רא"ש/בבא בתרא/ג/כג: הבדלים בין גרסאות בדף

ומ"ש משני שטרות היוצאין ביום אחד דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני פירש רשב"ם רואין למי דעתו קרובה יותר ור"ת מפרש דבלא טעם ובלא ראיה יתנהו הדיין למי שירצה ובלבד שלא יהנה הדיין דאי שקיל אגרא לאו דיינא הוא והביא ראיה מהא דאמרינן שילהי פ"ק דגיטין דף יד: גבי הולך מנה לפלוני ומת משלח מה שירצה שליש יעשה וקרי ליה התם שודא דדייני ועוד ראיה מפ' בתרא דקידושין דף עד. נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי וכו' אבל אם אין בעלי דינין עומדין לפניו אין נאמן ופריך וליהדר ולידייניה ומשני בשודא דדייני ואם הדבר תלוי בסברות ובראיות ניהדר ונידייניה אלא ודאי תלוי ברצון הדיין בלא טעם ושמא מתחלה היה בדעתו ליתנה לזה ושוב יעלה בדעתו ליתנה לאחר ועוד ראיה מדאמרינן שילהי מי שהיה נשוי דף צד. גבי אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבה לנכסי לרמי בר חמא לאורתא כתבה לרב עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסי וכו' עד קאמר ליה רב ששת עבד הכי שודא דדייני אמר ליה אנא נמי שודא דדייני א"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא ואם הדבר תלוי בראיות וסברות וכי רב ששת לא היה יכול לדון דין התלוי בראיות אבל אם הדבר תלוי ברצון הדיין ניחא שרב נחמן שהיה דיין מומחה מפי ריש גלותא היה כח בידו לתתן לכל מי שירצה והכי איתא בירושל' שודא לאיזה מהן שירצו בית דין מחלטין ורבינו חננאל פירש במי שהיה נשוי קבלה היא בידינו דשודא דדייני דוקא במקרקע ודוקא דיין מומחה כגון רב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן אינך דיין לעשות שודא דדייני ומיהו נראה דשייך שודא אמטלטלין דגבי מטלטלין קאמר ליה בסוף פ"ק דגיטין דף יד: גבי הולך מנה לפלוני. התם ליכא למיקם עלה דמלתא הכא איכא למיקם עלה דמלתא ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו התם להאי אית ליה דררא דממונא ולהאי אית ליה דררא דממונא הכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו דתני רבי חייא גזלן דרבים לא שמיה גזלן רב אחי אמר לעולם שמיה גזלן ומאי לא שמיה גזלן שלא נתן להשבון אינו יוצא ידי הישבון עד שישיב לכל אחד ואחד: חזקתן שלש שנים מיום ליום אמר רבה אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה אמר רבא אי טעין ואמר הורדתיו לפירות נאמן והני מילי תוך שלש אבל לאחר שלש לא דאי לפירות אחתיה איבעי ליה למחויי ואי לא מחה איהו דאפסיד אנפשיה: