מורה נבוכים/ג/מה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מורה נבוכים ג מה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה'מצוות' אשר כלל אותם הכלל העשירי, הם אשר ספרנום ב"הלכות בית הבחירה" ו"הלכות כלי המקדש והעובדים בו" ו"הלכות ביאת המקדש" וכבר הגדנו תועלת זה הכלל על דרך כלל.

וידוע ש'עובדי עבודה זרה' היו מכוונים לבנות היכליהם ולהעמיד צלמיהם במקום הגבוה שימצא שם "על ההרים הרמים" ולזה בחר 'אברהם אבינו' ע"ה 'הר המוריה' בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם ופירסם שם יחוד האלוה. ויחד המערב ש'קודש הקודשים' במערב – והוא ענין אמרם "שכינה במערב" ובארו רבותינו 'ז"ל' ב'גמרא יומא' ש'אברהם אבינו' יחד המערב – רצוני לומר: 'בית קודש הקודשים'. וסיבת זה אצלי – שמפני שהיה הדעת המפורסם אז בעולם – עבודת השמש ושהוא האלוה, אין ספק שבני אדם היו כולם פונים למזרח, ומפני זה פנה 'אברהם אבינו' למערב ב'הר המוריה' – רצוני לומר: ב'מקדש' – עד שישים אחוריו לשמש. הלא תראה 'ישראל' בעת כופרם ושובם לדעות הקודמות הרעות ההם, מה עשו? "אחוריהם אל היכל יי ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש". והבן זאת הפליאה – ואין ספק אצלי גם כן, שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל 'משה רבינו' ואצל רבים שאברהם בנבואה היה ידוע אצל 'משה רבינו' ואצל רבים שאברהם צווה אותם שיהיה זה בית עבודה – כמו שבאר המתרגם ואמר: "ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר קדם יי הכא יהון פלחין דריא וגו'". ואשר לא התבאר ב'תורה' ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר: "אשר יבחר יי וגו'" יש בו אצלי שלש חכמות. האחת מהן – שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה; והשנית – שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם; והשלישית, והיא החזקה שבהם – שלא יבקש כל 'שבט' היותו 'בנחלתו' ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת ה'כהונה' – ולזה באה המצוה שלא יבנה 'בית הבחירה' אלא אחר 'הקמת מלך' עד שתהיה המצוה לאחד ותסתלק המחלוקת – כמו שבארנו ב"ספר שופטים".

וידוע שהאנשים ההם היו בונים היכלות לכוכבים והיו משימים בהיכל ההוא הצורה שהיו מסכימים לעבדה – רצוני לומר: צורה מיוחסת לכוכב אחד או לחלק מגלגל. וצונו אנחנו שנבנה היכל לו ית' ונשים בו ה'ארון' שיש בו 'שני לוחות' שבהם 'אנכי ולא יהיה לך'. – וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא – אין תורה; והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות ה'מלאך': "ויקרא מלאך יי", "ויאמר לה מלאך יי" – וזה הרבה מלספור – עד ש'משה רבינו' תחילת נבואתו היתה ב'מלאך': "וירא אליו מלאך יי בלבת אש". הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה, ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה. – וכאשר סכלו אנשי הצאבה מציאות האלוה ית' וית' וחשבו שהנמצא הקדום אשר לא ישיגהו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו, ושכוחות שופעות ממנו על הצלמים וקצת האילנות – רצוני לומר: ה'אשרות' – חשבו שהצלמים והאילנות הם אשר ישימו דברי הנבואה בפי הנביאים וידברו עמם בחזון ויודיעו אותם מה שיועיל ומה שיזיק. – כמו שבארתי לך מדעתם ב'נביאי הבעל ונביאי האשרה'. וכאשר התבאר האמת לחכמים ונודע במופת שיש נמצא שאינו גוף ולא כח בגוף, הוא האל האמיתי ושהוא אחד, ושיש גם כן נמצאות אחרות נבדלות שאינם גופות והם ששפע עליהם טובו ואורו ית' והם המלאכים (כמו שבארנו) ואלו הנמצאות כולם הם זולת הגלגל וכוכביו, – ונודע באמת שהמלאכים ההם הם אשר ישימו דבר אמת בפי הנביאים, לא הצלמים וה'אשרות'. הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשכת אחר אמונת מציאות האלוה ובה תתכן הנבואה והתורה. ולחיזוק אמונת זאת הפינה צוה האלוה ית' לעשות על ה'ארון' צורת 'שני מלאכים' – לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון, אשר הוא דעת אמיתי שני לאמונת מציאות האלוה והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל 'עבודה זרה' – כמו שבארנו. ואילו היתה צורה אחת – רצוני לומר: 'כרוב אחד' – היה בו הטעאה שהיו חושבים שהיא – צורת האל הנעבד, כמו שהיו עושים 'עובדי עבודה זרה' או שהמלאך הוא איש אחד גם כן, והיה זה מביא לקצת שניות; וכאשר עשה 'שני כרובים' עם באור "יי אלהינו יי אחד" התבאר קיום הדעת במציאות המלאכים ושהם רבים, והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם שיחשבו שהם אלוה – אחר שהאלוה אחד והוא ברא אלו הרבים.

ואחר כן הושמה 'מנורה' לפניו, לכבוד ולתפארת לבית – כי הבית שדולק בו הנר תמיד הנסתר בפרוכת יש לו בנפש מעלה גדולה. וכבר ידעת חיזוק התורה באמונת גדולת ה'מקדש' ויראתו, עד שיגיע לאדם מדת הענוה והחמלה ורכות הלבב כשיראהו – ואמר: "ומקדשי תיראו"; וסמכו ב'שמירת שבת' – לחזק 'יראת המקדש'.

והצורך ל'מזבח הקטורת' ומזבח העולה וכליהם מבואר. אבל ה'שולחן' והיות עליו הלחם תמיד – לא אדע בו סיבה, ואינו יודע לאי זה דבר איחס אותו עד היום.

אבל האזהרה מהיות אבני ה'מזבח' גזית כבר ידעת הסיבה שנתנו בה באמרם "אינו דין שיונף המקצר על המאריך" – וזה טוב על צד ה'דרשות' כמו שזכרנו. והסיבה בו מבוארת – וזה ש'עובדי עבודה זרה' היו בונים מזבחותיהם באבני גזית והזהיר מהדמות בהם, ושיהיה ה'מזבח' מאדמה – לברוח מהדמות בהם – אמר "מזבח אדמה תעשה לי"; ואם אי אפשר לעשותו מבלתי אבנים יהיו בצורתם הטבעית לא יחצבו. כמו שהזהיר מ'אבן משכית' ומנטוע כל עץ 'אצל המזבח' – והכונה כולה אחת, והיא שלא נעבוד האלוה כדמות עבודותם החלוקות אשר היו עושים אותם לנעבדיהם. ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר: "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" – רצוני לומר: שלא יעשו כן לאלוה לסיבה אשר אמר "כי כל תועבת יי אשר שנא עשו לאלהיהם וגו'".

וכבר ידעת פרסום עבודת 'פעור' בזמנים ההם אשר היתה בגלוי הערוה – ומפני זה ציוה ה'כוהנים' לעשות מכנסים "לכסות בשר ערוה" בעת ה'עבודה' ושלא יעלה ל'מזבח' עם כל זה במעלות – "אשר לא תגלה ערותך עליו".

ואמנם היות ה'שמירה' והסיבוב סביב ל'מקדש' תמיד, הוא – לכבד אותו ולפארו ושלא יהרסו הסכלים גם כן והטמאים אליו ולא בעת האנינות וכל מי שלא רחץ גופו – כמו שיתבאר. ומכלל הדברים המביאים להגדיל ה'מקדש' ולפארו עד שיגיע לנו 'יראה' ממנו – שלא יבוא לא שיכור ולא טמא ולא מי שלא רחץ ראשו – רצוני לומר: 'פרוע ראש וקרוע בגדים – ושכל 'עובד' 'יקדש ידיו ורגליו'.

ולהגדיל הבית עוד – הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו 'הכהנים והלוים' וציוה להלביש ה'כוהנים' בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים "בגדי קודש לכבוד ולתפארת" ושלא ישמש ב'עבודה' 'בעל מום' ולא בעל מום לבד אלא הכיעורים גם כן 'פוסלים' ב'כהנים' – כמו שהתבארה בתלמוד זאת ה'מצוה' – מפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמיתית אלא בשלמות איבריו ויפי בגדיו; והמכוון – שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל.

אבל 'בן לוי' שאינו מקריב ואין חושבים עליו שהוא מכפר עוונות, כמו שבא ב'כהנים': "וכיפר עליו", "וכיפר עליה" אך הכונה בו – אמירת ה'שיר' לבד, הוא 'נפסל בקול' כי המכון גם כן ב'שיר' – להפעל הנפש בדברים ההם ולא יפעלו הנפשות רק לקולות ולניגונים הערבים ועם כלי השיר גם כן כמו שהיה הענין ב'מקדש' תמיד.

ואפילו הכהנים גם כן ה'כשרים' העומדים ב'מקדש' מוזהרים משבת בו ומהכנס אל ההיכל בכל עת, ומהכנס ל'קודש הקדשים' כלל אלא 'כהן גדול ביום הכיפורים' – ארבע פעמים ולא יותר. כל זה – להגדיל ה'מקדש'.

וכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכים בו הבשר ושורפים ורוחצים בו הקרב והכרעים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר; מפני זה צוה ל'הקטיר' בו 'הקטורת' שתי פעמים בכל יום: 'בבוקר ובין הערבים' להיטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו – כבר ידעתם אמרם "מיריחו היו מריחין ריח הקטורת". וזה גם כן ממה שמעמיד 'יראת המקדש'; אבל אם לא היה לו ריח טוב כל שכן אם היה לו שכנגדו, היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה – כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב, ותטה אליו ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו.

אבל 'שמן המשחה' יש בו שתי תועלות, להיטיב ריח מה שימשח בו, ולהאמין גדולת הדבר הנמשח וקדושתו והיותו נבדל לטובה משאר מינו – אדם יהיה, או בגד, או כלי – הכל שב ל'יראת המקדש' שהיא סיבה ל'יראת יי' – מפני התחדש ההפעלות בנפש האדם בעת שיכנס אליו, וירכו הלבבות הקשים ויכנעו. אשר התחכם האלוה כל זה ההתחכמות ב'עצות מרחוק' לרככם ולהכניעם בעת שיבואו אל הבית, כדי שיקבלו מצוות האלוה המישירות וייראוהו – כמו שבאר לנו בלשון ה'תורה' ואמר: "ואכלת לפני יי אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך – למען תלמד ליראה את יי אלהיך כל הימים". הנה התבארה לך התכלית המכוונת בכל אלו הפעולות מה היא. – ואמנם סיבת האזהרה מעשות כ'שמן המשחה' וה'קטורת' מבוארת מאד, כדי שלא יריחו הריח ההוא אלא שם, ויהיה אז ההיפעלות ממנו יותר; ושלא יחשבו גם כן שכל מי שימשח בזה או בכיוצא בו יהיה נכבד, ויתחדשו בעבור זה הפסדים גדולים ומחלקות.

אמנם היות ה'ארון' נישא ב'כתף' לא על העגלות – אפני ההגדלה בו, מבוארים, ושלא תפסד לו תכונה וצורה, ואפילו בהוציא ה'בדים' מן ה'טבעות'. – וכן לא תפסד צורת ה'אפוד' וה'חושן' ואפילו בהסיר האחד מן האחר, ושתתוקן מלאת ה'בגדים' כולם באריגה מבלתי חיתוך עד שלא תפסד צורת האריגה.

וכן הזהיר כל אדם מעובדי ה'מקדש' שלא יתעסק במלאכת חברו – כי המלאכות והעסקים המסורים לרבים, אם לא ייוחד כל איש למלאכה מיוחדת יפול ההתרשלות והעצלה מן הכל.

ומבואר הוא שזאת ההדרגה במקומות אשר נתנו: ל'הר הבית' דינים, ול'חיל' דינים, ול'עזרת נשים' דינים בפני עצמם, ול'עזרה' דינים אחרים, וכן עד 'קודש הקדשים' – שזה כולו תוספת הגדלה ונתינת 'יראה יתירה' בלב כל מכון אליו.

הנה כבר זכרנו סיבות חלקי זה הכלל כולו.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף