רשב"א/יבמות/פט/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

{{הועלה אוטומטית}}

'''הכא נמי כיון דלא ירתי לא קריא ולא ענו לה. ''' מהכא משמע שפיר כל שקורא ואחרים עונין אותו דאמרינן גבי מת מצוה כל שהחולה עצמו קורא לחברו [בכת"י: לקברו, נ"א לחברו] ואין יורשים שעונים אותו קאמר. ולפיכך כל שאין לו קרובים ראוין ליורשו כהן מטמא לו ומשום כך הוא קובר אשתו קטנה. ובירושלמי מס' נזיר {{ממ|פ"ז ה"א}} לא משמע הכין אלא כל שהכהן קורא לאחרים לקבור את המת ואין עונין אותו, הא יש מי שמטפל בו אסור ליטמא בו. והכי נמי מסתברא שאין הכהן מטמא למת מצוה אלא משום כבוד הבריות, וכיון שאפשר על ידי אחרים למה יטמא לו. ויש לומר דהכי קאמר אם אתה אומר שלא יטמא לה בעלה, היא עצמה קוראה לקוברה ואין עונה אותה, שהבעל אינו קורא ולא קובר, קרובים אינן עונין אותה ולא משגיחין עליה שיירש אחר והם קוברים. ואף אם הבעל קורא אין עונין אותו הקרובים דיאמרו הוא יורש ואנן קוברין. וכל שכן אחרים שאין נזקקין לה כיון שיש לה קרובים ויורשים, לפיכך עשאוה כמת מצוה והטילוה על הבעל, וכיון שהיא מוטלת עליו גנאי הדבר לקוברה על ידי אחרים, וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה זה. ואי גרסינן קרי ולא ענו ליה ניחא דמצינן לפרושי קרי בעל וליכא דמשגח ביה לומר שאין אחרים נזקקין לה, וכיון שכן הטילו חכמים עליו ואפילו כשהוא מוצא אחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת לה. ולפיכך התירה תורה טומאת הקרובים הרמב"ן נר"ו. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, שא"כ למה אסרה תורה אחותו בעולה. וכבר כתבתי אני למעלה דלא אמרי כן אלא באשתו קטנה לפי שאינו יורשה דבר תורה ומשום הכי קרי ולא ענו לה ואף הוא קרי ולא ענו ליה לקברה, וכיון שאינו צריך לקבור אלא משום דליכא דמיטפל בה הרי זו כמת מצוה שטומאה דחויה ומותרת אצלו ואינו זקוק לשכור אחרים לקבור, אלא הרי הוא ככהן אצל מת מצוה כשאין אחרים רוצין לקבור אלא בשכר, שאין אתה מחייב את הכהן לשכור ושלא יטמא, אלא מטמא הוא ואין צריך לשכור, מה שאין כן באחותו בעולה או באשתו פסולה שהן מוטלין עליהן לקבור בממונן וכיון שכן שוכר וקובר ואינו מטמא כנ"ל.

{{ניווט כללי תחתון}}

{{פורסם בנחלת הכלל}}

[[קטגוריה:רשב"א: יבמות]]