ריטב"א/נדה/ב/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

 

 

'''ואלו הכא טמאה ודאי.''' פי' מדקתני בין בר"ה כדפרש"י ז"ל ויש מדקדקין מכאן דגמרא דילן אית ליה דירושלמי דאמרי דמעת לעת שבנדה תולין אפי' בר"ה דאי לא ה"ל למפרך נמי דאלו מקוה איתיה אף בר"ה ומעת לעת שבנדה ליתיה בר"ה ואין זו ראיה דהא נמי בכלל קושין דהא משום דהתם טומאה ודאי איתיה בר"ה וכדפרכינן והכא כיון דתולין פשיטא דליתיה בר"ה ולשיטת הירושלמי יש לתמוה מ"ש ספק זה מכל ספיקי דעלמא ואפי' בדאוריתא ומורי הרשב"א נר"ו תרץ דהכא משום דהוי לשעבר ולא להוי מילי דרבנן כי חוכא דהא אי נגע אמש ברה"י מטמית ליה ואי נגע היום בר"ה מטהרת ליה אמש טמאה והיום טהורה ואע"ג דמפלגי בין שיש בה דעת לישא התם הפרשא במקבל הטומאה וטובא איכא שאין מקבלין אפילו טומאה כגון ?פשתי כלי עץ וכלי העשוי לנחת אבל הכא דספקא מצד המטמא מחזי כחוכא.  

'''הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי וכו'.''' פירש"י הרי בתחלה נעקר דם מן המקור ליפול בחבלה א' בפרוזדור והשתא הוא דהורעא חזקתה בשעה שבא הדם לפנינו ע"כ והק' עליו דמה לי נפל עליו מעט או שנפל בחבלה א' עדיין י"ל שמא עם סילוק ידיה נפל בחבל' בפרוזדור וכ"ת דס"ל דאם איתא כותלי בית הרחם לא מוקמינן לה הא הלל לית ליה ההוא טעמא כלל דא"כ דייה שעתא ואפי' שמאי לקמן הוא דאמר ליה כלישנא אחרינא ומהאי טעמא קשה פר"ח ז"ל שפי' מי איכא למימר חזאי ואתאי ולא ארגשה דהא הלל לית ליה ההוא טעמא כלל ולשמאי נמי כאידך לישנא הוא דאמר לה והנכון דפרש"י עיקר הוא ואנן הכי קאמרי' דגבי מקוה כיון דאורחיה לחסר מעט מעט וא"א שלא לתלות שום חסרון למפרע אע"ג דאפשר דעד עכשיו לא חסר כשיעור מ"מ הוה ליה חסרון כודאי ושעורי' ספק משא"כ בזו שאין לנו בו שום חזקה למפרע וכיון דכן אנן אמרי' דהשתא נפל כלו בחבלה והעמד אשה על חזקתה והיינו דפרכינן דהכא נמי דלמא נפל מעט מעט על ידי הגס הגס שבמקור כנ"ל.  

'''דילמא הגס הגס חזיתיה.''' י"א דלשמאי פרכינן אמאי לא חייש הכא לספקא מיהת דאלו להלל משום דילמא לא עביד ליה טומאה ודאית וק' דה"ל לפרושי ולשמאי דילמא וכו' לכך י"ל דאנן הא פרכינן אפילו להלל שפיר ומדמינן לה למקוה ואיהו מתרץ נפשיה דלא דמו דהכא מי איכא למימר חזאי ואתא כלו' כלום יש לנו לומ' כן והיינו דלא קאמ' הכא ליכא למימר חזאי וכו' ומ"ה פרכינן לי' שפיר דה"נ איכא למימר דחזאי ואתאי כהגס וכיון דכן מנ"ל דלאו הכי הוה עליו להביא ראיה כנ"ל והא דאמר לעיל היינו משום דמשמע לן דעל החזקה האחרונה שבה נולד הספק יש לנו לדון ולא על הראשונה.  

'''היה בודק את החבית.''' פי' החבית של טבל ובדיק לה בריח או דמערה ממנו בכוס א' ואח"כ נמצא חומץ פי' וכל שהיה כן בשעת הפרשה אין תרומתו תרומה ופירש"י ז"ל דאתא כר' דאמר יין וחומץ שני מיני' הם אבל בתו' פי' דאפילו לרבנן דאמרי מין א' הם ואם הפריש מזה על זה תרומתו תרומה התם בעושה לדעת ומדר' אלעאי אבל בעושה בטעות הפרשה בטעות אינה תרומה לד"ה כל ג' ימים וכ' בפ' המוכר פי' נחלקו בפי' ר"י וריב"ל ובודאי דקושיי ופרוקי דחבית חדא נינהו בהדי מקוה ולאו כי הדרי אתמור בי מדרשא א"נ דבעינן לדמונייהו משום דבעינן למדמי חבית אמקוה:  

'''חדא הוא דאיכא לריעותא.''' פירוש ומשום חדא לא עבדינן טומאה ודאי ואפי' להלל וא"ת והרי סוטה דליכא אלא חדא לריעותא ועשאה הכתוב כודאי וי"ל דהתם להבא ועוד דהתם רגלים לדבר כדלקמן ואיכא דמקשה מההאי דלקמן דנגע בא' בלילה דמטמו רבנן לשרוף כדאיתא התם וליכא אלא חדא לריעותא שהוא מת לפנינו דאילו אידך בחזקת טהור הוא וי"ל דשאני התם דודאי ידע והורעא חזקתו שהרי לא הוחזק חי בפנינו בבית זה וכמו שפי' בתוס' וכדבעי' למימר קמן.  

'''מאן תנא חבית ר"ש היא.''' נראה שהלכה כמותו שהרי אמוראי טובא שקלו וטרו בה בפ' המוכר פי' וכיוון שכן ה"ה שהלכה כמותו במקוה כדאיתא הכא ואע"ג דהאי סוגיא לא קיימא אמתני' דהא תניא לקמן כאידך לישנא ה"מ לפי' דמתני' אבל חבית ומקוה ע"כ מתרצין הכי ויש פוסקין כרבנן תרוייהו והרמב"ם פסק בחבית כר' שמעון ובמקוה כרבנן והא לא משמע כלל ורבנן חלוקין עליו ושניהם לא למדוה אלא מסוטה אין הלשון הזה נפ' בדקדוק דהא ליכא חד מנייהו מדמי ליה לסוטה לגמרי וכדמפרש ואזיל לכך פר"ת ז"ל ושניהם לא למדוה אלא ממה שהם מחלקים בין זו לסוטה אלא דמ"ס לרה"י לא דמיא ומ"ס לר"ה לא דמיא וכדמפרש ואזיל.