מהרש"א - חידושי אגדות/בבא קמא/צב/ב

מהרש"א - חידושי אגדות בבא קמא צב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אכול בקיץ מפני החמה כו' ועבדתם זו ק"ש כו'. יבואר בפרק המקבל ע"ש:

חבריך קרייך חמרא אוכפא וכו' ובאידך דבסמוך דקאמר גנאי דאית בך קדם ואמר דמשמע בלאו קריית חמרא יקדים להודות גנותו אין זה סותר דהכא משום דבסמוך איירי דבדבר שהוא אמת לפי דעתו כמו אליעזר דרצה בעבדות אברהם וכיון דע"כ לבסוף הוצרך להזכיר שהוא עבד לאדוניו ראוי לו להקדים גנותו אבל הכא מיירי במי שלפי דעתו אינו אמת שאין בו עתה זה הגנות כמו הגר שהיתה עתה בורחת מגבירתה שלא להיות עוד משועבדת לשרה ואעפ"כ כיון שהמלאך קראה שפחה הודית לדבריו ולזה במשל דלקמן קאמר דאמרו אינשי כו' ובמשל דהכא אמר דאמרי רבנן כו' משום דרובא אינשי דעלמא לא יודו בגנות שאינו אמת לפי דעתו אלא דמדת רבנן וחסידות הוא וק"ל:

ויקח את רבקה וגו' וכתיב בתריה ויוסף אברהם ויקח אשה וגו'. לכאורה מסמיכות דריש ליה וא"כ הך דרשה דלא כר"י דלא דריש סמוכים בעלמא כדאמרינן פ"ק דיבמות ויש ליישב דהכא מדכתיב ויוסף דריש ליה דמשמע שהוספה היתה לו קיחת אשה זו ולמדו שהוי"ו של ויוסף מוסיף על ענין ראשון שויקח את רבקה וגו' גרם לו לאברהם להוסיף לו אשה ולישא קטורה ולולי ויקח יצחק וגו' לא נשא אברהם את קטורה וק"ל:

ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה וגו'. לפי' התוס' לא הוי איצטריך ליה לאתויי האי קרא דפרשה וזאת הברכה דבהך פרשה גופה בפינחס כתיב ויסמוך את ידיו עליו בלשון רבים וכ"ה במדרש ילקוט והוא מבואר ענין סמיכות ידי משה כי מצינו במשה לשון יד אחת למלחמה כדכתיב במטה אשר בידי וגו' והיה כאשר ירים משה ידו וגו' ומצינו שתי ידיו לתורה ולחכמה כדכתיב ושני לוחות הברית על שתי ידיו וגו' והנה משה בקש יפקוד וגו' אשר יצא לפניהם וגו' ואשר יביאם וגו' שהיא היד למלחמה ונענה לו הקב"ה על זה ואמר לו קח את יהושע וגו' וסמכת את ידך וגו' יד א' שהיא למלחמה ומשה הוסיף לו דבר התלוי בשתי ידיו שהיא החכמה והתורה ולפי זה לפי' התוס' נמי ניחא שהביא האי קרא דוזאת הברכה דכתיב יהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו וגו' שאלו לא סמך עליו רק ידו אחת לא היה זוכה לחכמה רק ליד הגבורה וק"ל:

כלבא בכפנא גללא מבלע דכתיב נפש שבעה וגו'. יש לפרש ע"פ מה שאמרו בפ' מי שהחשיך אהא דאמרי' בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים אמר לית עניא מכלבא ולית עתיר מחזירא וע"ז אמר כלבא בכפנא גללא ואבן ר"ל דבר קשה להתעכל הוא בולע דכתיב נפש שבעה כמו החזיר שכל מאכל ראוי לו ומצוי תבוס נופת ונפש רעבה שהוא הכלב שאין מזונותיו מצויין לו ואוכל כל מר וקשה להתעכל ומתוק לו וק"ל:

מטייל ואזיל דיקלא כו' דכתיב וילך עשו אל ישמעאל וגו'. הענין מבואר כי האדם עץ השדה הוא לישא פירות אם טובים אם רעים כדכתיב כי פרי מעלליהם יאכלו ויאכלו מפרי דרכם והנה האיש אף אם לפי גזעו ושרשו הוא טוב כמו תולדתו של עשו שנולד מיצחק ורבקה בבטן א' עם יעקב שהיו צדיקים והוא נמשל לדיקלא בישא שגזעו ג"כ ממין הטוב יותר מכל אילנות כדאמרינן פרק האשה שנפלו ואם הוא דקל ביש דהיינו שאינו נושא פירות כן היה עשו שהיה גזעו טוב כמ"ש והיה מגדל מעשים ופירות רעים הלך אל ישמעאל שלא היה גזעו ושרשו טוב כמו קינא דשרכי שהיה בן שפחה וכן יפתח היה בן פלגש ולא היה גזעו טוב והוא קינא דשרכי ויתלקטו אליו אנשים רקים ופוחזים שהיו רעים במעשיהם כמו הדיקלא בישא ולזה לא הביא קרא דלעיל מיניה שנאמר ויהי עשו גו' ויקח אשה יהודית וגו' החתי כמו שהוא בב"ר ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח וגו' יהודית בת וגו' החתי גו' כל עורב למינו גו' לפי שכתוב בו החרם וגו' ייתי דין מחיקא ויתב הדין מחיקת שמא אבל תלמודנו דקדק לאתויי האי קרא דוילך עשו אל ישמעאל לפי שהוא קרוב אל המשל דאמרי אינשי מטייל ואזל דיקלא כו' וכן ענין כל המחובר כו' כי האונקליות אין להם טומאה מצד עצמן כדתנן התם אלא שהטומאה נתוודע להן בחיבורן לכלי טומאה כמו עשו שמצד גזעו לא נודע לו טומאה רק מצד חבורו לישמעאל שהיה בן שפחה וכן הוא הענין כל עוף וגו' ולא לחנם הלך זרזיר כו' הזרזיר הזה מצד גזעו יש לו סימני טהרה שיש לו זפק ואין זה מב' סימנים שיש בעורב כדאיתא פ' אלו טרפות לרבנן אבל ר"א סבר שנודע לו טומאה בחבורו לעורב שיש בו סימני טומאה וק"ל:

רמא גודא רבה שדא כו' א"ל יען טהרתיך כו' נ"ל דמסיפיה דקרא קדריש ליה דמסיים ביה עד הניחי את חמתי וגו' דהיינו הניחו ויפול כו' כפרש"י וק"ל:

א"ל דכתיב ולא תתעב מצרי כי גר גו' שהיה ראוי לתעבו לגמרי שזרקו זכוריכם לים ומה טעם לא תתעב לפי שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק כו' כפרש"י בחומש והיינו בירא דשתית מיניה ע"ש:

א"ל מעיקרא כתיב וה' הולך לפניהם יומם וגו' מבואר במכילתא המלך היה על הבימה והיה מחשיך והיו בניו מחשיכים אצלו כו' נוטל את הפנס ומאיר לבניו היו גדולי מלכות א"ל אנו נוטלין הפנס כו' והוא אומר לא כו' הרי אני מודיע לכם חבתכם כו' ע"ש והוא משל שהקב"ה בעצמו היה דן למצרים והיה מחשיך להם והיה מאיר לישראל שהם בניו ולבסוף לא היה מאיר להם אלא ע"פ גדולי מלכות שנאמר הנה אנכי שולח וגו' ועיין מזה באורך בפי' הרמב"ן בפסוק הנה אנכי שולח וגו' ויבא מזה עוד בפרק א' ד"מ ע"ש:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---