רשב"א/בבא בתרא/קסו/א: הבדלים בין גרסאות בדף

גמרא:''' ודילמא דהבא פריכא בתרי דינרי קאמר ליה [אמר] אביי יד בעל השטר על התחתונה.''' וכל המוציא מחבירו עליו להביא הראיה. וכן הדין במי שכותב מטבע סתם במקום שיוצאין שנים או שלשה מטבעות, אינו גובה אלא בפחות שבהן. ובלבד בשיוצאין זה כזה, הא בשאחד יוצא להדיא סתמא מיניה הוא.

גרסינן בתוספתא:''' בדינרין זהב נותן לו בשני דינרין של כסף בדינרין וזהב נותן לו שני דינרין של כסף ודינר של זהב.''' ונראה שיש שיבוש בגירסא ודינרין ודהב הוא, שאילו אמר בדינרין ודהב נתפרש מה תלה בדינרין, שאילו האומר בדינרין זהב נותן לו זהב בשני דינרין של כסף אבל עכשיו לא נתפרש מהו שנותן לו בשוי שני הדינרין זהב וכסף ונחשת. עוד שנינו שם כסף דינרים נותן לו שני דינרים {{ממ|ודינרכם}} היה כתוב בו כסף סתם הוציאו בבבל גובה עליו כסף בבל, בא"י גובה עליו כסף ארץ ישראל.

''' שית מאה איסתרא וזוזא או שית מאה זוזי וזוזא.''' פירש ר"ח ז"ל: איסתירא פלגי דזוזא. ור"ש ז"ל פירש איסתרא דתרי זוזי דהיא איסתירא של צורי, וכשהן מזכירין איסתירא של מדינה שהיא פלגי דזוזא אומרין אסתירי פשוטי. ולפי פירושו של ר"ש ז"ל נפרש: מאי אמרת שית מאה איסתרי וזוזא, בתמיה, כלומר, מאי אמרת שית מאה איסתרי וזוזא, אי אפשר דלעולם יד בעל השטר על התחתונה. אבל לפי פירושו של ר"ח ז"ל נצטרך לפרשה בניחותא,ד כלומר, הא אין לך לומר אלא שית מאה איסתירי וזוזא, לפי שיד בעל השטר על התחתונה.

מתני':'''כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו.''' כלומר, ולא חיישינן לשמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי, ואזיל ומזבין פירי נכסי מלוג מניסן ועד תשרי, ואזלא היא ומפקא מלקוחות שלא כדין, דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה, וטעמא דלא חיישינן הא קא מפרש בגיטין {{ממ|יח, ב}} משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה, ואפילו נתפייס מקרע קרע ליה, ואי לא, קלא אית ליה, כדאמרינן התם בגיטין הבאין ממדינת הים, ואי אתיא למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך, כדאמרינן בפרק קמא דמציעא {{ממ|יט, א}} גבי מצא גט אשה בשוק.

'''ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה.''' יש מפרשים דלא חיישינן לקנוניא, דלמא תזבין כתובתה עד שלא תתן שובר לבעל והדר יהיב ליה שובר לבעל ומפסיד ללקוחות. וטעמא משום דאיתא לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא {{ממ|כ' א}} גבי מצא שובר. ומסתברא דהכא לא צריכי לההוא טעמא כלל, דהתם היינו טעמא משום דנפל, וכל דנפל חיישינן לכל מאי דאפשר לחוש, וכדמוכח התם בשמעתא דמצא שטרי חוב. וגם בנמוקי הרמב"ן ז"ל [כ'] דהכא לא צריכא לההוא טעמא כלל, דאפילו תמצא למר דליתא לשמואל הכא שרי, דכל כי הא ליכא למיחש לקנוניא, דהא אי בעיא כתבא הכין לבעל בפניו והדר עבדי קנוניא בינייהו. אלא לכל מאי דאיניש כתיב על נפשיה מכאן ולהבא ליכא למיחש, ולא איצטריכי התם להאי טעמא אלא משום דשובר מוקדם הוא מניסן שעבר. ובהא ודאי שייכא קנוניא.<br>''' ''' ואי קשיא לך הא דתנן הכא כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ושטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, ואוקימנא בפרק קמא דמציעא {{ממ|יג, א}} דוקא בשטרא אקניאתא דמשעת קנין שעביד נפשיה, הא בשטר דלא אקנייאתא לא כתבינן, דחיישינן דילמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין, אלמא חוששין לקנוניא דמכאן ולהבא. לא היא, דהתם לאו משום חשש קנוניא הוא, אלא משום דזמני דמיתרמי ליה הכין דלבתר דכתב ללוות לא מצטרכי ליה זוזי ומנח ליה לשטרא בכיסיה.

'''והבעל נותן שכר.''' הגט. משום דבעי שיהא הגט משלו, דכתיב וכתב לה ונתן בידה {{ממ|דברים כד, א}}כ.<br>''' ''' ושכר שובר, איכא למימר דוקא במקום שאין כותבין, שגובה היא כתובתה לעולם בעידי מיתה ובעידי גירושין, ואי נמי במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב, הא בעלמא שכתב לה ואבדה כתובתה היא תתן שכר השובר, דהא לדידה איצטריך, דהוה לה לאהדורי כתובתה ואינה בידה.