מהרי"ל/הלכות ערב פסח
|
< הקודם · הבא > |
[א] מהרא"ק כל ערב י"ט ואסרו חג א"א תחינה ולא למנצח. כ"ש בערב פסח דאז אומרים הלל עם הקרבת הקרבן ויום ההלל מבטל תחינה וגם למנצח.
דרש מהר"י סג"ל בערב פסח ישכים כל אדם לבה"כ, כדי שיגמור סעודתו קודם ד' שעות ביום דזמן היתר חמץ אז קצר הוא, דתנן אוכלין כל ארבע כו'. ומיד אחר אכילה יכבד הבית ויצניע כלי חמץ
[ב] אמר מהר"ש הד' שעות בערב פסח לביעור החמץ הם שליש היום. ויזהר לשרוף החמץ בע"פ קודם תחילת שש, משום דבעינן לבטל שנית אז משום חמץ שקנו וגם חזרו וזכו בחמץ שביטלו כבר ומתחילת שש ליתא עוד ברשותיה לבטלו אז. והיינו דוקא כשחל ערב פסח בחול אבל כשחל ע"פ בשבת שרי חמץ עד בשבת תחילת שש. מ"מ כתב רש"י בספר הפרדס שג"כ אז נוהגים לשרוף בערב אותו שבת קודם שש שלא לטעות שאר השנים. וכתב בסמ"ק דא"צ ביטול בשעת אותו ביעור הואיל ועדיין שרי באכילה בשבת עד ארבע. ומיהו הוא אזיל לטעמיה שכתב לשרוף כל היום מתי שירצה, אבל לרש"י דחייש ללא פלוג נימא נמי דיבטל אז. מיהו אין נראה דיאמר דחמיתיה עד למחר שהוא עיקר הביטול והבעור וכה"ג לא גזרינן משום לא פלוג. אכן מסקנת המנהג לשרוף בשעת שאר השנים ושלא לבטל עד בשבת אחר אכילתו.
[ג] ואין מבערין חמץ אך בשריפה כר' יהודה, וגם חיישינן לרש"י דפי' זמן הביעור היינו קודם שש טרם זמן איסור חמץ. ואף אם לרש"י גופיה קודם שש מותר לבער בכל מה שירצה, מ"מ חוששין גם לדברי הרא"ש לשרוף גם קודם שש. וגם חיישינן לדברי חכמינו דאמרו השבתה בכל דבר לענין זה דאמרינן כל הנקברין אפרן אסור. ואסור אף גחלת החמץ לאחר שנחרך לשרוף באש אשר מבשלין קדירות הסעודה אצלו. ואפילו על ידי ביטול אסורה הגחלת אע"ג דעצים שנשרו ביום טוב מן הדקל מרבה עליהן עצים ומבטלן, היינו, דוקא עצים דאינן בר אכילה וגם אם מקצתן אתו לתבשיל אין האיסור דרך הנאתו, מה שאין כן בחמץ דבמשהו הוי דרך הנאתו, לכן צריך אפר שלו גניזה. ואמרינן התם חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו, אכן באכילה אסור. לכן המבער חמץ אחר שש שעות בערב פסח או בתוך המועד, יזהר מליהנות מן הגחלים ומן האפר וצריך לגנוז ככל שאר איסורי הנאה. וגם קודם שש דעדיין שעת היתר איתא בתוס' לגנוז משום גזירה. לכן כל השורף חמצו יעשה לו מדורה בפני עצמו ולא במדורת בישולי הקדירות. מהר"ש אמר כששורפין החמץ קודם חצי היום הפחמין מותרין בהנאה ולאחר חצות אסורין בהנאה.
[ומקצת רבותינו פסקו כר' יודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה, ואע"ג דמסקי רבוותא דווקא לאחר איסורא דהיינו לאחר ו', מ"מ נהגינן להחמיר אפילו בשעת היתר כרש"י לשרפו, וגם משום לא פלוג. ואמר מהרי"ל יש - מרבותינו - בני אדם ששורפין החמץ עם עצי לולב - וההושענות - הואיל ואיתעביד ביה מצוה אחת כו', ויש אופין בו - הג' - המצות. - וקורא אני עליהם: ועמך כולם צדיקים (ישעיה ס, כא). אמר מהרי"ל - יש לשרוף החמץ במדורה מיוחדת בפני עצמה - ואל ישרוף החמץ בבירה שלו במדורה שמבשל - שמשתמש - אצלה מאכלין תבשילין. ואע"ג דעדיין שעת היתר הוא משום גזירה - שמא יעשה כן נמי בשעת איסורו -, וכן הוא בתוס'. ועוד טעם אחר - נראה למהר"י סג"ל - משום דאמרינן חרכו קודם זמנו מותר לאחר זמנו בהנאה אבל באכילה אסור, וזימנין דלא נחרך לגמרי ואיכא למיחש דילמא אתא ע"י תערובת במאכל בפסח ויסבור שהוא גחלת - ואתי למיכל מיניה -. ואע"ג דקיימא לן כר' יודא ה"מ לחומרא להצריך שריפה, אכן קיימא לן נמי כרבנן לחומרא, דהא מקצת רבוותא פסקו כוותיה דרבנן, והיינו לענין דחמץ הוי מן הנקברין ואפרן אסור אע"פ דנשרף, כיון דמדינא הוי בקבורה כדאיתא בתוס' ריש פרק כל שעה. ולהכי מי שמבער חמץ במועד או אחר שש יזהר שלא ליהנות בגחלים ובאפר ויגנזם כשאר איסורי הנאה].
[ד] הבכורים רגילין להתענות בערב פסח משום הנס שניצולו במצרים וכתב הראבי"ה וסמ"ק אפילו בכור לאם. וכתב באגודה אפילו בכורת אשה וראיה ממדרש דבת פרעה אהני לה זכות משה רבינו אלמא דגם הן היו באותו הנס ואולי שאר פוסקים חשבינהו להו כגדול הבית דלא צריך כדפי' ראבי"ה. וכשחל ע"פ בשבת יקדימו להתענות ביום ה' כרוקח.
[ה] ואמר שאין רשאין לסעוד הלילה טרם בדיקת חמץ. וא"כ מתי שחל כן יש בכורים שצריך לבדוק הרבה חדרים ועליות בבירה גדולה ומצטערין מפני התענית דצריכין לבדוק החמץ ג"כ באותה הלילה. ואמר מהר"י [סג"ל] דקצת דעתו נוטה שיאכל בין השמשות הואיל דאשכחן ראב"ן גם בתענית דימים הנוראים היה לעולם אוכל אחר שיצאו מבה"כ דחשבינן ליה צערא בעלמא. ותענית זה קל מאד דהא ר' יחיאל הוא מתיר לו מיני תרגימא. ועדיף ליה לאכול בין השמשות דעדיין לא התחיל זמן בדיקת חמץ ממה שיאכל אחר חשיכה ועובר תקנתא דרבנן כך היה נראה. אמנם סיים דבריו ואמר לא סמיכי אנפשיה, אך אי מצטערא ליה ממציא אחד הבודק בשבילו, או יטעום טעימא בעלמא דלא שייך בה אימשוכי.
[ו] מהר"ש אמר הא תענית דבכורים מההיא דאמרינן ר' היה מנהג שלו להתענות בערב פסח איכא דאמרי בכור היה ואיכא דאמרי איסטניס היה, ולהכי נמי נוהגין חסידים ראשונים להתענות בע"פ אם רגילין להעשות איסטניס בסעודת שחרית. ואמר מהר"ש מה אין מתענין גדולי הבית דדי לנו במה שמתענין גם בכור לאמן. ואמר דנוהגים האב או האם להתענות בשביל בן קטן הבכור. ואם האב גם הוא עצמו בכור מאחר דהוא מתענה לעצמו אינה צריכה להתענות האם בעד הקטן דתענית האב עולה גם לבנו הקטן.
[ז] פעם אחת היה בר מינן בערב פסח, ואמר מהר"ש שאסורים כל העם לסעוד עד שהוציאו המת לבית הקברות. ואחר שהוציאוהו שם חזר מהר"ש וכל העם וסעדו ויותר מג' שעות אח"כ קברוהו.
[ח] אמר מהר"ש שיש לשרוף החמץ בערב פסח טרם שאופין המצות, ואף על גב דאיתא במדרש וכן בהג' במיימוני שה"ר שמרי' אמר לשורפו בלילה אחר הבדיקה מיד ומייתי ראיה מדקאמר ומה שמשייר יניחם בצינעא ולא קאמר מה שבדק, אכן לא נהגינן הכי ואם עשה בדיעבד כהר"ר שמריה לא הפסיד.
[ט] דרש מהר"י סג"ל דביטול חמץ בערב פסח צריך להיות קודם שש דעדיין ברשותיה הוא ומצי לבטלו, ויאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחמיתי' ודלא חמיתיה דבערתיה ודלא בערתיה ליבטל ולהוי כעפרא דארעא.
[י] שבת הגדול הוא השבת הסמוך לפני פסח בכל שנה ושנה, לפי שבט"ו בניסן יצאו ישראל ממצרים וחמישי בשבת היה. ומקחו של הקרבן פסח היה מבעשור לחודש, והוא היה באותו שבת שלפני הפסח, ואמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, אמר להם משה רבינו עליו השלום התיצבו וראו את ישועת השם. וכשראו המצריים שלקח איש פסחו לשחוט היו רוצים להנקם מהן, והיו מעיהן נחתכין וכאש נדעכין ולא הזיקו לישראל מאומה, ועל שם הנס נקרא שבת הגדול, עכ"ל מהרא"ק. בשבת הגדול אומר יוצר אתי מלבנון כלה, ואופן, וזולת, וקרובץ. ואין משנין קריאת התורה בכלום. במגנצא אומר כל הקרובץ ליוצר עד סוף אז רוב ניסים. אז מסיים ש"צ ויהי בחצי הלילה. ואומר הצבור אדיר דר מתוחים. ובסיומן אומר ש"צ ובכן ולך תעלה קדושה כו'. ואז הציבור אומר הסילוק ובכן אין לפניך לילה. ביש מדינות נוהגין לומר אדיר דר מתוחים במוסף כשסיים ש"צ זכר ליציאת מצרים. בריינוס נוהגים מתי שישנו שני הפסקות והוא בסימן ובי"ו, אז אומר בשבת הפסקה שנייה יוצר אורות מאופל. ומתי שחל פסח באחד בשבת ושבת הגדול הוא ערב פסח אומר אותו יוצר אורות מאופל הנזכר לעיל בשבת שלפני שבת הגדול, וגם אומר אדיר דר מתוחים באותו שבת, דאם ימתינו עד שבת הגדול דהו' ערב פסח מה צורך בו, וכל הנעשה נעשה. במגנצא וכן בוורמיישא בשבת פ' שקלים מתחילין להאריך בניגון הכל יודוך ביוצר דשבת. ובשאר קהילות מתחילין בשבת הגדול. אם נישואין בשבת הגדול אומר יוצר אתי מלבנון כלה. אופן של חתן, זולת דשבת הגדול ולבסוף מסיים כראות חתן באופן דחתונה. אמר מהר"י סג"ל דיש לחזור ההגדה של פסח עם הנערים בשבת הגדול.
[יא] ואם ערב פסח בשבת משכימין וממהרין בכל מילין לאכול קודם כלות ד' שעות ביום. ואחר אכילה יתן חמץ הנשאר לכלב או לפרה ולא לחזיר, דאין נותנין לו מזון בשבת דאין מזונותיו עליך. או יתן במתנה לגוי בחצר שלו ויצא לחוץ ואין נזקקין לו. ואם יושב הגוי תוך העירוב רשאי ליתן לו כל כלי החמץ. ואם אינו קרוב לו בעירוב כגון בישובים לא יתנם אליו להוציאם, דלא דמי למזונות דאפשר שיאכלם שם. אך הכלים שאכל בהם יקנחם באצבעו יפה ויטמינם אצל כל שאר כלי חמץ שהצניע מקודם, וכן בא"ח דינער המפה שאכל עליה. ואם נשאר לו חמץ בעין יתן לבהמות כדלעיל, ואי לא מצי יכפה עליו כלי ויבער בחול המועד. ויש פרושים אנשי מעשה כשחל ערב פסח בשבת מבשלין כל תבשילין בכלי י"ט דפיסחא ליזהר ממכשול.
מהר"ש כשחל ערב פסח בשבת נתן פת הנשאר לו לגוי ונתן לו מפתח לחדר מיוחד להשימו בתוכו.
[יב] ערב פסח בשבת אחר הסעודה והצניעת הכלים כדפי' לעיל, אז יבטל החמץ ויאמר כל חמירא כו' בכפל כדלעיל. אבל לתת חמץ הנשאר לגוי ויהיה כמו נפקד אצלו מן הגוי אסור, דנהגינן שלא לשהות שום חמץ בבית דאתי למיטעי. ויכול ליתנו לגוי במתנה גמורה או ימכרנו לו ואע"ג דאמרינן כל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה בר מקידושי אשה שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין מ"מ לענין חמץ נמי הכי כדפי' לעיל. ובשעה ה' מותר לתת החמץ לבהמה. וה"מ דעומד על גבה עד שתאכל כולו, ואפילו לכלבים של הפקר אסור ליתן את החמץ אחר זמן איסורו. אחד שכח את ביטול בשבת אחר שש עד שעת מנחה. ושאל מהר"ר שלום והורה דלא מצי לבטל דכבר יצא מרשותיה.
[יג] אמר מהר"י סג"ל אנו במקום שנוהגין לעשות מלאכה בע"פ. אכן אחר חצות לדידן נמי אסור, ואף במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה התירו קודם שש, משום כבוד הרגל שלשה מלאכות והן לספר לכבס ולתפור. והעושין אחר חצות מלקין ומנדין אותו וכן במהרא"ק, אכן לרחוץ אחר חצות מותר. אמר מהר"י סג"ל איסור מלאכה דע"פ אצ"ל כשחל ע"פ בשבת דהא שבת הוא אכן מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא לעשות מלאכה אחר חצות בערב אותו שבת יחמיר משום לא פלוג. והואיל דעיקר האיסור משום שחיטת פסח וחגיגה והם קריבים בשבת לא שייך לגזור.
[יד] אמר מהר"י סג"ל אסור באכילה בערב פסח ממנחה גדולה ולמעלה. ופירש"י דהיינו משש שעות ומחצה דאז הוי התחלת זמן של תמיד דבין הערבים דאז התחיל לערב עכ"ל. אך פירות ובשר בלא מצה שרי כדי שיהא תואב בערב למצה. לפיכך ימהר בערב פסח ויאכל מיד בשאר מאכלים קלים כמו שרגילים במיני חלב וכה"ג. ומותר לשתות מים מן מנחה גדולה ואילך ודוקא מעט, ויין אסור אפילו מעט. אבל יין טובא מיגרר גריר.
[טו] וגם לא יאכל בערב פסח מצה הראויה לצאת בה דהיינו ענייה אבל עשירה רשאי. אמר מהר"י סג"ל מותר לתת לקטנים מצה בערב פסח. אבל לגדולים הוי אסור כבועל ארוסתו בבית חמיו. ומשום הכי יש נוהגים כשחל ערב פסח בשבת לעשות שלש סעודות על ידי מצה עשירה. אמנם לא חזינא רבוותא קשישא דעבדי הכי דקשה לצאת ידי כל רבותינו. שאם ילוש ביין קרוב לודאי שנתערב מעט מים בעת הבציר, וכתבו רשב"ג וסמ"ג דעל ידי מים כל שהו מחמיץ ולא שייך ביטול דבטבע תליא מילתא. וע"י חלב ג"כ בקל יתערב מים בעת החליבה, בסמ"ק וכן שמן ודבש נהגינן לאסור אפילו מן הכוורת. ועוד דאין לברך עליו המוציא. ועל ידי סחיטת מי פירות נמי הלא ר"י לא רצה לעשות הלכה למעשה דלא כרש"י דפי' דבלא מים מקדמת ומחמצת ואין יכול לשומרו מחמץ נוקשה דהירושלמי משמע כדבריו. ואע"ג דליכא תלתא קראי בחמץ נוקשה, מ"מ מדרבנן אסור בהנאה מההוא דחיטי קורדנייתא לפי' ר"ת, כ"ש על ידי מי ביצים, ועוד שאין לברך עליו המוציא למקצת רבותינו. וע"י מצה אפויה ומפוררת ונילושה בעושר דלמא לא חשיב עשירה אחר אפיה וראיה ממילחא בירושלמי. וכן מן הרוקח שהתיר לחולה וזקן שרויה ביין. ועוד הלא כורכה ואוכל חרוסת עמה וכן פסח אוכל עמה. ויש כתבו לטבול מצה דכריכה בחרוסת אלמא דלאחר אפיה לא נעשית עשירה הכא נמי כיה דר מפרר ואופה לא נעשית עשירה. ואם היה אדם בעל נפש וראוי ליטול את השם היה לו לעשות מצה מפוררת מבושלת דהוי מעשה קדירה ונימוח וברכת' מיני מזונות ונפיק במיני תרגימא. אבל לא ראיתי נוהגין כן, חוץ מן אחד מן הגדולים שעשה ביין וחברו עליו תלמידיו מטעמא דלעיל. וטוב לעשות בפירות כסמ"ק ומהר"ם, וכדאי רשב"ם [לסמוך עליו] בשעת הדחק וחד לישנא פרק בתרא דיומא. [וכן נהג מהר"י סג"ל שעשה סעודה שלישית בפירות - כשחל ע"פ בשבת -].
[טז] אמר מהר"י סג"ל מה שרגילים לבשל מים בקדירות חדשות בערב פסח יש לעשות כן בכל ערב י"ט ושבת. כי גמר מלאכתן הוא להבליעם מים, ואי נעשה בשבת וי"ט מתחייב משום מכת פטיש דאב מלאכה היא. ואמר מהר"ש שהקדירות חדשות לבנו באור ואחר כך שמו בהן מעט מלח כשהסירו אותן מן האש והניחום כך מעט. והיינו דאמר מוללין את הקדרות ואח"כ בשלו בהן מים. ושאלו ממהר"ש למה לי כל אלה. ואמר שהם מחמירים על עצמם לעשות אותם חזקים ביותר ומן הדין אינם צריכים רק להחם בהן מים ולא יותר.
[יז] אמר מהר"י סג"ל דמיישנין את התינוקות בערב פסח כדי שיקיצו לערב ולשאל בעת ההגדה.