טור/אבן העזר/ע: הבדלים בין גרסאות בדף

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןד|חייב במזונותיה כיצד|'''חייב''' במזונותיה כיצד}} אוכלת עמו ממה שהוא אוכל ושותה עמו ממה שהוא שותה ואם משפחתה ובית אביה מנהגם בגדולות יותר ממה שנוהג הבעל אם כל בני משפחתה בין אותם שהן עשירים בין שאינם עשירים מבקשים אותם הגדולות אז צריך להנהיגה כדרך שנוהגין בני משפחתה דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו ואם אין כל משפחתה מבקשים אותם הגדולות אז אינו חייב לה בהן כל זמן שאוכלת עמו אבל אם אינה אוכלת עמו אלא נותן לה מזונותיה לבדה אז צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה שהרי ברשותו הוא ליתן לה מזונות והיא תאכל לבדה כל זמן שתרצה דתנן המשרה אשתו ע"י שליש פירוש שמפרנסה ע"י אחר לא יפחות לה מב' קבין חטין לשבוע או ד' קבין שעורין ונותן לה חצי לוג שמן וחצי קב קטנית וקב גרוגרות או מנה דבילה ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אחר ואם היא מניקה נותן לה יין ואם היא רגילה ביין נותן לה אפילו אינה מניקה ואוכלת על שלחנו מליל שבת לליל שבת ונותן לה מעה כסף לשבוע לצורך דברים קטנים ואם אינו נותנו לה מה שעשתה מותר על המעשה ידיה הקצוב שחייבת לתת לו בדלקמן הוא שלה אם צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא של הבעל בד"א בעני שבישראל אבל בעשירים הכל לפי כבודם ובירושל' משמע שאין יכול לפרנסה ע"י פרנס והיא תאכל לבדה אא"כ שיהיה מרצונה וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל לשון הרמב"ם כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה להם ב' סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא רעבתן מאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חיטין חיטין ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או שאר מינין שנוהגין בהן ופוסקין לה פרפרות לאכול בו הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם הוא מנהג המקום ששותות הנשים יין ופוסקין לה שלש סעודות בשבת בשר או דנים כמנהג המקום ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצורכה כגון פרוטה לכבס או למרחץ וכיוצא בה בד"א בעני שבישראל אבל אם הוא עשיר הכל לפי עושרו אפילו היה ממונו ראוי שיעשה כמה תבשילין בשר כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו ואם אינו יכול ליתן לה להם הצריך לה כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה עליו כחוב עד שתמצא ידו ויתן הבעל שרוצה ליתן לה מזונות הראוין לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת ע"כ כתב ה"ר אליהו חייב אדם להשכיר עצמו כפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד אנא אפלה ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי ור"ת היה אומר שא"צ ומכתובה אין ללמוד דאנא אפלה אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע וכ"כ הרמ"ה לחיוביה למיעבד לא מחייבינן ליה אבל היכא דעבד ושקל אגרא אע"ג דגבי ב"ח לא מחייבינן ליה למפרע מיניה אלא לבתר דשיימינן ליה מזון שלשים יום ושאר מילי דסדור גבי מזונות אשתו כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפי' אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בב"ד ג' חדשים הראשונים אין נותנין לה שחזקה אין אדם מניח את ביתו ריקן מכאן ואילך פוסקין לה אפי' לא שמעו בו שמת אפילו שבועה אינה צריכה אבל אין נותנין לה במה שתתקשט דכיון שאין בעלה בכאן אינה צריכה להתקשט ויש מהגאונים שכתבו שאין פוסקין לה מזונות עד שתביא כתובתה דשמא מחלה כתובתה ואין לה מזונות והרמב"ם כתב שפוסקין לה אפי' אין כתובתה בידה וכן אמר א"א הרא"ש ז"ל כתב הרמב"ם שב"ד פוסקין לה מזונות ואין חושבין על מעשה ידיה עד שיבא בעלה ואם מצא שעשתה הרי אלו שלו וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה לא שבוע' ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחרי מותו ואז מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונותיה שהיא צריכה לה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין ב"ד פוסקין לה עד שידקדקו אם לא יספיקו לה מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות שכשנפרעין מנכסיו של אדם שלא בפניו ראוי הוא שיהפכו בזכותו ואם עמד אחד ופרנסה מדעתו אין הבעל חייב לשלם כיון שלא צוה לו לפרנסה אבל אם לותה בעדים חייב לשלם לזה שלותה ממנו ופירש ר"י דוקא שלותה אחר שפסקו לה ב"ד אבל אם לותה קודם שפסקו לה ב"ד אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה וא"א הרא"ש ז"ל כתב אם לותה בעדים אף בלא ב"ד חייב לפרוע ומוציאין מן הבעל ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית או שהיה לך לעשות במזונותיך רשאי ואין משלם מה שלותה אע"פ שאינה מספקת כל צרכיה ממעשה ידיה כיון שמספקת לדברים גדולים היתה דוחקת ומצמצמת עצמה קודם שתתבייש לבא לב"ד על עסק מזונותיה אבל ב"ד אין פותחין לו בטענה זו אלא אומרים לו צא ופרע מה שלותה ואם בעצמו יטעון דשאי אם ידוע שהיא מספקת לדברים גדולים אבל אם אינה בת מלאכה לאו כל כמיניה לטעון כך ואם קדמו ב"ד ופסקו לה כיון שבאתה לפני ב"ד גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק ואין לו עוד טענה על מעשה ידיה כי מסתמא כשב"ד פסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכ' יתר על מעשה ידיה שרגילה לעשות ואם בא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות כשיצאתי מכאן נאמן פר"י שנאמן להשביעה אם ב"ד פסקו ומכרו ונתנו לה ואפילו לותה ואכלה צריך לשלם מה שלותה ע"פ שבועתה ורש"י פירש שנאמן בשבועתו אפי' להוציא מידה מה שפסקו ונתנו לה כ"ש שלא יפרע מה שלותה והרמב"ם חילק בדבר וכתב אם פסקו לה ב"ד ומכרו ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה נאמן להשביעה ונשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה ואם לותה נאמן הוא בשבועת היסת ונפטר ונשאר החוב עליה לא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום ואדני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י דכיון שהוא מוחזק וטוען ברי לי אין מוציאין מידו וכ"נ דעת רב אלפס שכ' בתשובה ששאלוהו באשה שהלך בעלה למ"ה ובעלה שגר לה מזונות ובחזרתו מצא עליה חשבון מהוצאות שהוציאו עליה אביה ואחיה והשיב שבעלה יחשוב ממה ששגר ומה שהניח לה ואם יש בו כדי סיפוקה כשיעור שפסקו לה חכמים על הדרך שאמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו עם מה שמתחייב במעשה ידיה פטור במה שלותה ואם יפחות יפרע מה שנפחת ואם האשה אינה מודה בחשבון ששגר לה בעלה ישבע שבועת היסת ונפטר ע"כ ואם בא ואמר קודם שהלכתי אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית נאמן והרמב"ם כתב אפילו לא נתרצית בפירוש אלא שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ושתקה אין לה מזונות שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכא דעתה היה לה לתובעו או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי: