מהרי"ל/הלכות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מהרי"ל הלכות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב

הלכות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב

[א] תמוז לעולם ראש חודש שלו ב' ימים, והשני שהוא ראש מניינו אינו חל רק באחד דימי אגה"ז. ובו תפול התקופה, ולפעמים מוקדמת לסיון והיא בשנת ח', י"א, י"ט, למחזור הקטן של י"ט שנה. ותענית שבעה עשר בתמוז. סליחות לי"ז בתמוז בתפלת י"ח אלו הן: אתאנו לך יוצר, אפפונו מצוקו', אדאג מחטאתי, פזמון שעה נאסר, חטאנו אז קשתי. וידוי פעם אחת. במנצא אומר ש"ץ אחר ואתה צדיק איך מכל אומות. תחנון. ברוב מקומות גרוני ניחר. שומר ישראל, אל ארך אפים. גם אם לא ב' וה' קורין בקר וערב ויחל. במנחה מפטיר דרשו. הוא הנקרא בלשון חכמים בלשון הקרא צום הרביעי (זכריה ח, יט), לפי שהוא רביעי לניסן אשר הוא ראשון לחדשי השנה. ואין יום התענית חל רק ביום שני של ר"ח באחד דימי אגה"ז ואל בימי בד"ו. ובאותו יום גם כן חל ט' באב. ופורענות אין מקדימין, ע"כ כי יפול י"ז בתמוז או ט' באב או י' בטבת להיות בשבת מאחרין ומתענין באחד בשבת. מה שאין כן תענית אסתר דשעת גאולה היתה, כי יחול פורים ביום א' ואין להתענות ביום ו' משום כבוד שבת מקדימין ליום ה'.

[ב] ובי"ז בתמוז נשתברו לוחות הברית ממעשה העגל, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. ומי"ז בתמוז והלאה מתחילין הימים שנקראו בין המצרים ודין הימים ההם כלולים לקמן בהלכות תשעה באב. [ויש שאין אוכלין בשר ולא שותין יין מאותו יום עד ט' באב, ובריינוס פוסקין מלומר פרקים. ומונעין שלא להכות תלמידים אפילו ברצועה כל ימי בין המצרים].

[ג] לפרשת פנחס מתחילין סימני הפטרות דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש. מלבד שנת ה"ש או ה"ח מעוברת דאז מחלקים מטות ומסעי, וחל תענית י"ז בתמוז אחר פנחס, מה שאין כן שאר השנים. ומתחילין אז סימני סליחות ההפטרות הנ"ל לפר' מטות, ומפטירין לפנחס במלכים (א' יח, מו) ויד ה' עד אחרי אליהו וישרתו. ומפני איזה הפטרה נדחו הסימנים עיין לקמן. יש מקומות שאומר שבת הראשון לאחר י"ז בתמוז אל אל חי ארנן, ושבת שני אריות הדיחו. במגנצא א"א כלום עד שבת חזון ישעיהו. אז אומרים שם כמו בשאר מקומות אותך כל היום לאהבה, וזולת אריות הדיחו. ובשאר מקומות זולת אלהים באזנינו שמענו, ומזכירין קדושים תתנ"ו.

[ד] אב מלך הוא ואין ראש חדש שלו אך באחד מימי בדו"ז, והוא מלך משום שבו היו קוצצין, וירחמנו האב, ממה שמתענין ט' באב. ואינו חל רק באחד מימי אגה"ז. והוא נקרא בלשון חכמים כלשון הקרא צום החמישי (זכריה ח, יט), שהוא החמישי לניסן שהוא ראשון. ובט' באב נגזרה גזרה על דור המדבר שלא יכנסו לארץ, ונחרב בית ראשון ושני. בעיגול דרב נחשון איתא דבשנת קע"ב לחורבן בית שני שם נשלמו ד' אלפים לבריאת עולם.

[ה] מהרא"ק: משנכנס אב ממעטין בשמחה. לפיכך יש שאין אוכלין בשר ואין שותין יין מן א' אב עד י' באב, כדאמר בירושלמי, א"ר זעירא דנהגינן דלא לשתות יין מן א' אב על מנהג התורה שנפסקה אבן שתייה, מ"ט כי השתות יהרסון (תהלים יא, ג). א"ר חנינא כל אלו הדברים מנהג רבותינו, וכיון שנהגו כן אל תטוש תורת אמך שהם רבותינו נוחי נפש. אבל בשר משמע במסכת תענית דאין אסור אלא בסעודה המפסקת.

הג"ה: יש אנשי מעשה שמונעין מלאכול בשר ומלשתות יין מי"ז בתמוז עד ט' באב, וכן בליל מוצאי ט' באב, לפי שאז היה עיקר החורבן, כדא"ר יוחנן אי הוינא תמן קבעינא תשיעי ועשירי. הג"ה: ואנו נוהגין איסור בשר ויין מן ר"ח עד מוצאי ט' באב. ור"ח גופי' אסור. ותיקון בגדים חדשים נמי בכלל מיעוט שמחה וכן עמא דבר, מרדכי. וכל זה נהג מהר"י סג"ל אל כל בני ריינוס ועוד היום נוהגים. וטעם מניעת בשר ויין דאין שמחה אלא בבשר, דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' (דברים כז, ז). וביין כתיב המשמח אלהים ואנשים (שופטים ט, יג). מכל מקום אינה חובה כי אם ערב תשעה באב ממש משש ולמעלה.

[ו] ולפי זה שאין חובה, אם אירע מילה או פדיון הבן או סיום מסכתא דהן סעודת מצוה משנכנס אב, אז מותר לקרואין שם לאכול בשר וגם לשתות יין. ודוקא קרובים משום קורבא, אי נמי ריעות, אבל ההולכים שם רק לשתות, ובלאו הכי לא היו הולכים הוי להו מצוה הבאה בעבירה. ומיהו שבת שחל ט' באב בתוכה נכון למעט שמחות שלא יאכלו שם אלא בני מצוה ומנין רק בצמצום וכן נכון, ויש מקילין.

ומהר"י סג"ל על מילה בשבוע שחל בה ט' באב אמר כל השייכים לברית מותרין ביין שנא' שש אנכי על אמרתך (תהלים קיט, קסב). ומילה בערב ט' באב לא התיר להזמין יותר מעשרה. ולא ישתו יין רק בעל הברית והמוהל והאב ישתו כל הסעודה, והאחרים ישתו רק לברכת המזון. וכמדומה שהחמיר להם דאנשים קלים היו ויבאו לקלות ראש, דהא מהר"ם כתב להדיא במרדכי גדול לכל הקרואים בשר ויין, והכא במהרא"ק הנ"ל לא החמיר כ"א למעט קרואים.

פעם אחת חל ר"ח אב ביום ו' ומילה אח"כ ביום ג', והלבישו בעל הברית והמוהל בגדי שבת. בשבת היה ט' באב ומילה, ואומר יוצר ואופן וזולת של ברית.

[ז] שבת, פי' שבוע שחל ט' באב בתוכה, מיום א' עד ו' אסור לספר ולכבס בין מלפניו בין מלאחריו של ט' באב, ובחמישי לאחריו מותר משום כבוד השבת.

הג"ה: יראה שאסור לספר מר"ח אב עד אחר התענית לעולם, וגם לא לכבס ולא לרחוץ. וכן מנהג שלא ללמוד תורה בערב ט' באב, וכן שלא לומר פרקים אם חל ט' באב בשבת, עכ"ל. וכן אסר מהרי"ל ליתן בגדים לכובס גם בר"ח אב וכן איתא בא"ח ובער"ח התיר. וכן תמצא לענין רחיצה בספר רוקח שר"ח באיסור רחיצה כלאחריו וערב ר"ח מותר.

ואשר שאלת היכא דנדחה ט' באב משבת לאחריו אותו שבוע שלפניו מותר לספר ולכבס או לא. כן נראה כיון שנדחה לאחד בשבת אין עליה דין ט' באב אלא כאילו איקלע קביעותא בא' בשבת דמי, וכל הימים שלפניו מותר לספר ולכבס בהן.

הג"ה: וכן אנו נוהגין בשבת שלפני חזון ישעיהו אין נוהגין לכבס בגדים. ובסוף מסכת תענית פוסק דמותר לספר ולכבס אחר ט' באב. קטן או אשה בימי ליבונה מותרים לכבס שבוע שחל ט' באב בתוכה.

ונדה יכולה לטבול ולרחוץ במים חמין לפי שגדולה המצוה, כדאמר גדול פריה ורביה בפני הקב"ה יותר מבנין ב"ה שנא' חדש יהיה בלבנון ושני חדשים בביתו (מלכים א' ב, כח), לבד בתשעה באב עצמו אסור.

בגדי שבת נהגו רבותינו לשנות קצת בשבת של חזון ישעיהו. ואין מחליפין כל הבגדים כשאר שבתות להראות קצת סימני אבילות עכ"ל, מהרא"ק. בספר אגודה כתב בשבת חזון ישעיהו לא ילבשו לבנים אך כתונת.

[ח] מהר"י סג"ל הנהיג בביתו שלא לבשל דגים עם יין בשבוע של ט' באב, אבל עם חומץ התיר שאין בו הנאת יין, וכן הוא באגודה מסכת תענית.

אמר מהר"י סג"ל טוב למנוע מלברך זמן על שום פרי חדש כל בין המצרים כדי למעט שמחה, וכן ראיתי הג"ה באגודה מספר כל בו. ואגב גררא הגיד לנו אמ"ץ מהר"י סג"ל שחייבין לברך זמן על כל מין ומין של פרי, אע"פ דשם אחד לכלם דכמה מיני אגסים הן, וכן תפוחים וגודגדניות וכן לוזים ואגוזים כל אחד מין לעצמו לברכת זמן.

שבוע שחל ט' באב בתוכה היה מהר"י סג"ל מזמן ברכת המזון בלי כוס, גם שלא להשקותו לקטנים. ואם שתה שכר שעורים שקורין ביר אחר ברכת המזון, היה מברך עליו שהכל נהיה בדברו.

אמר מהר"י סג"ל שלא לבנות ושלא לנטוע בשבוע של ט' באב. והסרסורים לא ישאו כלי כסף וזהב לסבב ולסרסר בעיר, כמו שרגילין, דשמחה הוא להם ברואים הכלים והתכשיטין. ומעשה בא' שקצב עם גוי לצייר ביתו, וטרם שגמר חל ר"ח אב, ושאל פי מהר"י סג"ל, וא"ל לא נכון לצייר כל בין המצרים, והואיל דקייץ עמו והתחיל יגמור, ואם יכול לפייסו בדבר מועט להמתין עד אחר ט' באב תע"ב.

אמר מהר"י סג"ל שלא לתקן שום בגדים חדשים בשבוע של ט' באב ואף לא מנעלים חדשים, וכן ברוקח, וכן באגודה דיש נוהגין.

[ט] אמר מהר"י סג"ל מותר לחפוף הראש בערב שבת דחזון ישעיהו, ודוקא במימי חפיפת הראש צוננין ולא חמין, ובקושי מותר גם כה"ג. וכן הנהיג לבחורים וגם הוא בעצמו עשה כן, דאמר מאחר דהוא רגיל לחוף ראשו בכל ערב שבת מתקרי חולי אצלו.

מהר"י סג"ל לא שינה שום בגדים בשבת דחזון ישעיהו. גם טלית המיוחד לו לשבת לא עיטף אלא בשל חול. ולא היו מאריכין ביוצר הכל יודוך, אך במהירות עונים זה את זה.

ושאלו לפניו איך נוהגים אבילות בשבת שלא לשנות בגדים, והשיב דלא מנכרי בזה אבילות דהרואה אומר בגדי שבת אין לו. אבל דברים שבצנעה מותר בו דאם לא כן מתחזי כאבל גמור, לבד כשחל ט' באב בשבת ונדחה, אותו שבת נוהג איסור בדברים שבצנעה דהוא תשמיש המטה, וכן הוא במרדכי בשם מהר"ם. ומתי שאירע כן הנהיג מהר"י סג"ל את שמש העיר להגיד מבית לבית לנהוג איסור בדברים שבצנעה כל אותו השבת בשעה שקרא ללכת לבה"כ.

מהר"י סג"ל עשה שפינהולץ לבנו הר"ר שמעון בעודנו נער בשבת ו' אב, והיה האב לבוש קטא של שבת לבד לכבוד בנו, והחתן היה לבוש כל בגדי שבת. וכל הקהל הלכו אצלו ושמחו עמו אחר הסעודה ביין ובפירות, כמנהג בכל ליל שבת דקודם שבת הנשואין.

אמר מהר"י סג"ל מנהג אושטרייך בשבת חזון ישעיהו היו פורסין פרוכת של שבת לפני התיבה. ואם חל ט' באב בשבת ונדחה היו פורסין אותו המיוחד לחול וכן הנהיג גם הוא במגנצא. במגנצא בשבת חזון ישעיהו אומר אותך כל היום לאהבה, וזולת אריות הדיחו, ומזכירין קדושים תתנ"ו, אב הרחמים.

במוצאי שבת חזון ישעיהו לא היה מהר"י סג"ל מקדש הלבנה ואיחר למוצאי שבת נחמו. ויהיב טעמא מאחר דנחשב לדידן קבלת פני שכינה ואין מקבלין אותה אלא מתוך שמחה, והאידנא אסורים בשמחה. ודוגמא זה בחדש תשרי לא היה מקדש אותה עד מוצאי י"כ, דמקודם לכן מאויימים מיום הדין וליכא שמחה.

[י] אשה קבלה עליה להתענות השנה כל יום שני וחמישי, וחל תשעה באב בשלישי, ושאלה ממהר"י סג"ל איך תנהוג ביום ב' בסעודה המפסקת שצריכין להפסיק מבעוד יום, ואמר שתתענה עד שעת סעודה מפסקת ותאכל אז ותפסיק עם בני הבית. וכן היה מורה על תענית חלום בערב יום כפור למאן דרוצה להחמיר ולהתענות אז.

והי לך לשון מהרא"ק: ט' באב ביום ג', ויחיד קבל עליו תענית שני וחמישי כל השנה, לסעוד פעמיים א"א מתוך נדרו, סועד פעם א' דקי"ל כמ"ד מתענין לשעות, והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית, וצריך להתפלל מנחה ואחר כך סועד, ואף על גב דכל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית, הני מילי בשאר תעניות אבל בערב ט' באב ובערב יום כפור שאי אפשר להשלים, מתענה לשעות ואחר כך סועד.

[יא] על שהיה חסר דעת ונתרפא מיום אל יום, שאלו ממהר"י סג"ל איך ינהוג בשבוע של ט' באב ובט' באב. והיה מורה לאכול בשר ולשתות יין כל השבוע, וגם לא להתענות בט' באב. ואמר האוכל בט' באב מחמת אונס או שגג ואכל, יאמר נחם בברכת המזון. וכן האוכל ביום הכפורים מחמת אונס, כתב בא"ח בהלכות יום הכפור דיאמר יעלה ויבא בברכת המזון.

ואמר היולדת ביום א' קודם ט' באב מותרת לאכול בט' באב אם צריכה. [יב] ממנהגי מהרא"ק: כל המצות הנוהגות באבל נוהגים בט' באב, אסור באכילה ושתייה רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. הג"ה: כל מקום בטלים ת"ח מלימודם בט' באב. ולא ילך אדם לטייל בשוק, הרי התורה בטלה מתוך שכתוב בה פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט), ומי יקל ראשו אז לשמוח עצמו בטיולים.

כשאירע אבל בט' באב ראיתי שלא היה נכנס בליל ט' באב לבהכ"נ עד למחר, הלך וישב בבית הכנסת עד שהשלימו קינות, ולאחר התפלה הלך לביתו וישב. מהר"י סג"ל הנהיג האבל לילך לב"ה בליל ט' באב עד סיום כל תפלה. ובשחר עד סיום קינות, וכן במרדכי ורוקח. ואין מונין את האבל למנין עשרה ביום ראשון בלבד ולא יותר, שעיקר אבילות רק ביום ראשון שנאמר עליו ואחריתה כיום מר (עמוס ח, י). אבל מכאן ואילך מונין אותו במנין עשרה להתפלל עמו, וכן הורה הר"ר יקותיאל. וא"צ אדם לשנות מקומו בבית הכנסת משום איבול אך יתפלל במקום המיוחד לו.

[יג] סועדים אחר מנחה סעודה מפסקת על הארץ ביצים או עדשים ופירות כי פירות לא אתקרי תבשיל. כתב באגודה שלא לשתות שכר בסעודה המפסקת. בהג"ה במיי' דאין מזמנין יחד אך כ"א יאמר ברכת המזון בפני עצמו. מהר"י סג"ל אכל בערב ט' באב עדשים לאיבול. הג"ה: ר"י היה אומר תבשיל של תפוחים וכן כל דבר מבושל הנאכל אע"פ שאין בו משום בשולי גוים, כיון דמערבין בו עירובי תבשילין מקרי תבשיל, סמ"ק. נמצא כשעדיין חיין אינן נחשבין לשני תבשילין לאסור לאוכלן אחר תבשיל אחד.

אמרו (עליו) על רבי יודא בר אילעי שהיה יושב בין תנור לכירים והיו מביאים לו ביצה אחת וקיתון של מים. ושורין מפה במים ומנגבה ולמחר מעבירה על ידיו ופטור, דאסור להושיט ידיו במים משום תענוג. וכן נהג מהרי"ל בשריית המפה בערב ט' באב, וכן ברוקח. הג"ה: אבל ביום הכפורים אסור לשרות המפה במים פן יבא לסחיטה. מותר להושיט את אצבעותיו במים משום נקיות ולא הוי בזה איסור תענוג, סדר רש"י.

[יד] מה אשר יש משימין אבן מראשותיהן בליל ט' באב, היינו טעמא דכתיב אין זה כי אם בית אלהים (בראשית כח, יז), ודרשינן שראה יעקב חורבן הבית ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (שם, יא), משום אבל.

מנהג יפה הוא לילך על קברי מתים בט' באב, כדאיתא באיכה רבתי הצדיקים גם בקבר מתאבלים על ירושלים, עכ"ל מנהגי מהרא"ק.

אמר מהר"י סג"ל שכתב במרדכי מעשה ברבי יעב"ץ בט' באב שהיה חל בשבת ונדחה, ואותו היום נעשה בעל ברית, והתענה חצי היום ואחר כך סעד, כי אמר שיום טוב שלו הוא.

מהר"י סג"ל היה אוסר לשחוט בט' באב עד אחר חצות, וכשהגיע חצות התיר לשחוט גם אם עדיין לא סיימו איוב וירמיה, וכן במהרא"ק. וכן כתב במרדכי דאין לשחוט או להכין סעודת מוצאי ט' באב עד אחר חצות מכשינטו צללי ערב.

מהר"י סג"ל היה מוחה שלא לקנות עץ בט' באב כדרך שאסור גם כן במועד, דדינם שוה ליאסר במלאכה.

[טו] איתא במרדכי בהלכות שמחות נהגינן שלא להדליק נר בבה"כ בט' באב כי אם נר אחד לחזן וכו', וראיה דכתיב שמש וירח קדרו (יואל ד, טו). ומהר"י סג"ל היה נוהג כשאירע מילה בערב ט' באב הניחו דולק את הנר שהדליקו שם בשביל הנער הנימול כדי להדליק ממנו אם יכבה נר של חזן. וכ"כ באגודה: בליל ט' באב מכבין כל הנרות בבה"כ מלבד נר החזן ועוד נר אחד להדליק בו נר של החזן אם יכבה. ואחריו נהג מהר"י סג"ל כן בכל שנה.

[טז] ט' באב שחל ביום א' או נדחה לשם, אמר מהר"י סג"ל דאז במוצאי שבת כל אחד בבא לביתו מיד כשרואים את הנר מברך בפני עצמו בורא מאורי האש, כן ברוקח. ובמוצאי ט' באב כשהחשיך בטרם הסעודה מבדיל בעל הבית על הכוס בפה"ג וברכת הבדלה, ובשמים אין מברכין דתענוג הוא בריחן. וכן יש במרדכי פ' ע"פ, וכן ברוקח. לשון המרדכי הגדול: ואין מברכין על האש במוצאי התענית משום שאין מברכין על האש אלא במ"ש, עכ"ל במסכת ברכות פרק אלו דברים.

וז"ל מהרא"ק: ט' באב ביום א' מבדילין במוצאי ט' באב, ואין מברכין לא אש ולא בשמים. וא"ת הבערה ובישול איך מותרים בו, התירו הבדלה דבתפלה במ"ש. ורש"י היה מברך בורא מאורי האש במ"ש בצאתו מבה"כ, ובמוצאי ט' באב היה מברך המבדיל, וכן ברך הר' יהודה משאנ"ץ.

הג"ה: אבל על כוס לא מברך במ"ש דלמחר ט' באב משום שאי אפשר לטעום. וגם לינוקא אין למיהב דילמא אתי למסרך לשנה אחרת כדאיתא בעירובין. ובמוצאי ט' באב אז יבדיל על הכוס, כדאמר בע"פ מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל השבת עד יום רביעי. ויש מי שאומר לברך גם אבשמים במוצאי ט' באב, ולא נהירא ולא נהגו רז"ל כן, עכ"ל מהרא"ק.

[יז] מנהג הוא באשכנז שכל ימות השנה כל ימות החמה מתפללין תפלת מנחה וגם של ערבית קודם סעודת הלילה, אבל בערב תשעה באב אוכלין סעודת הלילה קודם תפלת המנחה אחר מנחה גדולה. ואח"כ מתפללין רק תפלת המנחה לבד וחוזרין לבתיהם ואוכלין סעודה המפסקת על הארץ. ומנהג בריינוס שבימות החמה בכל שבת סועדין סעודה שלישית דשל הלילה טרם תפלת מנחה. וכשחל ט' באב ביום א' או נדחה משבת, היה נוהג מהרי"ל להתפלל מנחה מקודם ואח"כ סועדין סעודה שלישית, כדי לצאת סעודה המפסקת עם אותה סעודה. ויהי בישב מהר"י כ"ץ ז"ל שם בראש לא ידע המנהג של הרב ז"ל הנזכר, וצוה לשמש העיר לקרא אל העם לסעוד מעיקרא כשאר שבתות, ואמרתי לו המנהג שהנהיג אמ"ץ מהר"י סג"ל כדלעיל, והיה קשה בעיניו להקשיב אל דברי, וחרה אפי לשנות מנהג האר"י נוח נפש, ובדקתי להחזיק אמריו טהורות ומצאתי בספר הרוקח כי ההוא עובדא וז"ל: ט' באב שחל במוצאי שבת או בשבת היה רבינו יצחק בר יהודה נ"ע בין מנחה למעריב בסעודה המפסקת בוצע על ב' ככרות ומיסב על השלחן כשאר שבתות וכו' עכ"ל. ושמחתי שזכיתי למצא את הבאר ששתה ממנו פי הטהור מהרי"ל, וכן הוא נמי במהרא"ק.

[יח] מנחה בערב ט' באב א"א תחינה. ואם ט' באב ביום א' א"א צו"ץ בשבת במנחה, וכן הוא במרדכי מאבי"ה משום דמיתקרי מועד וכן ברוקח. הג"ה במהרא"ק: כשחל ט' באב ביום א' אומרים צו"ץ בשבת להצדיק על הרע והטוב. אבל כשחל בשבת עצמו א"א צו"ץ דאיקרי מועד, וכן ברוקח עכ"ל. אכן מהר"י סג"ל לא שינה כדפי' לעיל, דגם כי חל ביום א' לא אמר צו"צ במנחה דשבת.

[יט] חולצין המנעלים אחר סעודה המפסקת טרם הולכים לבה"כ. ואם חל ביום א' אין חולצין עד לאחר ברכו, לבד ש"צ חולץ ביורד לפני התיבה מפני טירוף התפלה, וכן במיימ' וברוקח. וכן ראיתי מהר"י סג"ל נוהג כאשר רגיל להיות ש"צ בכל שנה.

[כ] משהחשיך אין מדליקין הנרות כדפי' לעיל. ויורד ש"ץ לפני התיבה ואומר והוא רחום עד חמתו בנחת דרך אבל וכן כל התפלה. אם הוא מוצאי שבת אומר אתה חוננתנו בתפלה, וא"א ויהי נועם. אך סדר ואתה קדוש כדאפרש אי"ה לקמן.

אחר סיום תפלת י"ח אומר חצי קדיש עד דאמירן, וכן הוא בספר הפרנס, וכן העיד האגודה על סדר הרוקח חצי קדיש. מהרא"ק: יש אומרים גם תתקבל, וי"א שלם בלא תתקבל, וכן בא"ח. ואם מוצאי שבת מרים ש"צ אצבעותיו נגד נר הדולק לפניו ומברך בנחת בורא מאורי האש, ושאר העם בבואו איש לביתו כדפי' לעיל.

[כא] ויושב לארץ. מהר"י סג"ל ישב להדיא על הרצפה ולא על גבי המעלה דלפני תיבה. ומברך על מקרא מגילה טרם מתחיל איכה, וכן במרדכי מאבי"ה. וכשקרא קינות איכה שתק מעט בסיום כל פסוק דלא מתקרי אגרת כמגילת אסתר דצריך שם לחבר הפסוקים יחד, והפסיק מעט יותר ממה שעושין בקריאת התורה. ובין כל איכה לחבירו הפסיק מעט יותר מבין הפסוקים, וכל פסוק האחרון אומר בקול רם להודיע סיומו. וכן כל פסוקים של רחמנות אומרים בקול רם. ואיכה הראשון אומר בקול נמוך ובשני מרים קולו מעט יותר. ואני הגבר יותר קול רם משניהם. ואיכה יועם כראשונים וכן זכור ה'. וכשחוזר וכופל זכור ה' לחלקו באוי כדלקמן, אומר בקול רם ונעים באריכות. כשהגיע ש"צ בפעם ראשון לסיום פסוק לאורך ימים מתחילין הצבור בקול רם השיבנו ה' אליך וגו'. וש"צ כופלו גם כן בקול רם והוא מסיים בקול נמוך פסוק כי אם מאס כו'. והציבור כופלין אחריו השיבנו. וש"צ כופל אחריהם. וחוזר הש"ץ ומתחיל בקול נעים ובמתון זכור ה' מה היה לנו אוי הביטה וראה את חרפתינו אוי מה היה לנו. וכן הולך וחולק כל פסוק אמצעיתו באוי וסופו באוי מה היה לנו עד הפסוק אתה ה' וכו' אומר ש"צ וציבור כבראשונה. ואז אומר ש"צ קינות בקול רם ונעים ומתחיל על אלה כו'. תסתר לאלם כו' ש"צ אומר בקול רם ונעים עד אנה בכיה כו' וצבור כופלין וש"צ אומר בליל זה יבכיון כו'. ואם במוצאי שבת מוסיף חרוז אחד בליל זה סר נגהי כו' וש"צ אומר אז בחטאינו כו' ובסיומו פותחין צבור מאליהן תרחם ציון כו' וש"צ כופלו.

ועומד ש"צ לפני התיבה בין בחול בין במוצאי שבת ואומר ואתה קדוש ואין מתחיל ובא לציון וכן במרדכי משם אבי"ה, משא"כ ברוקח ובמיימון. וא"א ויהי נועם אם הוא מוצאי שבת. וכן מרדכי מאבי"ה, לפי שמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בט' באב אין עושין ותו דאיקרי מועד. וכן ברוקח. קדיש בלא תתקבל. וכן ברוקח ומהרא"ק. אם מוצאי שבת א"א ויתן לך, וכן ברוקח. קדיש יתום במקום שנהגו אחר עלינו והולכים כאבלים ואין מברכין בניהם בלילה.

[כב] שחרית אין השמש קורא לבא בה"כ, אך מעצמן משכימין כעלות השחר ובאין לבה"כ. ואומרים פסוקי דזמרה כשאר ימות השנה, אך בנחת דרך אבל כל אחד בפני עצמו, ואין מדליקין שום נר. מהר"י סג"ל היה לובש בשחר טלית קטן, וכן הוא בהג"ה במיי' בהלכות תשעה באב, והוא במרדכי וא"ח.

מהרא"ק: אין מתעטפין בציצית דאמר באיכה רבתי בצע אמרתו בזע פופירי' דידיה, ונ"ל חפ"ת דטעות הוא דמנלן דהא אטלית דציצית נאמר, ועוד א"כ לא נתפלל משום שנא' סתם תפלתי (איכה ג, ח), ועוד לא יהא אלא כאבל ביום ראשון דחייב בכל המצות. מהר"ם אמר דאין להניח תפילין כדמסקי' פ"ק דברכות אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מתפילין שנא' בהן פאר גבי יחזקאל פארך חבוש עליך (יחזקאל כד, יז), עכ"ל מהרא"ק. ואנו נוהגין דאין מתעטפין בציצית ואין מניחין תפילין בט' באב עד המנחה. מהר"י סג"ל היה לובש בט' באב סרבל רע וגרוע ולא הטוב המיוחד לו לבה"כ שלא להפסידו בישיבת הקרקע, ובמנחה החליף מן הגרוע אל הטוב.

[כג] מתפללין י"ח, ואין הצבור מוסיפין כלום בתוכו. ש"צ כשחוזר התפלה אומרים הציבור קרובץ אאביך, וש"צ חוזר לאיכה דבסוף כל חרוז. וש"צ אומר ענינו בין גואל לרופא, כמו בכל תענית צבור. מהרא"ק: ליוצר אומר ענינו לפי שהוא צום חמישי. ור"י הנהיג שלא לומר דסתם תפלתי כתיב (איכה ג, ח), גם נקרא מועד דמהאי טעמא אין בו תחינה. ולא אומר נחם בשחר, וכן ברוקח.

אחר תפלת י"ח קדיש עד דאמירן וא"א תחינה אם הוא יום ה', אך אומר אל ארך אפים גם אם לא יום ה' ככל תענית ציבור. מוציאין ס"ת ש"צ אומר גדלו וצבור רוממו. קורין בסדר ואתחנן כי תוליד בנים (דברים ד', כה - מ) עד נשבע להם א'. וא"א מי שבירך להנקרא. אין עוד מלבדו, ב'. לשלישי קורא יעמוד מפטיר וקורא עד כל הימים. חצי קדיש. מהרא"ק: משונה קדיש זה מכל שאר קדישי הקריאה שכולם לפני המפטיר וזה אחריו, משום דהוא עולה למנין הקרואים בתורה דלא פוחתין משלשה. וגם מיד אחר הכנסת התורה יושב לקינות, וסומכין על קדיש זה. מפטיר בספר ירמיה אסוף אסיפם בניגון המקרא ולא בניגון אחר הפטרות. ואומר ברכות הפטרה עד מגן דוד. ש"צ יהללו צבור הודו, ומכניסין התורה וא"א קדיש כדפי' לעיל.

[כד] ויושב לארץ לומר קינות. והי לך הסדר שנהג מהר"י סג"ל לש"צ: שבת סורו. איכה אצת. אאדה עד חוג. איכה תפארתי. איכה אשפתו איכה יושבת חבצלת. איכה תאכלנה נשים. איכה אלי קוננו. אהלי אשר תאבת. אחור וקדם. איכה אמר כדת. זכור את אלה. אתה אמרת היטב. לך ה' הצדקה. הטה [אלקי] אזנך. אז במלאות ספק. אז בהלוך ירמיהו. הרי לך י"ז קינות שתקנם הקליר. ולבסוף אומר הלילו הה. אז בחטאינו. ואתמול בלילה אמר ש"צ שלשה הרי הן כ"א נגד ימים דבין המצרים. יש מקומות דאומרים הציבור אז בהלוך, ואז במלואות. כשמסיים ש"צ אז התחיל המופלא שבצבור, וכן נהג מהר"י סג"ל, הקינה אמרתי שעו. ומרבין כל העם בקינות. ובסיומם הקינות מתחיל המופלא, וכן עשה מהר"י סג"ל, ואומר ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך וגו', וכל העם מרבים ציונים. וגם ש"צ אם ירצה מרבה קנות וציונים. פעם אחת סיימו העם קינות וסבר אחד שפסקו לומר עוד קינות מאחר שאיחרו וקפץ בראש, ואמר ציון אחד ובסיומו לא הקפיד מהר"י סג"ל והוסיף לומר קינות, וכל העם הרבו עוד קינות אחריו. אחר שמסיימין ציונים מתחיל ש"צ קינות הלילו הה ליום כו', ואח"כ עד אנה בכיה, ואז בחטאינו כסדר שאמרו בלילה.

ועומד ש"צ לפני התיבה ואומר אשרי יושבי. ואין אומרים למנצח. וכן במרדכי מאבי"ה, וכן ברוקח. ומתחיל ובא לציון גואל ואתה קדוש. ומדלג ואני זאת בריתי וכו', וכן במרדכי משום שאסור בת"ת, וכן במהרא"ק. הג"ה מהרא"ק: אם אירע מילה בט' באב אומרים ואני זאת בריתי כשאר ימות השנה. קדיש בלא תתקבל. וכל מי שנדבה לבו מן הצבור אומר איוב שלם, ומקצת ירמיהו שהן דברים הרעים מתחילה עד ה' צדקנו. ואח"כ אומר קרבו גוים והוא באמצע ספר ישעיה עד ונסו יגון ואנחה. עלינו לשבח. קדיש יתום במקום שנהגו.

[כה] מילה שחל בט' באב, היה נוהג מהר"י סג"ל כשסיימו הקינות טרם שהיו מתחילין לומר איוב וירמיה הולכים אבי הבן ובעל ברית והמוהל לביתם ומחליפין בגדיהם לבגדי שבת אך לא לבשו לבנים. וחזרו לבה"כ והיו מדליקין הנרות, וכן הוא בספר פרנס, ומביאין הנער ומוהלין ואחר המילה פושטין הנ"ל בגדיהן אשר החליפו, וכן בספר פרנס. ואומר' איוב וירמיה. וכל זה הורה מהר"י סג"ל למעשה, ואמר שכתוב באבי העזרי דיש למול אחר חצות דמקודם לכן חל עליהם אבילות וגבי מילה כתיב שש אנכי (תהלים קיט, קסב). וכן העידו זקני מגנצא. אך רא"ם חלק שלא לבטל מצות זריזין כ"כ. ובמהרא"ק כתב מוהלין אחר איוב וירמיה מטעם שש אנכי. ובתשובת הגאונים שאין למול אך במנחה שאז יש נחמות, אכן שותים הכל את מי באר מהר"י סג"ל כדלעיל.

[כו] במנחה לא הקפיד מהר"י סג"ל והחליף סרבל הגרוע שלבש בבקר ולבש הטוב. אך הולכין יחפין לבה"כ, ויושבים על האצטבאות, ומתעטפין טלית, ומניחין תפילין, ואומר אשרי. וקורין ויחל, ואומר מי שברך לנקרא, ומפטירין דרשו. גם מדליקין הנרות. במנחה מתפללים עננו ציבור וש"צ כל אחד כרגיל במקומו. ונחם לשניהם בבונה ירושלים, וכן ברוקח, ודוקא בתפלת מנחה. מהר"י סג"ל היה חולץ תפילין שלו מיד אחר קדושה למנחה. וא"א תחינה, וכן ברוקח. בערבית אין משנין מאומה והולכין יחפין עד חשיכה. ואם הוא יום א' מבדיל בכוס ברכת הבדלה כדפי' לעיל.

[כז] שבת נחמו הוא השבת הסמוך אחר ט' באב וישמחו כל העם ויבטחו לנחמת ביאת הגואל. ואומר יוצר ארוממך אל חי, אופן שאו מנחה, אמת ויציב של יו"ט, זולת אמת משל. חתן בשבת נחמו יוצר ואופן של נחמו וכן הזולת, ובסוף כל אחד אומר חרוזה אחרונה מפיוטי דחתן, ובזולת נוהגין לעולם להתחיל כראות חתן. ויש מקומות שאומר אלהיכם בקדושה למוסף. הפטרת נחמו גם בחתונה.

[כח] חמשה עשר באב ברוב מקומות א"א תחנה בבקר. במגנצא ובוורמיישא אומר תחינה בט"ו באב ובשבט. ויש לזה טעמא וגם בו הותרו השבטים לבא זה לזה, פי' להסב נחלה לשבט אחר, דרשאין הבנות היורשות לינשא לאיזה שבט שחפצה גם אם לא היה שבט אביה, דבאותו יום פסקו כל אותו דור של באי הארץ. דגבי אותה מצוה לא נתפקדו מחמת בנות צלפחד אלא אלו, דכתיב זה הדבר (במדבר לו, ו), משמע דבר זה לא צוה אלא לאותו הדור. רבי ורב יוסף דאמרי תרווייהו שבו פוסקים מלכרות עוד עצי המערכה דכורתי' אותם כל השנה טרם תש כח החמה המייבשת עצים הקצוצים והיו מייבשים לצורך המערכה.

· מעבר לתחילת הדף