בית יוסף/אורח חיים/שנז: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגןד|ביב שמכוסה ד"א|'''ביב''' שמכוסה ד"א}} במשך בר"ה משנה שם ר' אליעזר ב"י אומר ביב שהוא קמור ד"א בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת וחכ"א אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך ע"פ הביב אבל שופך הוא לגג והן יורדין לביב ופירש רש"י ביב. חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה והוא קמור במשך ארבע אמות בר"ה קים לן בארבע אמות יש שיעור לבלוע בהם סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום שופכין לתוכו דתיימי מיא וא"נ לא תיימי דיש בו מים מבע"י כיון דרוב ימות השנה עשוי ליבלע ה"נ כי נפקי לבראי לאו להכי איכוין וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפי' מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו בר"ה זריק להו איהו גופיה אלא מאליהן יוצאין ובאין הלכך כי לא מכוין שרי לכתחלה לא ישפוך ע"פ הביב כלומר בתוך החריץ ואע"פ שיש אורך מכאן עד יציאתו מאה אמה ויכולין ליבלע כיון דבגופיה שפיך מקלחי להדיא ובכח לר"ה והרואה אומר ששופכן סמוך ליציאתן ובעי דליפקו כדאמרינן בגמרא גזירה שמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת. וכתבו התוס' והרא"ש דלפי' רש"י בטעם ביב שהוא קמור נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' דפחות מכאן לא תיימי מיא כדפירש"י בגמ' גבי חצר ולרשב"ם נראה דטעמא דקמירת ביב משום חשדא וכיון דקמור ד"א בר"ה הרואה מים יוצאין מן הביב אינו סבור שיוצאין מן החצר כיון שרחוק מן החצר ד' אמות ובגמ' משמע כפירש"י ולפרשב"ם סילון שקמור ד' אמות בר"ה שופכין מים בשבת דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי אבל לפי' רש"י שהטעם משום דמיבלעי אסור דבשל עץ לא מיבלעי ומיהו אומר ר"י דאפילו עשוי כעין רצפה של אבנים מיבלעי ושרי ורבינו סתם דבריו לדעת רש"י וברייתא שכתבתי בסמוך דקתני בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע כתבו התוספות והרא"ש בשם רבינו תם דקאי אהא דתנן לא ישפוך ע"פ הביב וגריס ואלא למאי ניחוש לה אי משום קילקול חצירו וכו' ולא כמו שכתוב בספרים אלא התם ולדעתם שפוסקים כראב"י לא נפקא לן מידי מהאי ברייתא דאליבא דחכמים היא ולא קי"ל כוותייהו אלא בכל זמן מותר לשפוך ע"פ הביב אבל הרמב"ם בפט"ו מהלכות שבת פסק כחכמים ונראה מדבריו שם שהוא מפרש כפר"ת ומיהו כתב שם היה שופך ע"פ הביב והמים יוצאים לכרמלית ה"ז מותר ואפילו בימות החמה שלא גזרו על כחו בכרמלית וכתב ה"ה זה למד רבינו ממה שאמרו בהזורק גבי ספינה כחו בכרמלית לא גזרו ודע שה"ה לחצר שאם היא סמוכה לכרמלית אפילו היא קטנה הרבה אינה צריכה עוקא אפילו בימות החמה ולזה הסכים הרשב"א וכן דעת הרמב"ם ז"ל שהזכיר ר"ה גבי חצר ופשוט הוא שכך הוא דעתו ועיקר עכ"ל. אבל התוס' כתבו בסוף כיצד משתתפין וגם סמ"ק בסימן ס"ה מל"ת כתב וז"ל בפ' הזורק אמרינן דשופכין דספינה שופכין אותן על דופני הספינה והם יורדים לים דכחו בכרמלית לא גזרו מכאן פוסק רבינו משה שאם היה שופך ע"פ הביב והמים יוצאין לכרמלית הרי זה מותר אפילו בימות החמה ורבינו יעקב מחלק דשאני ספינה דאין דרכה להיות אצל ר"ה ואין שייך לגזור בה כ"כ כמו בבית: מצאתי כתוב בתשובת הר"ם על אבן שוקת ששופכין בה ברה"י והמים מקלחין לר"ה אם אינו מכוסה ד"א בר"ה אסור כדתנן ביב שהוא קמור וכו' ואע"ג שאין לנו עתה ר"ה וכל רחובות שלנו כרמלית הן ואם כן היה לנו להתיר דכחו בכרמלית לא גזרו כדאיתא בהזורק הא ליתא דהתם דספינה בים או בנהר דלא אתי למיחלף בר"ה אבל בעיר אפי' בכרמלית לא דגזרו אטו ר"ה כדמשני בס"פ כיצד משתתפין ל"ש אלא למלאות אבל לשפוך אסור ולאיכא דאמרי אפילו לשפוך והלכה כאיכא דאמרי דבשל סופרים הלך אחר המיקל אפ"ה אסור דשאני התם שאינו מתכוין שיצא לחוץ אבל הכא מתכוין להוציא עכ"ל והמרדכי הביאו בהזורק תנן תו במתניתין וכן ב' דיוטאו' זו כנגד זו מקצתן עשו עוקא ומקצתן לא עשו עוקא את שעשו עוקא מותרים ואת שלא עשו עוקא אסורין וכתב ה"ר יהונתן למי שגרס וכן מתפרש הכי כי על ענין צירוף קאי דקאמר לעיל מינה החצר והאכשדרה מצטרפין זה עם זה וקאמר כמו כן דב' דיוטאות שלפני עלייה ופתח אחד של עלייה סתומה אל הדיוטא האחת ופתחה השנייה פחותה אל הדיוטא השניה ובשתיהם ד"א נמצא שיש לעלייה ההיא ד"א ריוח מלמטה אף ע"פ שאינה במקום אחד אלא בב' מקומות קמ"ל מתניתין זו דמצטרפין כיון שהם זו כנגד זו ואינם זו למעלה מזו והן סמוכות זו לזו הרי הן כדיוטא אחת ושופכין בהם בשבת וא"צ לעוקא כלל והדיוטאות הללו יש על התקרה מעזיבה רבה שמתבלע בהם המים כמו בחצר אבל אם אינם זו כנגד זו או שהם זו למעלה מזו או שתיהן רחוקות ד' טפחים זו מזו אינם מצטרפות אע"פ שיש בין שתיהם ריוח ד"א לפי שאין תשמישתן נוחין זו לזו ושמא כשיצא אל הדיוטא האחרת לשפוך שופכיו ויראה שמתקלקל בכאן לא יעבור אל האחרת לשפוך לה מפני הטורח וישפכם לר"ה ומש"ה מצרכינן להו עוקא כגון עריבה מעץ או גסטרא חבית שנשברה מחזקת סאתים מקצתן עשו עוקא ומקצתן לא עשו עוקא וכו' עכשיו מדברת המשנה על בני החצר שהיא פחותה מד"א שצריכה עוקא ואם עשה אחת עוקא לתשמיש ביתו והאחת לא עשה את שעשה עוקא מותר ואת שלא עשה עוקא אסור לשפכה בחצר בפתחו והן מתגלגלין ויורדין לעוקת חבירו אבל רש"י נראה דמפרש דב' דיוטאות אמקצתם עשו עוקא דכתיב בתריה קאי ואמרינן בגמ' על מתני' ואמר רבא אפי' עירבו א"ל אביי מ"ט אילימא משום נפישא דמיא והתניא א' לי עוקא וא' לי גיסטרא בריכה ועריבה אע"פ שנתמלאו מים מע"ש שופכים בתוכה מים בשבת אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרים וכי לא עירבו אמאי אסורים אמר רב אשי גזירה דילמא אתי לטלטולי מאני מבית לחצר ופירש"י ואפי' עירבו ב' העליונות דליכא למיחש אי שרינהו להני ע"י עוקא דהנך אתי לאפוקי מאני מן הבתים להורידן לחצר בהדיא עד שפת העוקא ברגליהם וקא מטלטל בחצר דלא מערבי אפ"ה אסור משום נפישא דמיא דיש כאן ד' סאים לב' בתים: גיסטרא כלי חרס שנסדק ונתנו שם חציו לקבל המים להכי נקע גיסטרא דלא חזי לתשמישא אחרינא: בריכה. חריץ רחב כעין ביבר שעושין לדגים: עריבה. ספינה קטנה. ה"ג דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתים להכא. לשפת העוקא לשפוך לתוכה וכ' ה"ר יונתן דאי שרית ליה לשפוך שופכין שלא בתוך ביתו ויתגלגלו וירדו לעוקת חבירו שמא יחוש על קילקול ביתו ויוציאם עם הכלי לחצר וישפכם בעוקת חבירו וקא מטלטל מנא דבתים לחצר שאינה מעורבת אבל אם עירבו מותר אע"פ שמסתפקין בין שניהן ד' סאין והעוקא אינה מחזיק אלא סאתים: