מראי מקומות/בבא מציעא/יח/א: הבדלים בין גרסאות בדף

'''ברש"י''' ד"ה ולא מטמאה לו אינה זקוקה וכו' שמצוה להתעסק משמע דהטומאה משום ההתעסקות ועי' יו"ד סי' שע"ג סעי' ה'.

ובמש"כ רש"י דבנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה כ' הר"מ פ"ב מאבל ה"ו אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים ובהשגות א"א קשיא הא דתניא אשתו ארוסה וכו' וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו הא נשואה מיטמאה לו עכ"ד, וכ' הכס"מ דהר"מ ס"ל דלא"ד נקט ארוסה וה"ה נשואה, ובלח"מ ובשאג"א סי' ס"ו תי' דהר"מ יפרש כפי' אחר שפירש"י ביבמות כט: דמיירי ברגל שיש מצוה שלא להתטמאות ברגל ובקרוביו שרי, וע"ז קתני דאשתו ארוסה אינה מיטמאה לו, והוסיף השאג"א דהראב"ד לא פי' כן כשיטתו דס"ל דאשה פטורה משמחה ואינה חייבת לאכול שלמי שמחה, א"כ בלא"ה מותר לה ליטמאות ברגל. והקשה המנ"ח מצוה רס"ו [כג] דאכתי הקו' במקומה עומדת, דכיון דאינה מצוה על הטומאה א"כ אף ברגל אין לה היתר, ובחמדת ישראל תי' דטעם האיסור להתטמאות ברגל הוא משום שלמי שמחה, וא"כ נשואה דהיא אוננת בלא"ה אינה אוכלת שלמי שמחה, אך כ"ז ניחא ביום אחרון, אבל בימים הראשונים הרי משום האנינות תוכל לאכול למחר, ומשום הטומאה אינה אוכלת ז' ימים, ובאמרי ברוך על הטו"א ר"ה טז. כתב דהר"מ יפרש לא מיטמאה לא מתאבלת, וכמש"כ בפ"ב מאבל ה"ג לא מתאבלת תחת לא מטמאה, והר"מ כשיטתו דטומאה ואבילות הא בהא תליא עי"ש, וע"ע מש"כ ביבמות כט:.

'''בגמ'''' אלא אביי מגופה דמתני' קא הדר בי' הרא"ש (סי' מ"ד) הקשה ע"ד הרי"ף בכתובות דמפרש המשנה דהוציאה גט כשמואל במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה, הא ריו"ח פליג אדשמואל ואביי דהוא בתרא סבר כוותי', והביא לרמב"ן שכתב בדעת הרי"ף דכ"ד ריו"ח הוא רק במקום שאין כותבין [ונתבאר בזה לעיל יז: בס"ד] וכ' ואביי מעיקרא כדהוה ס"ד דמצינו למימר דגט היינו כתובה הוה ס"ל דר"י איירי אף במקום שכותבין וכד עיין בה ואשכח דליכא למימר דגט היינו כתובה הדר בי' והודה לדריו"ח דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ובמקום שאין כותבין דוקא עי"ש.

הגר"א סי' מ"ו ס"ק ס"ז הוכיח מכאן דמהני קיום ב"ד סמוך לצד השטר עי"ש.

'''במשנה''' מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' ה"ז לא יחזיר וילהס"ת מה דין האשה והעבד, ולכאו' האשה היא בחזקת א"א, ובעבד לכאו' זה תליא במש"כ הקצוה"ח סי' פ"ח ס"ק ט' וסי' רמ"א ס"ק ג' לדון האם האדון מוחזק או"ד דהעבד מוחזק בעצמו, ובכו"ח דרעק"א לק' יט. כתב דהעבד מוחזק בעצמו, ועי"ש מש"כ לפרש מ"ט לא יחזיר לעבד. וע"ע בסמוך, וע"ע לק' יט..

'''במשנה''' שוברין וכו' שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן כ' הקצוה"ח סי' י"ב ס"ק א' ולישנא דנמלך משמע דהיה בדעתו למחול וא"כ כי נמלך מאי הוי הא כבר זכה הלוה במחשבה, ויעוי"ש שרצה להוכיח מזה דמחילה בלב לא מהני, ובישועת דוד חו"מ סי' ח' דחה בפשיטות שלא נתכוין למחול אלא כשימסור השובר עי"ש.

'''עוד צריך לבאר מה יהא דין החוב דלכאו' מספק הלוה מוחזק וא"צ לפרוע, והנה כ' השו"ע אהע"ז סי' ק"י סעי' ב' המוציא שובר וכו' לא יתננו לא לאיש ולא לאשה, וכ' הח"מ והב"ש בס"ק ו' ממילא הכתובה בחזקתה וטורפת מן הלקוחות אלא לא קרעינן השובר דאולי יבואו עדים ויעידו דהשובר טוב הוא וכו' עכ"ד, [ועי"ש מש"כ עוד באופן דהבעל מודה ועבאה"ט ופ"ת] אולם הדרישה שם ס"ק ג' כתב דלא מגבינן ולא מקרעינן, וכ"כ בסמ"ע סי' ס"ה ס"ק נ"ח ובש"ך ס"ק מ"ט והט"ז בסעי י"ח, ובפ"ת ס"ק ט' הביא משכנ"י שכן דעת הפנ"י בתשו' וכן דעת עוד אחרונים, ומה"ט כתבו דאף אם הלוה מודה לא יחזיר משום דאתי למיטרף לקוחות, ועי' בנו"כ בחו"מ סי' ס"ה סעי' י"ח דס"ל כדרישה.

ובביאור פלוגתתם י"ל דהנה בפשוטו מספק המע"ה ואינו גובה, ומאידך י"ל דדמי לאיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם, אכן התם הוא מדין ברי ושמא, אבל בספק פרעון י"ל דהמע"ה, וערשב"א גיטין עז: (ד"ה רבה) בדין זרק פרעון ספק קרוב לו ספק קרוב לה דיחלוקו, וע"ע ש"ך סי' ע"א ס"ק ב' ורע"א תשו' קל"ז בתו"ת על פרעון דהמע"ה.

ובתו"ג בגיטין יז. תוד"ה מפני בא"ד כ' בתו"ד דבשעה שהי' נפל לאו ראי' הוא כלל על שחרור כיון שהי' מונח באשפה וכו' ואפי' דין ספק ליכא על העבד דגט ושיחרור הנמצאים באשפה מידי מששא אית בי' עכ"ד, [מש"כ במצא באשפה עי' רא"ש (הובא בשמ"ק כ.) במצא שט"ח דמיירי במצאן באשפה] וצ"ב דבנתה"מ בסי' ס"ה ס"ק כ"ז נראה דס"ל דאין המלוה גובה חובו, אלמא דס"ל דיש כאן ספק, ועי' שי' הגרש"ר.

והנה השעה"מ סי' ס"ה ס"ק י' דן בדין שובר הנמצא דלא יחזיר, האם גובה המלוה את חובו, וכ' להוכיח מהא דסעי' י"ט בשובר שנמצא ביד שליש ומת השליש דכתב הט"ו דאין גובין את החוב, ועי"ש מש"כ לדחות, ולפמשנ"ת אין ראי' דשאני הכא דהשובר איתרע בנפילה ואין בו ספק, ויעוי"ש בהמשך דבריו שהביא ד' הח"מ והב"ש, וכ' לחלק דשאני הכא דאיתרע בנפילה, ועי"ש עוד.

שוב התבוננתי דלא דמי דאף אם הבעל מוציא הכתובה אין זה הוכחה שהוא פרוע, די"ל דהבעל כתב הכתובה, וההוכחה ממה שאין לאשה כתובה, וע"ז י"ל דדעת תוס' דאינה הוכחה להפסיד לבעל, ובנתה"מ סי' מ"א ס"ק י"א הביא מהש"ך דאם הכתובה ביד הבעל ה"ז כשובר עי"ש.

'''בגמ'''' מצאו לאלתר כשר משמע שנאמן לומר שמצאו לאלתר, ובעזה"י יתבאר לק' יט. בטעם נאמנותו.

'''בגמ'''' והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת פירש"י כשהוחזקו בעיר אחת שנכתב בה הגט שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות, וכ"ה בשו"ע סי' קל"ב סעי' ד', ובשה"ג פ"ג דגיטין (יג: מדפי הרי"ף) כ' דאע"פ שאין שמות נשותיהן שוין חוששין שמא קידש אשה אחרת ששמה כשם אשתו של זה.

