילוק שלו אך לפ"ז גם בלהוליכו בהר והוליכו בבקעה אם לא הי' המשכיר מתנ' עמו רק השוכר אמר לו בעצמו שצריך עכשיו לחרוש בהר אף שחרש בבקעה פטור דבתשובת הרא"ש מדמה אותן להדדי. ונראה דאפי' הרא"ש שמחייב לא מחייב רק במתה מחמת מלאכה ואף שאינו ידוע בודאי אי מתה מחמת מלאכה זו מ"מ חייב כל שיש לתלות שאפשר מחמת שמלאכה זו כבידה הוזקה כמו בהוליכו בהר והוליכה בבקעה דכשאויר המקום ההוא משונ' דתולין באויר ההר אף שבשומר אין תולין מ"מ נגד שוכר למלאכה נחשב שינוי זה לפשיעה כשיש לתלות באיזה דבר וה"נ כבידות למלאכה זו כשינוי אויר דהוליכה בהר דמי אבל באונסין אחרים כגון הכיש' נחש פטור דלא חשבינן ליה לשלוח יד דלא גרע מלוקח חמור העומד להשכיר דלא הוי גזלן ופטור מאונסין כמבואר בהג"ה ס"ס זה אבל בפחת שיש לתלות שנעשה מחמת מלאכה חייב כמבואר בסי' שס"ג סעי' ח' דרצה פחתה נוטל והיינו פחת שמחמת מלאכה ודעת הרשב"א הפוטר ס"ל דאפי' בפחת שמחמת מלאכה פטור דדוקא שלא מדעת רצה פחתה נוטל אבל אם השכירה רק ששינה למלאכה כבידה כל שאין גילוי דעת מהמשכיר שרוצה דוקא למלאכה זו הוי כאומדנא דמוכח שאילו היה אומר לו מתחילה למלאכה כבידה היה ג"כ משכירה וכשוכר מדעת דמי ואפילו מתה מחמת מלאכה פטור וגבי הוליכה בהר ג"כ מיירי שהמשכיר גלה דעתו שמשכירו להוליכו בהר וכמ"ש הש"ך: