בית יוסף/חושן משפט/רלב: הבדלים בין גרסאות בדף

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןד|המוכר לחבירו דבר|'''המוכר''' לחבירו דבר}} במדה או במשקל או במנין וטעה אפילו בכל שהוא חוזר לעולם וכו' בר"פ האיש מקדש {{ממ|מב:}} ובכמה דוכתי אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ופרש"י שאין זה כשאר אונאות דקיי"ל בהזהב פחות משתות מחיל אינש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות הוא ואדעתא דהכי לא עביד וכתב הר"ן בפרק בית כור אהא דתנן מדה בחבל פוחת כל שהיא ינכה יתר כל שהוא יחזיר כתב ר"ש ז"ל דאע"ג דאמר רבא כל דבר שמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפרק הספינה דמקח טעות הוי ה"מ במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה וליתא דודאי רבא אפילו במקרקעי אמרה דהא אמרינן בפרק הזהב חטין שזרען בקרקע מהו וכו' ובפרק האיש מקדש אמרי' בהדיא ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילויי' אבל פליג במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' אלמא רבא אף במקרקעי אמרה אלא ודאי דגמר דבריו ז"ל נתפס עיקר תירוצו דכיון שא"ל מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר הא לאו הכי בטל מקח לגמרי כדרבא ומיהו נהי דאמרינן דכל דבר שבמדה וכו' דוקא כגון שא"א להשלים הא איפשר להשלים משלים ואינו בטל כיצד מכר לו סאה פירות ונמצאת חסירה משלים אבל בשא"א להשלים כגון בקרקעות בטל מקח לגמרי וכ"כ הרמב"ם בפרק ט"ו מה"מ ומתני' דתנן אפי' בקרקעות ינכה ויחזיר היינו טעמא משום דא"ל מדה בחבל כדכתיבנא ולפ"ז המוכר שדה לחבירו ונמצא שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו מכיון שבטל מקצתו בטל כולו אבל הרשב"א ז"ל סובר דכי אמר רבא כל דבר שבמדה אפי' פחו' מכדי אונאה חוזר לאו בטול מקח קאמר אלא אונאה חוזרת ושתות ופחות משתו' ויתר על שתות כולן שוין בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונא' חוזרת ואין חילוק בין דבר שאיפשר להשלים לדבר שא"א להשלים שאפי' בדבר שא"א להשלים כבית או שדה קנה ומחזיר אונאה והיינו מתני' דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי זה הלוקח שדה מחבירו ומקצתה יוצא מתחת ידו מפני שגזלה מוכר המקח מתקיים בשאר עכ"ל הר"ן שם ובר"פ האיש מקדש וז"ל הרמב"ם בפרק ט"ו מה"מ המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין הונייה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר כיצד מכר לו ק' אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר את הטעות ואפילו לאחר כמה שנים וכתב ה"ה שכ"כ הר"י ן' מיגא"ש דהא דאמר רבא כל דבר שבמדה כו' חוזר פי' שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות בזה בשום צד ביטול מקח אפילו ביותר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב"א פי' האיש מקדש עכ"ל ומשמע דע"כ לא אמר הרמב"ם אלא בדבר שאיפשר להשלים אבל בדבר שא"א להשלים בטל מקח וכמו שכתבתי בסמוך בשם הר"ן וכן דעת הרמב"ן בפרק בית כור וכך הם דברי הרא"ש שכתב בפרק בית כור דאם אינו רואה את השדה והתנה עמו למכור לו בית כור לא מצי למיתב ליה בית כור חסר ומסתבר דאפילו ע"י ניכוי אינו חייב לקבלו דמצי למימר ליה לא היה בדעתי לקנות אלא בית כור שלם ומשמע מדבריו דדוקא משום דהוי דבר שא"א להשלים הא בדבר שאיפשר להשלים נקנה מקח ומחזיר אונאה וכן נראה מדבריו בתשובה שכתב רבי' בסי' זה בתשובה המתחלת ראובן ושמעון היו באשבליא וכו' ודעת הראב"ד כתבו רבינו לקמן בסמוך. וכתב נ"י בפרק בית כור המוכר שדה לחבירו ובא גזלן והוציא מידו מקצתה המקח קיים בשאר אבל הריטב"א ז"ל סובר שכיון שלא חל המכר על הגוזל כלל הוי דינו כאילו נמצא חסר ממש וכן דעת רבו הרא"ה עכ"ל: וכן אם טעה במנין המעות שנמצא חסרון או יתרון וכו' כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ופשוט הוא מימרא דרבא דבסמוך: ומ"ש ואפי' אם לא תבעו אם הוא בכדי שהדעת טועה וכו' וה"ה לכל המקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה וכו' בפ' א"נ {{ממ|פג: }} אמר רב נחמן האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה מיחייב לאהדורי ליה ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה היכי דמי בכדי שהדעת טועה אמר רב אחא בריה דרב יוסף בעישורייתא וחומשייתא א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי אינש תקיפא הוא דלא יהיב מתנה מאי א"ל דילמא מיגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון ואי אינש דאתי מעלמא דלא שקיל וטרי בהדיה מאי אמר ליה דילמא אינש אחרינא גזליה וא"ל כי יזיף פלוני פשיטי מינך אבלע ליה בחשבון ופרש"י עישורייתא וחומשייתא אם יש לחלקם למעות העודפות להוציאם י' י' או ה' ה' ואין א' או ב' עודפות שאין באות לכלל ה' י"ל שטעה בחשבונו אם עישורייתא נינהו טעה בין חמשים למ' בין מ' לל' ואם אין עשיריות וישנן חמישיות יש שהיו רגילים למנות ה' ה' ואם היו עודפות הרבה כגון נ"ה טעה בעשיריות כדפרישית ויש כאן טעות של חמשים בדילוג א' ובה' העודפות טעה בין ג' לד' או אם עודפות ט"ו כ"ה טעה ג' פעמים או ה' פעמים בחשבון של ה' אבל אם עודפות על החמישיות אחת או שתים או ג' וד' שאינן מגיעות לה' לא טעה כלום וכולם מתנה וכתב הרמב"ם דין זה בפ"ד מה' מלוה: