שו"ת באר מים חיים/לד: הבדלים בין גרסאות בדף

אחד"ש כת"ר הן היום הובא לידי פסק א' מעשה ידיהם של כת"ד חושבי מחשבות להרוס חומות בנויות לתלפיות להמית חכמות אשר לא תמותינה ולהחיות דברים אשר לא תהיינה לחזק הלכות רפופות בידים רפות ועמכם הב' דיינים אשר סמכתם לאפושי ריתחא אתו בדברי קינטורים כאלו כל אפייא שוין הא דילן והא דילהו ובאתר' די זקווקין דנורא ובעורין דאשא מאן מעייל בר נפחא לתמן ומה שדימו שע"י פסק זה יצא טבעם בעולם שדיברו אתו קשות אע"פ שברכות אינם מוחזקים שיוכלו להשיב תני' דמסייעא לן ומכ"ש לאיפלוגי נמי ואני מכשר' שכאשר חשבו לא עמדו ולא ישבו.  

א"ע וראיתי למהריק"ש וכו' שר"ל דלא טעני כמו בסי' קיב כשאמר וטוען המוקדם וטוען המאוחר אבל הכא הוא סתם וכו' מוכח מדבריכם דבסי' קי"ב שניה' טוענין בריא וכיון דבדקאמר בריא שלאחר שלוה משניהם דמאי אולמיה דטעות המוקדם מטענתו הא תרווייהו טעני בריא ואמאי לא סמכינן אחזקה דידכו דהשתא הוא דזבן כההיא דסי' ק"ד ומכ"ש גבי לוקח ויורש דמוחזקים דהוו דומיא דהא וכמ"ש אתם עצמכם וא"כ נצטרך לומר אקושייא קמייתא דאקשינן דלישנא דמודה דהב"ע דקאמר בריא לו שלא דקנה ביני ביני אבל אני מסופק אם היו לו בשעה שלוה מן הראשון או לאחר שלוה משנינו קנה וזה קשה דלמאי נפקא מינה קאמר הכי לדעת הש"ך דסבירא ליה דאם קנה ביני ביני יחלוקו ומכל שכן לדעת הגי"ת אלא על כרחך בריא ממש קאמר.

ועוד יש להוכיח הפך דבריכם ממ"ש הב"ח בס"ס ס' והכי נקטינן ובין שבא להוציא מן היורשים דזה וזה טוענים שמא ודלא כמהרו"ך שמחלק בחילוקים אלו אבל דברי הב"י בש"ע א"א לישב והפסקים סותרים זא"ז ע"כ הרי להדייא דס"ל דלהרמב"ן אפי' בטענת שניהם שזה שטוענין שמא אמרינן כאן נמצא וכאן היו אפי' להוציא מיד המוחזק וכ"כ בהדייא בסי' קי"א ס"ג ובהאי ס' דכאן נמצאו וכאן היו שזהו עיקר טעמו של הרמב"ן לא נחלק עליו ח"ו הסמ"ע והב"ח וכך פי' אני ג"כ כפסקי הראשון מקודם שראיתי דברי הסמ"ע ולא נחלקתי עליו אלא בההיא דסי' ר"ן דאיהו מוקי לה ככ"ע ולדידי תליא בפלוגת' אבל ס' לא עלתה על לב כלל וכמו שאוכיח עוד מדברי הסמ"ע.

כ"ע שם מ"מ בהאי מילתא לא פליג אהסמ"ע וכו' ע"ז א"צ להשיב שהרי כבר נת' לעיל ביטול דבריו אלו עד שלא נשאר בו שום פקפוק כלל לכל מי שפותח ספר.  

ע"כ בסוף ד' א' ע"ב ז"ל וכן מוכח וכו' ממ"ש הרב סמ"ע וכו' איני יודע מה חידשו בזה שהרי כבר כתבתי לס' הסמ"ע ניחא דינא דיחלוקו ולא חששתי למאי דהוה ס"ד דהסמ"ע כיון דבלא"ה כבר דחה אותה מעצמו הס"ד וכבר כתבתי דלס' הסמ"ע נמי צריך לתרץ כמו שתי' ג"כ לדעת הש"ך מפני קושיא הב' שהקשיתי מהך מס' הרמב"ן שהביא הרב עצמו בסי' קי"ב ולא הוצרכתי לבאר דיקדוקי עניות באלו לשאול ולמאי דס"ד דהסמ"ע שאם הדברים ישרו בעיני מאי איכפת לי באחר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בראיות אבל לא בגיבובי דברים במילי דכדי מכ"ש דלפי האמת תי' הכל אפי' לשיטת הש"ך עצמו ולמה אאריך בדברים בטלים אלא דאינהו אזלי לשיטתייהו שכתבו שמפני שראיתי הב' רבנים עומדים לנגד דברי סתרתי דברו ואנא אמינא להו חכימא שפיל לסיפיה דקרא ומ"מ הדין שכתבתי בהך דחלוקה מראה בעיני שהוא אמת אע"פ שיש לפקפק בו מ"מ הכי מסתבר לן.

גרסינן בפרק מי שמת בעי שמואל דאקנה מהו ש"מ דאקנה שקנה משתעבד ומשנינן אמר רבא מינייה קאמרת מיניה לא קא מבעיא לן דאע"ג דלא כתב ליה דאקנה קנה וגבי מכל מאי דמשתכח ליה דאע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח מיניה משתעבדי כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה והני דקני בתר הכי מיניה גבי דכוותייהו דמטלטלין קא מבעי' לן דאקנה קנה והוריש מאי ואסיקנא דאקנה קנה ומכר קנה והוריש משתעבד ובא ב"ח וטורף מהלקוחות או מן היורשים, מכל זה למדנו שכל המלוה סתם הרי כל מה שמוציא ביד הלו' בשעת פרעון הכל נכנס תחת שיעבוד ואע"פ שקנאם אחר שלוה אבל אם לוה ולא כתב לו דאקנה וקנאם לאחר שלוה ומכרם או נתנם הרי זה אינו טורף מהם שהרי לא נכנסו תחת שעבודו אלא שגובה מהם כשהם תחת ידו מטעם מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה אבל אם לוה וכתב לו דאקנה ולוה ואח"כ קנאם ומכרם או נתנם ב"ח טורף מהם וא"צ לומר שטורף מנכסים שהיו לו בשעה שלוה עכ"ל.

ולכאורה יש גמגום בתשו' זו במ"ש אלא לגבי לקוחות דאי בדלא כתב ליה שיעבוד מטלטלי אגמ' תיפוק ליה דלא טרפי ממטלטלי כלל דלא משתעבדי ומה ענין קדימה להבא הא בלא"ה לא טרפי ואי בדכתב ליה שיעבוד מטלטלי' אגמ' הא באמת יש להם דין קדימה כמו בקרקע ויש ליישב דבדכתב לוה מיירי ומשום דמטלטלין מסתמא לא ידיע אימת זבין וכמ"ש הסמ"ע בסי' ק"ד ס"ק ט"ז שקשה הדבר לידע במטלטלים וכגון שיש עדי' שקנה דלגבי ב' מלוין מודה הסמ"ע דלא בעינן באיזה יום והדבר ידוע שלא קנה לאחר שלוה כגון שמיד שלוה מן הב' באו לדין דהשתא אין דין קדי' אלא יחלוקו דהב' טוען דביני ביני ביני וכולהו דידיה הוו והא' טוען שהיו לו בשעה שלוה ממנו דאיתנהו בדין חלוקה ואין בהם דין קדימה וכגון שלא כתב דאקנה דאם כתב דאקנה הא ודאי לקמא ולא לבתרא ממ"נ אלא בדלא כתב דאקנה דהשתא ליתנהו בדין קדימה אלא בדין חלוקה.  

ואיך שיהיה הרי דמשוה מטלטלין לקרקע שיש בהם שיעבוד דאורייתא והיינו מיניה אפי' מגלימא דאכתפיה וא"כ לדידיה ודאי דגבי קרקע נמי שקנה ביני ביני דלקמא יהבינן מטעמא דאיכא שיעבוד דאורייתא ואע"פ שקרקע זה לא היה כלל ביד הלוה בשעה שלוה מן הא' וז"ל הג"ת עצמו.  

ועי"ל שאפילו לדעת הרמב"ן שיש קדימה במטלטלין אפשר דמודה הכא לענין נכסים שקנה ביני ביני שאין דין קדי' לא' דדווקא במטלטלין דליכא שיעבודא דנכסי הוא דס"ל הכי דאזלינן בתר שעבודא דרמי עליה דלוה משא"כ הכא בנכסי' שקנה ביני ביני כיון דאיכ' שעבוד נכסים ממש לגבי לקוחו' נמי הב' טורף ולא ראשון אימ' דאתי שעבודא דכה"ג דאלים לגבי לקוחות ומרע לשעבוד' דקמא וכן נראה ממ"ש הרמב"ן עצמו וכמ"ש הטור בשמו בסי' י"ב וכמש"ל ז"ל אלא אם יש עדים וכו' החצי שמודה לו המאוחר למוקד' וכו' הורא' זו מה טיבה דמש' דהודאתו מחייבתו והלא אדרבא אם לא היה טוען כן היה הא' גובה את הכל בין אם היו לו בשעה שלוה מן הראשון או קנה ביני ביני ונמצא דטענתו זו אינה אלא כפירה דווקא ואין בה מין הודאה כלל כיון דבכל הצדדים אינו נוטל כלום ולא משכחת לה שיטול החצי אלא בטענתו זו והיכי כייל לה בלישנא דהודאה אין זה אלא שני הפכים בנושא אחד.  

ועוד לשיטתו מאי אירייא שהמוקדם טוען שלא היו לו בשעה שלוה ממנו דמשמע שאין יכול לזכות בטענתו לפי דעתו לגבות הכל אלא אם היו לו ללוה בשעה שלוה ממנו הא לאחר שלוה ממנו לא והא לדידיה כל שהיו לו עד שלוה מהב' הוא גובה ולא הב' והכי הו"ל למימר קודם שלוה מהשני דהשתא נכלל בו ב' הההלואות או שהיו לו בשע' שלוה ממנו או לאחר שלוה ממנו קודם שלוה מהשני.

ועוד דבלא"ה הך שינוייא לא ס"ל להש"ך שם וגם בפסקי הא' לא העלתיו על ספר והעיקר כמ"ש שם שם בפסקי הא' דנקט הכי משום הך דיש עדים שקנא' לאפוקי מרש"י ורשב"ם כההיא דמרי בר איסק ובס' ויבם וכו'.  

ומעתה קושיה שהקשתי על הש"ך תחול ג"כ עליה דהצ"ה אם לא שנתרץ כמו שתרצתי בפסקי הא' משא"כ להש"ך שדבריו ברור מיללו כמו שכתבתי לדעתו דא"א לתרץ עליו בענין זה שתירץ על הצ"ה.

ומ"ש דהרשב"ם ז"ל ס"ל הכי היינו לדעת המבעה וכו' ודיני מבעה קא חזינא הכא דכיון דמודו דהשואל ס"ל דיכול לחזור אלא דמספקא לי' אי הוי חזקה או לאו אבל פשיט' ליה דיכול לחזור א"כ מה מקום לומר דפשיטא ליה דא"י לחזור דזה קשה לשמוע ולא יעלה על הדעת לומר כן דמהיכן הרגלים לומר דמאי דהוה בעי מיניה לא פשיט ליה ומאי דהוה פשיטא ליה אהדר ליה איפכא ומאי דהוה נמי פשיטא ליה דאם אין יכול לחזור דהראשון זכה אהדר ליה ראיה לחזור ויחלוקו ומנ"ל נמי לרשב"ם לפרש כן כיון דלא מוכח הכי ומנ"ל לפרש נמי הבעיא בענין זה.  

כ"ע א"ע שדחית ב"ה אינה נכונה וכו' עד לא לבתרא ע"ז אני אומר יאמרו בעלי הפסק ומה חידוש חידשו באותם הדברים שחזרו וכתבו הראייה על צ"ה ככתבה וכלשונה אבל אני אומר שע"כ להודות לדברי שיש מקום לטעות כמ"ש אלא שהם השמיטו מ"ש דבלוה ולוה קנה לא שייך לומר דין קדימה לא' אלא במינה גופיה דמלקוחו' לא שייך דין קדימה דהא ודאי כ' אינו טורף כיון דלא כתב ליה דאקנה אבל בקנה ביני ביני שייך דין זה נמי דלגבי לקוחות דאי מני טריף כיון שכתב ליה דאקנה וב' מפני שכבר היו בעולם ודבר זה הכחידוהו תחת לשונם ועשו עצמו כאילו לא ידעו וכו'.

שוב נמ"ך עירבוב גדול באותו הלשון ואפשר דט"ס שכתבו עוד ז"ל והש"ך דחה ראית כ"ה וכו' ומה שנראה הוא שכוונת מרן וכו' הביטו נא וראו העירבוב שיש באותו הלשון שאחר שסיימו אותם הדברים שכתבו אדחיית ראית צ"ה וסלקו מינה, חזרו וכתבו דחיית הש"ך על ראית הב"ה מהרא"ש ומה שדחיתי וכתב מ"ש ומסיים בה על ראיות הצ"ה ודחייתה בודאי דט"ס נפל שם ואני רוצה עוד שיודיעוני למה הפסידו הדיו וקלקלו הניי' כמה שחזרו וכתבו דברי הש"ך וחזרו וכתבו שהדחייה שדחיתי אינה דחייה ואין לך אונאה גדולה מזו ואלו הזו אמרי טעמא אפי' טעם פגום החרשתי אבל לבא בחזקה זה אינו ממדת החכמי' והרי דברי מפורשים בהרא"ש עצמו ובהר"ן ס"פ מי שמת דדיינינן ליה כאלו מכרו הלוקח למוכר וחזר ומכרו ללוקח והשתא כיון דחשבינן ליה ע"כ כאלו מכרו הלוקח למוכר אשתכח דחייל מיד שעבודא דמלוה עליו וכשחזר ומכרו המוכר ללוקח כבר חל שיעבודא דמוכר עליה והיינו דינו של הרמב"ם דאי כתב לו דאקנה וקנה ביני ביני נשתעבד לא' ואם אין אתם מאמינים לדברים הללו התקינו עצמכם לחלוק על גדולי עול' כמו שנחלקתם עלי שהרי מקבלין האמת ממי שאמרו וזה המעט כתבתי לכם אבל מה שיש להעמיק קצת בזה הרי הוא כתוב אצלי במקומו.  

ע"כ ז"ל ומה שנראה הוא שכוונת מר"ן משום שהוא לשון הש"ע וזה אינו חדא מהך טעמא דאמרן לעיל ועוד שזה שכתב הרמב"ם הוא דיוק ההיא דהש"ס דמיירי כשקנה לאחר שלוה משניהם וכתב הרמב"ם דין אחר שקנה בנתיים וכמו כן הו"ל להרמב"ם לכתוב דין אחר בשקנה לאחר שלוה משניהם דומיא דההיא דהש"ס ולא כתב לב' דאקנה דהוי דיוקא דנפקא מההיא דהש"ס כשכתב שניהם דשקנ' ובתרווייהו לא' וא"כ הו"ל לאשמועינן הרמב"ם רבותא בהך.

אך תמיה לי דהא קא חזינא חיתום של כת"ר שחתמו על הפסק ואחר החי' אין להרהר שכך אמרו דלאו אחר בר רב אסי חתים עליה והא איכא חתימת ידיה, ונשבע אני שלא היה אפשר לי להאמין זה על כת"ר שלדעתי אסור להאמין שיצאו דברים אלו מפיהם ואם באתי להשיב עליהם כראוי ירבו הקושיות ממנין התיבות אבל אשיב בקיצור שמלבד שמדברי' אלו שכתבו דמ"ש מהריק"ש וכן מוכיח לישנא הכא גם שם דקאי אטוען דממ"ש שם בסי' קי"ב וטוען היינו בריא וא"כ ע"כ דבשניהם טוענים בריא מיירי התם שהרי בשניהם כתב וטוען כמ"ש הם עצמם גם כן וא"כ ע"כ שמחלקים ואפילו בטענת שניהם שוה בין אם טוענין בריא או טוענין שמא ואוי לאלו הדברים המרים וע"ז א"צ תשובה ולא הטרחתי עצמי לכתוב מ"ש לעיל אלא לפי מה שהיו יכולים לחלק בין טענת שניהם שוה לשאין טענ' שניהם שוה יע"ש אבל לס' זו חלילה שהייתי מטריח עצמי לבאר ביטולה מתוך מ"ש לעיל יתבאר ג"כ ביטול חילוק זה הבטל מעצמו אלא אפי' אם היה בשום פנים מקום לחילוק זה יאמר כל פותח ספר הן היתה כזאת מיום שנברא העולם מי שיעל' על דעתו פירושים זרים מאלו שמ"ש מהריק"ש ואפשר דהכא מיירי שכתב לשניהם דאקנה אינו התי' ואינו מענין השאלה אלא לפי שראה שבעה"ת כתב בדין המעות ואפילו כתב לא דאקנה כתב גם כן מהריק"ש ואינו מענין הקושיא ואדרבא כ"ש דתיקשי טפי מההיא דסי' קי"ב והתי' לא נזכר בדבריו ולא הרי זה אלא שחזר וכתב ומשום הכי מן הסתם דמאי ומ"ה והא אדרבא משום הכי תיקשי טפי ומאי וכן מוכיח וכו' שהרי עדיין לא נזכר בדבריו התי' דבשם בסי' קי"ב מיירי בדקא טעני בריא והיאך מביא ראיה על מה שלא כתב והתי' נשאר בארץ ציה וצלמות שומו שמים על זאת.

ומעתה מה שהוצרכו ג"כ להשות סברא זו לדעת הסמ"ע היא שגגה וע"ז הקשיתי שם דהי עדיף דקנה או דאקנה וכיון דבקנה לא ס"ל דבתרא גבי כולהו נכסי דמשום דהוי מב"ח כ"ש בכתב לב' דאקנה וע"ז לא השיבו כלום אלא חזרו והעתיקו מ"ש ויישב' לשיט' הסמ"ע והם עירבבו הדברים ולא הבינו החילוק שיש לשטת הסמ"ע והש"ך והרי לך נוסח מ"ש להם בפסקי הא' וז"ל.  

דברים אלו אין להם הבנה דעיקר החילוק שמחלק דבקנ' לאחר הלוה מב' אית ליה לבתר' דאקנ' נוסף על מה שקנה זה אין בו לחלוחית דמה טוב שקנ' לענין נכסים שלא היו בעולם אלא אח"ך דמה מעלה ומה מוריד אותו השיעבוד שקנה לאלו וכי דברים אלו כדאים לשום חכם להעלות' על לב.  

אני אומר חכימא שפיל לסיפיה דקרא שאפי' אם ע"כ לידחק שנעמי' האי סתמא כשכתב דאקנה מ"מ מאי פסקא לומר דכתב דאקנה לב' והא ודאי ליתא דעל מי סמך הרב למימר דב' כתב ליה דאקנה לא לא' ואיני יודע היאך עושים עצמם כאילו ח"ו אינם רואים והמה עיניהם פתוחות דמה ענין ההיא דהסמ"ע להא דהכא וזה מבואר בפסקי הא' אבל כמדומה לי שתלמידים בורים ישבו לפניהם והם גרמו וכבר הזהירה תורה שלא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו.

כ"ע א"ע וחוזרני על הראשונות דמ"מ להש"ך וכו' עד לכ"ע עכ"ל ואני אומר אל לאו דמסתפינא דקפדי הוה אמינא להו וממהדורי מילי ששגגה זו נכתבה יותר מב' פעמים והיה מן הראוי מי ששגג פעם א' היה מתבייש עליה אבל הם חוזרי' ושוני' אותה פעם אחר פעם ולא זו היא המדה אפילו למי שאמר דברי אמת אין לו לחזור ולכותבו אפילו פ' ב'.

כ"ע א"ע ועכ"פ אותו הפי' וכו' אע"פ שיש לנו מה להשיב ע"כ ואיני יודע למה חרדו כת"ר ע"ז שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריה' ואי משום שכתבתי שהלכ' מקופחת וכו' הא ודאי כל הס' שלא עמדו מקופחות הן ומ"מ מפני שהם יראי ה' לא אינה ה' להם און שלא כתבו על ס' שהיא מקופחת לפי שלא אמרתי מדעתי אלא היא סברת גדולי הפוסקים ובודאי שיקבלו שכר מן השמים.

כ"ע א"ע דמסתמא יש לו לידע וכו' אין זו ראיה וכו' עד אח"כ אני לא אמרתי כן בהכרח גמור אלא כתבתי דמסתמא פי' דרגילות כך הוא וע"ז לבד לא נסמכתי אלא שכתבתי.

כ"ע א"ע ומעתה נצטרך לו' וכו' אבל לדידן וכו' ולא הכל עכ"ל.

כ"ע א"ע וכ"ש בנ"ד וכו' שבע"ד צווח וכו' עסה"ד ואני או' שבע"ד כתב קבלת עדות ושלחה לי שלא הלך לשם אלא מתוך האונס שאנסו אותו המחרף שהזמינו לדון לפני הערכאות ומפני האונס נתרצו לדון לפניכם.

כ"ע ז"ל אבל בנ"ד וכו' עד כיון דאיכא טענת בריא עכ"ל בדבריהם אלו גזרו שבעלי התקנה כשתקנו ליורש כך תיקנו שבדבר המסופק יהיה דין היורש והאש' כדין ב' מלוין שאין חזקה לזה יותר מזה ויהיה הדין בה שאם טוענים שמא שמעמידין הנכסים בחזקת שלא היו לו מתחיל' כמו שגזרו בדין ב' מלוין ומפני כך כתבו שלא תטול הבת אלא החצי ואע"ג שהחצי הוא ודאי של הבת ובאידך פלג' הוא דאיכא ספיקא לא תחלוק הבת עם האלמנה וכמ"ש שזהו הטעם בההיא דסי' ק"ד אפי' לדע' הש"ך דס"ל דכשלא כתב לשום א' מהן דאקנה דיחלוקו אע"ג דהב' לא משכחת לה שיזכה בכולהו נכסי וא' אפשר שיזכה בכל הנכסים אם היו לו בשעה שלוה ממנו ולא עוד אלא דס"ל להש"ך דאפי' כתב לב' דאקנ' ולא לא' יחלוקו. וכתב דאפשר שאפי' החולקי' בכתב לא' דאקנה מודו בהא דכתב לב' דליתיה אלא בחלוקה ואפ"ה כשטוענין שמא יחלוקו והשתא מהו זה שכתבו שם דההיא שכתב מור"ם בא"ה הט' משום דהיורש מוחזק דמאי אירייא משום דמוחזק אפי' בלא מוחזק נמי ת"ל משום דכיון שטוענין שמא הוי דינא הכי דבתר השתא אזלינן ומהו זה שכתבתם וההיא דמור"ם בא"ה הדין עם היורש וכו' כיון שהיורש מוחזק משא"כ בב' מלוין שאין שום אחד מהם מוחזק ולכך אמרינן דיחלוקו ובנ"ד נמי וכו' דהט' לא שייך אלא לדע' הסמ"ע דבההיא דסי' ק"ד איכא ספיקא אבל לדעת הש"ך שאתם מעמידין דינא דחלוקה דידיה משום דאמרינן חזקה דלא הוו ליה מעיקרא א"כ שוב א"צ לחלק דהט' דיורש משום שמוחזק שאפי' אם לא היה יורש מוחזק נמי ליהוי דינא הכי כיון דבתר השתא אזלינן כמו בב' מלוין שאין אומרים שמלוה א' יכול החצי הודאי והחצי הב' שהם מסופקים בו יחלוקו אלא המאוחר יטול החצי בשליחות ולא היה לכם לחלק בין היורש לב' מלוין אלא משום שהיורש כי מחזיקינן ליה בהשתא יטול הכל משא"כ בב' מלוין שאפילו אם נחזיק הנכסים בהשת' לא סגי דלא שקיל מלוה הא' החצי שגם לו נשתעבדו הנכסי' ולא גרע ממלוה ב' ויהיה אדרבא דין היורש וב' מלוין שוין מטעם א' דבתר השתא אזלינן והיכן הוא החילוק שכתבתם עתה הביטו וראו שסמוך לאותו השבח ששבחתם את דבריכם במה שאין בהם נתערבו מיד דבריכם שבאו בבילבול עצום מבלי שום הבנה ובלבול זה עצמו נכנסתם עוד במה שכתבתם קודם לזה.

עוד דמאי דזבן בזוזי הוא ודאי ואשראי הוי ספי' דמי יימר דהוה מצי וניחא ליה למזבן באשראי שג"כ עינינו הרואות שהרבה ב"א אינם רוצים לקנות באשראי וזמנין לא משכחי מכ"ש בכה"ג ולא ניתן הטעם ליכתב איך שיהיה לא אתי ס' ומוציא מידי ודאי ומכ"ש בחזקת היורש.