'''ברש"י''' ד"ה ואפילו שנכתב בה נראה דתליא במקום הכתובה, וכ"ה בשו"ע סי' קל"ב סעי' ד', ועי"ש בנו"כ, ועחזו"א אהע"ז סי' צ"ז ס"ק ז' וס"ק י"ח.

והנה כ' תוס' בגיטין ד. ד"ה מודה בטעמא דאף לר"א דעדי מסירה כרתי מודה בחתמו עליו קרובין או פסולין דה"ז פסול דאע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר, והוכיחו כן מיבמות לא: עי"ש, ולכאו' הכא פליגי ע"ד בגיטין ותיקשי מה יענו על הוכחתם בגיטין (ועי' אבי עזרי מש"כ בשם הגרא"ז), ועוד דבגיטין כז. (א) כתבו כדבריהם כאן, וע"כ צ"ל דהכא לא הוי חשש גמור, דעיקר החשש לשני יב"ש מבואר בתוס' לק' כ: ד"ה איסורא דהוא דרבנן, וא"כ בזה לא חששו כ"כ, וק' דהתוס' כ' בסמוך ובגיטין כז. דפשיטא דמחזירין, ולהנתבאר הא יש בזה חידוש, ובסה"ז אהל יצחק עמ"ס גיטין הובא ממרן הגראמ"מ זצ"ל ליישב בכמה אופנים וסיים ויש עוד ליישב בקל בכמה אופנים, ועי' שערי חיים גיטין סי' י"ב. ולכאו' י"ל עוד דהכא לאחר שיחזירו לה הרי תו ליכא למיחש, וכדין בא לידו בהיתר, וממילא ה"ז בעדות כשר ועי'.

'''בא"ד''' ועוד י"ל וכו' ואי לאלתר דוקא א"כ צ"ל שראינו הגט בידה כ' הפנ"י וצ"ע דהא מצ"ל דלאלתר איירי שראינו אותו סמוך לנפילה ביד הבעל אלא שהאשה אומרת שבתוך כך מסור לידה וכו' ויש ליישב בדוחק וצ"ע עכ"ד, ועשמ"ק בשם הגליון.- ויל"ע עוד בזה דכה"ג הבעל יהא נאמן ולא שייך ד' בתוס' לק' ע"ב ד"ה ואפילו, כיון דמיירי לאלתר.

'''בגליון''' וי"ל דכיון שהבעל מודה וכו' הק' המהרש"ל דאכתי תיקשי ממשה"ק תוס' דכשאין הבעל מודה נחזיר לה לראי' דבזה יקשה קו' הגליון דיבא לטרוף שלא כדין ועי"ש משכ"ב ע"פ הגמ' לק' יט., ועפנ"י ותו"ג בגיטין כז. משכ"ב, והרע"א כ' בעיקר הקו' דהא בממון לא חיישינן לשני יב"ש וכדלק' כ: ובתוס' שם ד"ה איסורא, וכל קו' הגליון הוא שאין זה פשיטא, ועמש"כ בגיטין כז. דא"ש דמה"ט מחזירים לה הגט, ואין חוששין על גזילת נייר הגט. ויל"ע דהכא בהוחזקו ובזה י"ל דחיישינן אף בממון.- ע"ע מהרמ"ש מש"כ לחוש לקנוניא, ועמד בזה ג"כ הרע"א במוסגר, וע"ע בדבריו בגמ'.

'''בא"ד''' אין לחוש שגם האחר איבד הק' הש"ש ש"ז סופ"כ דא"כ בכל אבידה אם ידעינן שהוא איבד חפץ כזה ויש ספק שמא אחר ג"כ איבד נחזיר לו, ובתוס' לק' כב: ד"ה אי דליכא מבואר דאין מחזירין, וכ' ואפשר דגבי גט ידוע שנאבד הגט במקום הזה ובמקום אחד לא חיישינן, וראיתי לדקדק כן מלשון תוס' שכתבו כיון שאנו יודעים שזה אבד גט '''כאן''' אין לחוש, ובקהלת יעקב סי' י"ז סעי' י"ח (ד"ה עוד הקשה) תי' דשאני הכא דכל החשש הוא ליב"ש אחר, אבל התם חוששים שמא נאבד מכל העולם.