רא"ש/בבא קמא/ח/ו: הבדלים בין גרסאות בדף

{{הועלה אוטומטית}}

שבת הפוחתתו בדמים כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור. שמלבד שבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא נפחתו דמיו אם היה נמכר עתה. לפי שאין אדם בקי אם סופה לחזור ולא יכניס עצמו לספיקא לקנותו בחזקת בריא. פליגי ביה אביי אמר נותן לו דמי שבת גדולה ודמי שבת קטנה. דכיון דדמיו נפחתין בשביל הכאה זו שמין לאותו פחת וכל ימי חוליו רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ורבא אמר כיון שסופה לחזור אין שמין אותו ואין לו שבת גדול. וכיון דאין לו שבת גדול לא סגי ליה בשבת קטנה כאילו הוא שומר קישואין. הלכך נותן לו שבתו שבכל יום ויום דמלאכה דבטיל ממנה. וכן הלכתא. ומסתבר דכפועל בטל שיימינן ליה וכן כל שבת: איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו. אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד כדי שיצא מביתו בדמי ידו משלם. ושבת קטנה לרב אע"פ שמפסיד הרב דקודם שנקטע ידו חזי לכל מלאכה והשתא לא חזי אלא לשמור קישואין. חשבינן ליה כאילו חלה דאמר בפ"ק דקדושין דף יז. דאינו חייב להשלים דנסתחפה שדהו. ואע"ג דחלה ארבע שנים חייב להשלים. שאני התם שאין עושה שום במלאכה. אבל הכא יכול הוא לשמור קישואין. ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע וכו'. הכי גריס רב אלפס וקשה שבת קטנה למה לא תהיה הכל לרב. הלכך נראה כגרסת ר"ח ז"ל הכל ינתן לרב. ושבת קטנה תהיה הכל לרב ושבת גדולה ילקח בו קרקע והרב אוכל פירות כנגד מה שהפסיד בקטיעת ידו מה שיש בין. שאר מלאכות לשמירת קישואין וכי נפיק לחירות נפקא ארעא בהדיה. והרי הוא יוצא בדמי ידו משלם. ואם פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת כגון דאפסקי' לריש אודניה או לריש נחיריה הכל לעצמו. ירושלמי אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו רבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה דמצווים ישראל לפרנס עבדים הקטועים ולא שלימים. והא רבי יוחנן אכיל קופד ויהיב לעבדיה ושתי חמרא ויהיב לעבדי' וקרי עליה הלא בבטן עשני עשהו. התם במדת הרחמים הכא מדת הדין. ובפרק קמא דגיטין דף יב: קאמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ופריך רפואתו דידיה היא דבעיא לאיתסויי ביה. לא צריכא דאמדוהו לחמשא יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי. ואותו היתרון הוא לאדון. וביה נמי איירי בירושלמי: