רשב"א/ברכות/מב/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''אמר רב מרי אמר ר' יהושע בן לוי לא שאנו אלא בשבתות וימים טובים וכו'.''' וכתב הראב"ד ז"ל וכן הר"ז הלוי ז"ל: דדוקא במקום שאין היין מצוי להם אבל במקום שהיין מצוי כמו במקומות האלו אין הפרש בין שבתות לימות החול. והביא הרב רבי אברהם ז"ל ראיה מדאבעיא לן בגמ' יין שבתוך המזון מהו שיפטור את שלאחר המזון או לא, אלמא שלפני המזון פשיטא דפטר ליה ופשטא דמילתא דההיא בימות החול היא, דאי בשבתות תיפוק ליה משום יין שלפני המזון דהא צריך לקדש. ומיהו אינה ראיה כל כך דדילמא בשבתות ובשקדש אריפתא, ואי נמי בחול בשעת הקזה ובשעת יציאה מבית המרחץ. אלא מיהו הכי מסתברא דכיון דבקביעות שתיה תליא מילתא אף בימות החול בשהיין מצוי כן.

'''איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון.''' פירוש: לאחר המזון כגון שהפסיק בשיחה ולאחר זמן מרובה צמא לשתות מחמת שיחה, אבל לאחר אכילה מיד או לזמן מרובה עדיין לשרות המאכל הוא בא ויין שבתוך המזון פוטרו. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ואסיקנא דאינו פוטר דהא שמואל ורב ששת וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר ורבא נמי דבתרא הוא משמע דאית ליה הכי מדאקשי לר"נ דאמר פוטר. ועוד דפשטא דברייתא דאקשי לה מינה רבא לרב נחמן הכין דייקא, דקתני בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, אחר המזון אחד מברך לכולם, ואף על גב דדחי ליה רב נחמן דהכי קאמר אם לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון אחד מברך לכולם ההוא שנויא היא ואשנויא לא סמכינן. ואף על גב דקתני מתניתין ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון הא אמרינן טעמא משום דזה לשתות וזה לשתות אבל הכא זה לשתות וזה לשרות ואינו בדין שיהא הגרוע פוטר את החשוב.<br>''' ''' ודקדקו מכאן מקצת רבוותא זכרונם לברכה, דיין שלפני המזון כל שכן דפטר יין שבתוך המזון משום שלפני המזון חשוב ועדיף טפי ופטר ליה לגרוע, ויין קדוש והבדלה אף על גב שלמצוה קאתי, מכל מקום כיון דקודם אכילה הוא כבא לשתות דמי ופטר ליה ליין שבתוך המזון ושלאחר המזון. וא"ת תינח קדוש משום דבמקום סעודה דוקא היא, והלכך הוה ליה כיין שלפני המזון, אבל הבדלה דלא בעינן במקום סעודה ועוד דלמצוה קא אתי לא פטר כלל. לא היא, דמכל מקום השתא במקום סעודה הבדיל.<br>''' ''' ובתוס' הביאו ראיה מדאמרינן בפרק ערבי פסחים {{ממ|פסחים ק, ב}}: אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו, ורבי יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן אחד שנוי מקום ואחד שנוי יין אין צריך לברך. אלמא ר' יוחנן אית ליה יש קדוש שלא במקום סעודה ואפילו הכי קאמר דאין צריך לברך שיצא ביין קדוש, ואף על גב דאיתותב ר' יוחנן בשנוי מקום, מכל מקום באותו מקום פשיטא דיצא ידי יין ביין קדוש, אף על פי שיש קדוש שלא במקום סעודה לדידיה, ואף על פי שיין קדוש למצות קדוש בא, והוא הדין לדידן ביין הבדלה בשהבדיל על שולחנו.

'''או דילמא אסיפא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר, ואתו בית שמאי למימר דאפילו מעשה קדרה נמי לא פטר.''' ואף על גב דפרפרת ומעשה קדרה תרוייהו ברכותיהן שוות דכלהו מיני מזונות מברכין עלייהו, איכא למימר דהכא בשבירך על הפרפרת סתם ולא היה מתכוין לפטור בברכה זו את מעשה קדרה, ומשום הכי סבירא להו לבית שמאי דלא פטר אפילו מעשה קדרה ואף על גב דפרפרת חשיבא טפי ממעשה קדרה. וב"ה סברי דכיון דהפרפרת חשיבא טפי טובא משום דאיהו פת ומעשה קדרה לאו פת בדין הוא דפטרי ליה בסתם, כפת שפוטרת את הפרפרת ומעשה קדרה אפילו במברך סתם. והיינו נמי דמשמע לכ"ע דמעשה קדרה לא פטר את הפרפרת, ואי במתכוין לפטור בה את הפרפרת אמאי לא פטר אף מעשה קדרה את הפרפרת, וזה נראה לי בהכרע לפירוש זה. ומינה דאי נתכוון לפטור את שניהן בברכה זו אפילו ב"ש מודו דפטר מעשה קדרה. ומכל מקום לענין פסק הלכה מספקא לן אי ב"ש ארישא פליגי או אסיפא פליגי והוה ליה ספק בדרבנן ואמרינן דבסופא פליגי ובית הלל סברי דפרפרת פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר ואפילו בסתם ושלא במתכוין לפטור.

מתני':''' היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו.''' אין לפרש היו יושבין דוקא בשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הויא קביעות לחבורה, אבל אם היתה תחילת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה ואחד מברך לכולן, דאם כן הוה ליה למיתני הסבו או שישבו לאכול אחד מברך לכולן, והיינו דאקשינן בגמ' הסבו אין ישבו לא, ורמינהו היו מהלכין בדרך וכו', ישבו לאכול אחד מברך לכולן, אלמא מתניתין דקתני היו יושבין הוא הדין לישבו, והיינו נמי דפריך מדיוקא דהסבו הסבו אין ישבו לא, ולא פריך מרישא דמתני' דקתני בהדיא היו יושבין. וטעמא דמלתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נדחי דלמא בשהיו יושבין כבר לדברים אחרים. ומיהו דוקא בשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב לאכול הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אף על פי שלא הסבו אלא שישבו הויא קבע לחבורה, וכדפריק ר"נ בר יצחק מתניתין וברייתא כגון דאמרי ניזול וניכול נהמא בדוך פלן, וניזיל ונכול נהמא בדוך פלן לאו דוקא אלא כל זמן שהסכימו ונתועדו בעצה לאכול יחד.<br>''' ''' ופירוש ישבו והסבו, פירש רב האי גאון ז"ל: ישבו כגון שלא ישבו סביב הלחם, הסבו שישבו סביב הלחם וכדמתרגמינן וישבו לאכול לחם, ואסחרו למיכל לחמא {{ממ|בראשית לז, כה}} וישבו לפניו ואסחרו קדמוהי {{ממ|שם}}. וקשיא לי לפירושו דאם כן תלמידי דרב מאי קא מספקא להו ניזיל וניכול כהסבו דמי או לא, ליתיבו להו סחור סחור ללחמא, אלא הסבו היינו בשהסבו על המטות כדרכן לאכילת קבע, והיינו דמצטערי ויתיבי משום דמספקא להו אי הויא כהסבה ומצטרפי להדדי בין להמוציא בין לזימון, משום דאי הוי קבע לחבורה אינן רשאין ליחלק, או דילמא לא הויא קבע לחבורה אלא בהסבה והתם לא הוה אפשר להו ומצוה ליחלק. ואסיקנא בגמרא דניכול נהמא בדוך פלן הוי כהסבה, הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו בין בתחלה בין בסוף. ומיהו הני מילי בדורות הראשונים שהיה דרכן להסב אבל אנן שאין דרכנו בהסבה כל שיושבין על שלחן אחד זהו כהסבה.

ירושלמי {{ממ|ה"ו}}:''' רבי יהושע בן לוי בשבועה כן היא מתניתין באורחים, הא בעל הבית בתוך ביתו לא. תאני ר' חייא אפילו בעל הבית בתוך ביתו.''' כלומר: שאף על פי שבני הבית נגררין אחר בעל הבית אפילו כן לא הויא חבורה עד שיסבו או שיאמרו ניזיל ונכול נהמא במקום פלן.<br> ''' ''' ולענין שמועתינו קשיא לי דהא ודאי אפילו לברכת המוציא קאמרינן דבעיא הסבה וכדמוכח בהדיא בפלוגתא דרב ורבי יוחנן ביין אי בעי הסבה או לא, ויין ודאי בברכה ראשונה קאמר, דאי בברכה מעין שלש שלאחר היין אי אפשר משום דקיימא לן בחולין {{ממ|קו, א}} דאין זמון לפירות. ואם כן למה לי שיברך כל אחד ואחד, דהא כל חד וחד בר חיובא הוא וקיימא לן בברכת הנהנין שאם לא יצא מוציא. וא"ת דוקא בשהסבו, מכל מקום תיפוק ליה דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו, ולא עוד אלא ששומע כעונה. ואמרינן נמי לקמן בריש פרק שלשה שאכלו {{ממ|מה, ב}} אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שנים שאכלו אחד מהם יוצא בברכת חבירו, והוינן בה מאי קא משמע לן שמע ולא ענה יצא, תנינא וכו'. וצריך לי עיון.