פני יהושע/מכות/ז/א: הבדלים בין גרסאות בדף

'''במשנה''' אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה היה מעגל במעגילה כו' עד סוף המשנה. ולכאורה משמע בלשון המשנה הא דקתני בבבא דרישא ההורג נפש בשגגה מילתא באפיה נפשיה היא דדוקא ההורג נפש בשגגה הוא דגולה משא"כ במזיד וזה לא יתכן דאכתי מאי קמ"ל דזיל קרי בי רב הוא דאין גולין אלא בשוגג דהא טובא בשגגה כתיבי בפ' מסעי ובפ' ואתחנן ובפ' שופטים נמי טובא כתיבי בבלי דעת ודרשינן בסמוך פרט למתכוין וממילא דכ"ש במזיד ובמתכוין ממש וליכא למימר דמשום הכי קתני בשגגה למעוטי לאומר מותר דאינו גולה משום דקרוב למזיד הוא כדאמרינן בשמעתין הא ודאי ליתא דהא אומר מותר נמי שייך בהו לשון בשגגה כמו שכתבו התוס' בסמוך דבחטאת חלב ובכל חטאת נמי כתיב בשגגה אפ"ה אומר מותר נמי חייב {{ממ|וכמו שאבאר בסמוך}} אלא הא דממעטינן לאומר מותר מגלות משום דכתיבי שגגה יתירא וא"כ לפ"ז אכתי אין לשון המשנה מדוקדק אדרבה בלשון בשגגה אפי' באומר מותר במשמע וא"כ ה"ל למיתני בהדיא בסיפא דמתניתין דאומר מותר אינו גולה ומה"ט גופא ליכא למימר דהא דקתני בשגגה היינו למעוטי אונס גמור כדאיתא בשילהי כיצד הרגל דאמר רבא היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ונפלה והרגה דפטור מגלות וכה"ג גופא בשאר אונס גמור כהנך דמייתי התוס' התם בשילהי כיצד הרגל ובפ' הנשרפין {{ממ|סנהדרין ד' ע"ז}} משום דהתוס' גופייהו כתבו שם הא דממעטינן אונס גמור מגלות היינו משום דטובא בשגגה כתיבי ומייתי נמי הך ראיה דחטאת חלב דחייב אפי' באונס גמור דאין לך אונס יותר מתינוק שנשבה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בזה דאפ"ה איצטריך למיתני במתני' בשגגה למעוטי מזיד ולא אתרו ביה או אפילו אתרו ביה נמי איצטריך משום דלכאורה מפשטא דקרא משמע איפכא דלבתר דכתיב בפרשת מסעי גבי ערי מקלט ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה כתיב נמי והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט וא"כ יש במשמע דבתרתי איירי קרא דערי מקלט קולטות לגמרי במכה נפש בשגגה שאין גואל הדם רשאי להורגו ואם הרגו נהרג עליו ומהני נמי ערי מקלט לענין מזיד דנהי דבב"ד בר קטלא הוא היינו שהב"ד שולחין שם לערי המקלט ומביאין את הרוצח לעירן ודנין אותו ע"פ עדים ואם התרו אותו דנין אותו במיתת ב"ד ואם לא התרו ביה אפשר דחוזר וגולה לערי המקלט כדמעיקרא כך היה נראה לכאורה בפשטא דקרא ולקושטא דמילתא לא הוי הכי כדמסקינן בסמוך בגמרא אפי' במזיד ולא אתרו ביה אינו גולה והיינו שאין ערי המקלט קולטות לענין גואל הדם לא מיבעיא שאם הרגו דאין נהרג עליו אלא דאפי' לכתחלה מותר לגואל הדם להורגו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח וכמו שאבאר לקמן אי"ה ואף למאי דמשמע לק' דף י' ע"ב מברייתא דרבי יוסי ב"ר יהודה דקאמר בתחלה א' שוגג וא' מזיד מקדימין לערי מקלט ופירש"י דתחלת משפטן של רוצחים ועיקרן זהו א' שוגג וא' מזיד כו' ויליף טעמא מקרא וכמו שאבאר שם א"כ משמע דבמזיד גמור נמי שייך דין גלות מן התורה קודם שעומד למשפט לענין שאסור לגואל הדם להורגו אפ"ה א"ש לישנא דמתני' דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה כיון דעיקר גלות דאיירי ביה קרא היינו דוקא בשוגג שערי המקלט קלטו לענין שאם הרגו גואל הדם נהרג עליו. משא"כ בהך גלות דמזיד נהי דלר' יוסי ב"ר יהודה מצוה על הב"ד להגלותו היינו דרך עצה טובה כדי שבקל ינצל מגואל הדם משא"כ לענין קליטה דאיירי ביה קרא היינו שדרך חיוב ממש בר גלות הוא ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו לא שייך אלא בשוגג ולא במזיד דבמזיד לכ"ע אין נהרג עליו כמבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל והוא פשוט א"כ לפ"ז אדרבה א"ש טפי לישנא דמתניתין דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה דבהאי הוא דאיכא לפלוגי בין דרך ירידה לדרך עלייה משא"כ בהך גלות שאינו אלא עצה טובה ודאי לא שייך לחלק בין דרך ירידה לדרך עלייה כיון דאפילו במזיד גמור שייך הך עצה טובה כן נ"ל נכון ודו"ק: