רשב"א/בבא קמא/סח/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''אמר ליה רבי יוחנן גניבה בנפש תוכיח וכו'.''' איכא למידק מאי קושיא גניבה בנפש לא הוקשה לטביחה. ויש לומר דרבי יוחנן סברא בעלמא קאמר ליה דכיון דאשכחן גניבה דלא הוקשה לטביחה ה"נ לא הוקשה לדבר זה. אלא מה טביחה שאינו חוזרת פרט לכשהקנה לשלשים יום.

'''הוא דאמר כצנועין.''' איכא למידק מאי קמדמה הקדש לחילול והא אין אדם יכול להקדיש נכסי חבירו ואפילו הכי יכול לחלל הקדש חבירו כדמוכח בריש פרק האשה רבה {{ממ|יבמות פח, א}} דאמרינן התם היכי דמי אי קדושת דמים יכול לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי ואי דחבריה היא גופא מנלן, אלמא משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה תירצו בתוספות דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמותן יכול אחר לפדותו אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים ואפילו הכי לצנועין יכולין לחללו אף על פי שאינו ברשותן וכיון שכן אף הנגזל יכול להקדיש גזל שבבית גזלן כל שלא נתייאש ממנו. והקשו הם דהא בפרק לולב הגזול {{ממ|סוכה לט, א}} משמע שיכול אדם לחלל דמי פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי ביד פלוני ובא ואוכלן בקדושת שביעית. ויש לומר דאפקרינהו רבנן מעם הארץ כדי שלא יהיה נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחללן דהפקר בית דין הפקר. והא דמשמע נמי בפרק קמא דבכורות {{ממ|יא, א}} דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ומשמע התם אפילו בלא דעת בעלים. יש לומר דפטר חמור כיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה ואף על פי שהפודה את ההקדש הוי פדוי לפודה והפודה פטר חמור פדיונו פדוי לבעלים כדמסיק התם. עוד הקשו היכי מדמה כלל הקדש לחלול נטע רבעי שהרי דין שיחלל נטע רבעי ומעשה שני של חבירו שלא מדעת הבעלים כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו והא דמבעיא לן בפרק אין בין המודר {{ממ|נדרים לו, ב}} התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא היינו טעמא משום דדלמא כיון [ד]דיליה הוא ניחא ליה למעבדה אבל הכא ודאי ניחא להו להנך מלקטין שיחללו אותן הבעלים משיאכלו הם באיסור, וצריך עיון.