בכור שור/בראשית/לח: הבדלים בין גרסאות בדף

'''וירד יהודה מאת אחיו.''' כיון שראה צערו של אביו ובכיותיו לא היה יכול לסבול ופירש מבית אביו ומאחיו:

'''עדולמי.''' מעדולם:

'''והיה בכזיב בלדתה אותו.''' נתן טעם שכתב ותקרא את שמו שלה ולכך קראה היא שמו ולא הוא שהוא לא היה שם וגם יש לפרש כי על שם חבליה נקראו בניה, הראשון קרא ער כלו' לא ישנתי הלילה על חבליה אלא הייתי ער וקרא שמו ער, והשיני אונן שהיה בוכה ואונן על חבליה וזה שלה כלו' מזה היה כל הצער שלה לפי שהיה בכזיב בשעת לידה:

'''ער רע.''' צחות לשון הקודש הוא שהיפך התיבה כלו' ער נהפך לרע וראיתי משל לגיגית רחבה בשוליה וקצרה לפיה כל זמן שהיא יושבת כדרכה היא עומדת בחזקה שהקשרין שקורין צירקלי"ש (cercles, Reifen) באים על הרחב אבל כשמהפכין אותה על פיה הקשרים נופלים והיא נופלת וכן ער כל זמן שהיה כדרכו חי כיון שנהפך מיד מת ולא פיר' מה היה רעתו של ער ואמרו רבותי' שאף הוא היה משחית ארצה מדכתיב וימת גם אותו כלומר שגם הוא השחית ואמרו רבות' שלא להכחיש את יופיה ושמא לא היה רוצה בצער גידול בנים שיש בני אדם שאינם חוששין רק להנאתם ולפי הפשט היו דשים מבפנים וזורעים מבחוץ ולפי התלמוד לא היו דשים מבפנים כדאמ' ביבמות (ל"ד ע"ב) כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן וכו'. ואמר' תמר באצבעה מיענה לפי שלא יכלה להתעבר מביאה ראשונה כל מעוכות של בית ר' תמר נקראות:

'''כי לא לו יהיה הזרע.''' לא יקרא על שמו ואמר לא אהיה בצער גידול בנים:

'''כי אמר פן ימות.''' סבור שמא מקור משחת הוא זה והחמיר לומר בתרי זמני הוי חזקה וכן הלכה גבי סכנה בהחלוץ:

'''ותמת בת שוע.''' לא נודע שמה וקראה בת שוע ושמא כך נקראת:

'''לגוז צאנו.''' בשעה שהיו גוזזים צאנם היו שמחים ועושים סעודות גדולות כדכתיב באבשלום ובנבל ובשעה שאדם שמח יצרו מתגבר עליו ולכך בחרה לה בשעת גזיזת הצאן ובדין עשתה כי קודם מתן תורה כל הקרובין מייבמין ואפי' אביו של מת ומשלא ייבם שלה היה על יהודה ליבם ותתנה תורה ונתחדשה הלכה שאין מייבמין אלא אחין מן האב ואעפ"כ אפי' לאחר מתן תורה נהגו אפי' בקרובין הכשרים לה שאינם אחים מן האב כמו שעשה בועז לרות:

'''ותכס בצעיף.''' שלא יכירנה:

'''בפתח עינים.''' על אם הדרך:

'''כי ראתה כי גדל שלה.''' ולא ייבם:

'''כי כסתה פניה.''' ולא הכירה:

'''הבה נא.''' לשון הזמנה כמו הבה את אשתי, הבי המטפחת:

'''אם תתן ערבון.''' כי היא רוצה שיתן לה סימנין:

'''חותמך ופתילך.''' טבעת שיש לה חותם, פתילך פתיל של חגורתו:

'''ומטך.''' דרך הגדולים להוליך מטה בידם:

'''הקדשה.''' מוזמנת לביאה כמו (במדבר י"א) התקדשו למחר:

'''פן נהיה לבוז.''' כי יבזונו בני אדם על כי אנו מבקשים זימה:

'''הנה שלחתי.''' כלו' אני לא שקרתי לה:

'''כמשלש חדשים.''' זמן הכרת העובר:

'''הרה לזנונים.''' כי כל זמן שהיתה שומרת יבם היו מחשבין אותה כאשת איש:

'''ותשרף.''' כך היה דינם קודם מתן תורה ורבות' אמרו כי היא בת כהן בת שם מלכי צדק והוא היה כהן ובת כהן בשריפה:

'''היא מוצאת.''' כשהוציאוה לשריפה אז שלחה אליו כדי שירחם עליה ולא רצתה לומר שאני הרה ממנו שמא יכעוס ויאמר לא היו דברים מעולם מי יוכיח על פניו אלא לאיש אשר אלה לו אם תודה תודה ואם לאו הנני אמות וקולר על צאורך כי לא אוכל להוכיח:

'''צדקה ממני.''' יותר ממני כי אני כזבתי לה שלא נתתיה לשלה והיא עשתה בדין ובמשפט:

'''ולא יסף עוד לדעתה.''' כי חשבה קטלנית ולא רצה למעבד עובדא לנפשיה:

'''והנה תאומים בבטנה.''' קודם שילדה הרגישה המילדת שהם תאומים ולכך נתנה סימן באותו שהוציא יד:

'''מה פרצת עליך פרץ.''' שהחזרת אחיך לאחור:

'''זרח.''' על שם זריחת השני: