מהרי"ל/הלכות אפיית המצות

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מהרי"ל הלכות אפיית המצות

אבאר בשמחות ובדיצות הלכות עסק המצות [הלכות אפיית המצות]

[א] דרש מהר"ש דיש לקנות חיטין לפסח. וילפינן מן ההיקש לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, שאין לעשות מצה לצאת בה אלא מחמשת מינין, שהן חטה ושעורה וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון. וכוסמין פירוש טינקיל, שיבולת שועל פירוש האבר, שיפון קורן או רוגין. דמאחר דהוקש דאין יוצאין אלא בדברים הבאים לידי חימוץ והיינו אלו ה' מינין ותו לא. אבל לא בשל אורז שקורין הירזן, או דוחן שקורין רייז. מהרי"ל דרש עיקר מצוה ליטול חיטין דלא מישתמיט שום תנא בלשניה כי אם חיטין לפסח.

ומצות חסידים ואנשי מעשה אשר מקדם שהיו קוצרים אותו ומשמרין אותו משעת קצירה לשם פסח. אבל אין אנו זריזין כל כך ונוהגין לשומרם לדידן לשם מצה משעת טחינה ואילך, וכן בא"ח בשם הרא"ש. לפי שאז מקרבין אותם אל המים שטוחנין ברחיים, וכ"כ בשאלתות. ולאחר שטחנו ומוליכין את הקמח לבית אין להשים הרבה שקים זה על גב זה כי מתחממות בזה ומתחמצות. וכן דרש מהר"י סג"ל נמי ואמר שכן במרדכי.

[ב] דרש מהר"ש דנוהגין באושטרייך לברור החיטין קודם הפסח. דרש מהר"י סג"ל שכן בא"ז ודוקא תוך ל' יום קודם לפסח, אבל קודם ל' יום אין לחוש. וכן נהגו לברור המלח ולראות שלא יהא בו שום חטה, כי אם ישהנו עד המועד ליל ט"ו בניסן, ואז אם שוב נמצא בו חטה כולו היה אסור כי חמץ בזמנו בכרת. ומשום דהוי כרת הוי איסורו במשהו, אבל קודם זמנו ביטולו בס'. וכן דרש נמי מהר"י סג"ל, ואמר שיש לברור ג"כ התבלין לצורך הפסח כמו המלח. מהר"י סג"ל לא היה נוהג בשכונתו לברור החיטין לפסח אפילו תוך ל' יום. אך הזהיר את העם ליטול תבואה בידוע יבישה ולא נתלחלח משעת שנתמרח בכרי.

[ג] דרש לאחר שביטלו וביערו החמץ בערב פסח יש לכל בר ישראל להתחיל ולטרוח שיאפו המצות שלו כמ"ש משארותם צרורות בשמלותם על שכמם (שמות יב, לד), שטרחו בעצמם ולא נתנו על בהמתם.

[ד] דרש מהר"ש יש חולקים בשיעור לישה כי מהר"ם כתב בשם א"ז שאין ללוש יותר ממיר"א דהיינו שיעור חלה, אבל עיסה גדולה לא, כי שמא יצא חוץ לידיו קצת מתוך שהוא הרבה ויבא לידי חימוץ. ויש אומרים להיפוך עיסה גדולה אפילו ד' וה'. אמנם מהר"ם היה נוהג שלא ללוש כי אם כשיעור חלה, ושיעורא הוי מ"ג ביצים כמנין חלה שהיינו עומר. לכן נוהגים שלא ללוש יותר בבת אחת. אך אם הוא שעת הדחק כגון שבני ביתו רב וכיוצא בו מותר.

ומהר"י סג"ל דרש דאמרו חכמים דאין לשין טפי מעומר, ויש מגדולי אשכנז שאומרין בתנור גדול ורבים בני בית עדיף למילש עיסות גדולות ומהר"ם החמיר. ועינינו רואות דזמנין בתנור גדול שוהין טפי מבקטנים ומאן דאפשר ליה טוב להחמיר. אכן בעיסת המצות אין להוסיף מטעם שנפרש בע"ה.

[ה] ושיעור עומר כהפלת מ"ג ביצים וחומש ביצה. ויכול לשער בתרי מאני.

וכ"כ בא"ח ימלא כלי מים ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואח"כ יתן בו מ"ג ביצים ויחזור בו המים שעירה ממנו והמים שיותירו הם המידה. וזה יותר טוב שלא יוכל לכוין בנתינת הביצים לתוך המים. כי הוא מלא ושוטף חוץ.

[כגון שימלא קדירה מים על כל גדותיה ויעמידה בתוך מזרק - ספל - ויפיל אל הקדירה מ"ג ביצים זה אחר זה, ואז המים היוצאים הוא שיעור מ"ג ביצים הנכנסים. וכלי אחר המחזיק אילו המים היוצאים הוא שיעור קמח לחייב בחלה].

וכתב מרדכי בשם ריב"א שיש למחות המדה, וראיה מחביתי כהן הגדול. אמנם כתב בא"ז ובאשר"י דמנהג באשכנז לגדוש המדה, וטעמא דבעינן הן וסובן ומורסנן, דבפירות משערינן ושקלינן הגודש במקום סובין ומורסן, כי עינינו רואות דאחר הטחינה מתמלא המדה מן הסולת. ויש מדות רחבות יותר מדאי והנהו אין לגדוש כל כך, ואף אם יש יותר אין לחוש כי כן כתב רש"י בפרדס, דעל ה' מצות או ו' אין לחוש משום חימוץ. וטוב להחמיר מלברך לבטלה אחלה. וללוש ב' עיסות פחות ולצרפם כסמ"ק אין נכון. דנוהגין מעשרון אחד כמו לחמי תודה, ועוד לחם עני איקרי, ועני מייתי עשירית האיפה. על כן טוב לצמצם שלא יהיו המצות יותר מעשרון, אכן אם ישנו ד' או ה' ביצים יותר אין להקפיד. ויש לסמנן אב"ג כקופת הלשכה.

[ו] אמר מהר"י סג"ל תהי אשה לשה בזריזות. וצריך לומר בפה לשם מצת מצוה דברי הר"ח, הן בעשיית המצות של מצוה, הן בשאיבת מימן, הן בנותן מים תוך הקמח, כי המים והקמח נחשבים כאחד. וראיה דהתם מסופק באחד הנותן מים ואחד נותן הקמח ללוש מצת עירוב אם עולה העירוב לשניהם.

[ז] ואין להתחיל ללוש את המצות עד אחר חצות, משום דבאות במקום פסח, ואינו נשחט אלא בשבע ומחצה. ואם בני ביתו רב שצריך לאפות הרבה ולהקדים, מ"מ יזהר לאפות הג' מצות אחר חצי היום. ואף על פי ששנינו יוצאים במצה ישנה היינו דיעבד אבל לכתחלה אין לעשות.

[ח] וטרם שמתחילין ללוש יאמר כל חמץ שיבא מעיסה זו יהא הפקר ואני מבטלו מעכשיו. דאם ימתין לאחר שיחמץ אז יצא מרשותו ולא מועיל ביטול, כן דרש מהר"ש. ואמר מהר"י סג"ל דהיינו בשנה שחל ערב פסח בחול או בחש"מ, אבל כשחל ערב פסח בשבת ואופין בערב שבת א"צ לבטל שעדיין ברשותו עד למחר. וכן יבטל את פירורי העיסה ויאמר כל הפירורין הבאין מזאת העיסה ליהוי בטל וליהוי כעפרא, וישרוף אותן. אע"פ דבעלמא אמרינן פירורין הפקר פי' מאליהן בלי ביטול שאני הכא דחיישינן שמא לאחר האפיה מכבדין הבית ויכנסו וראויה להחשב. מהר"ז רונקיל ז"ל חילק הא דאמרינן בעלמא פירורין הפקר היינו פירורי פת אך פירורי בצק מאחר דעדיין ראוי לידבק יחד חשיבי ולא בטילי. לפיכך יזהרו לאחר שנאפו המצות לכבד בית האופה ומה שנמצא לשם ישרף, דחמץ בפסח אסור בהנאה אפילו לבהמת הפקר. ואין נכון שממהרין כ"כ שלא לכבד את הבית. ועוד ח"ו דלמא אתי לידי מאכל בשום צד כגון שיפול מידו דבר וידבק בו פירורי הבצק ולא אדעתיה וכה"ג.

[ט] אמר מהר"י סג"ל האופה יזהר להחם את התנור בראשונה כ"כ כדי שיעלו בו ניצוצות בכל צדדים, כדי לשרוף חמץ שבו, וכן בא"ח. וכן כשחל ערב פסח בשבת דאז צריך מחמת החמין של שבת. ויזהר שיהא התנור חם כל צורכו ואל יסמוך לכתחילה על חום הלהב שקורין גריזל. וכתב א"ז דהיינו שמשמר חומו על ידי אש שבפי התנור שנותן כמה מצות זו אחר זו ע"י חום הראשון.

[י] דרש מהר"י סג"ל מאד מאד יזהרו שתהא אפייה תיכף לעשיית המצות. ולכתחילה אין להניח המצות פנוים כלל, כך כתבו הגאונים. ובדיעבד שיעור השהייה להחמיץ כדי הילוך מיל שהוא אלפים אמה והוא מעט יותר משליש שעה. והיינו דוקא לאותן שלשין רחוק מן התנור במקום צונן. והלשין בבית האופה אצל התנור או הבית חם הוא מן העשן ומחמימות התנור אז ממהרין יותר להחמיץ. לכן מאד יזהר כל אדם למהר לכתחילה בכל יכולתו לרדותם לתנור תיכף לעשייתן.

[יא] ומה שרגילין העולם לשפשף עם ידיהם על גבי המצות אחר שתיקנם קודם אפייתן, ואומרים לא יהו מונחים פנוים, אין בו ממש, דאין זה מתעסק אדרבא מחמת השפשוף יתחממו יותר ויתחמצו. ויש סוברים כששהו המצות כ"כ לחזור ולקטף פעם אחרת, וכן באגודה ורוקח. ונכון להתרחק ממנו דשמא לא יקטפו בשנית יפה ויתחמץ יותר והוי כמצה כפולה, או ב' שוכבות בתנור זו על גבי זו שאסורים, משום דאין האש שולט ביניהם והחמיצו. ועל כן טוב הדבר שיערכו ויקטפו ויגלגלו המצות שיהא גוש אחד דבוק והכל בזריזות ובמהירות. וצריך להרחיק המצות קודם אפייתן מן התנור עד שיתנם על המרדה.

[יב] ואין ללוש במקום שהחמה זורחת, דאמרו חכמים אשה לא תלוש בחמה, ואפילו בבית במקום שהחמה יכולה לזרוח, ברוקח. והוא הדין במקום חום מחמת אש, ומטעם זה כתבו רבותינו ביומא דחמה זורחת או ביומא דעיבא, פירוש מעונן, אין לשאת מיא דלישה מבית לבית כשהן מגולין, משום דנתחממו וגם ביום שאין השמש זורחת משום דמעונן הוא ואז השמש מתפשטת בתוך העננים וחמתה הולך אף במקום שאינה זורחת בזריחתה, כדאמרינן דיומא דעיבא כולא שמשא. וזימנין נעשה מעונן בשעת הליכתו ולאו אדעתיה, הלכך לעולם יש לכסותם, וכן המצות כשנושאין לתנור. וכן עשוי בבית מהר"ש כשנשאו המצות אל התנור דרך החצר כסו על גבן סרבל.

[יג] כשמסלקין העיסה מן האגן אל יניחו האגן לעמוד פנוי אף על ידי נתינת מים תוכו, דאין המים נוגעים בכל מקום שדבק עיסה. אפשר מה שנוהגים ליתן שם מים בין לישה ולישה, היינו על ידי מילוי מים על גדותיו שאז לא תחמץ כמו תטיל לצונן. ועל ידי טירדא שאין פנאי ללוש עוד תיכף או לטהרו, ולא מועיל מעט מים. אך נכון הוא שירחצו ויטהרו האגן מבית ומחוץ תיכף אחר הלישה וישפכו המים במקום מדרון שלא יקוו ויחמצו. אכן אם תיכף ללישה נותנין קמח אחר ולשין מיד שנית אין קפידא בזה דכל זמן שעוסקין תוכו אינו מחמיץ. ומה שנוהגין לתת מים תחלה בין לישה ללישה ולטהרו היינו כדי להצטנן שמא נתחמם מעיסקת העיסה. אך לבסוף יזהרו לרחוץ ולטהרו יפה והיטב.

[- אמר מהר"י סג"ל - מה שיש נוהגים לתת לשפוך מים לתוך האגן הספל מיד כשסילקו את העיסה ומניחין כך עד שבא ללוש שנית, לא טוב הדבר מאחר דאין המים נוגעים בכל מקום שדבק העיסה, דדילמא נשאר שיורי עיסה מגבו או מתוכו ויתחמץ טרם לשין שנית, אך טוב שירחץ הספל מיד...]

[יד] אמר מהר"י סג"ל את המצות לא ילוש אלא ישראל בר דעת ולא גוי ולא חש"ו. אכן אם גדול עומד על גבן שפיר דמי. וכ"כ מהר"ח דאם העומד על גבן נתכוין חשיב שימור כמו טבילה. מיהו אמר מהר"י סג"ל דנראה לו דגוי אפילו ישראל עומד על גביו אסור דגוי אדעתא דנפשיה קעביד, כדאמר לענין גיטין. וכן כל תיקונים דבעי שימור לשם מצת מצוה. ואע"פ שאמרו בציקם של גוים אדם ממלא כריסו מהן, לכתחילה אין לעשות. ועוד דקאמר התם ובלבד שיאכל כזית מצת מצוה באחרונה. וטוב ונכון הוא שישראלים יתעסקו אפילו בשאר כל המצות, דהא אם נאבד אפיקומן סומכים על מה שאכלו בסעודה. [ודרש מהר"ש מצת מצוה אם לשן גוי ואפאן ישראל אסור לצאת בה דבעינן אפייה ולישה ביד ישראל]. ומצוה לכל אדם שיעסוק עצמו במצות. וכן נהג האשר"י שעמד ועשאם בגופו, משום שנא' צרורות בשמלותם על שכמם (שמות כב, לד), והלא סוסים וחמורים הרבה היו להם, אלא שחביבה היתה המצוה עליהם. ועוד טעם דכל מצוה יעשה בעל הבית גופיה, כדאשכחן בפרק כל כתבי גבי אמוראים חד חריך רישא לשבתא וחד מלח שיבוטא. ועוד דמצה מתקרי לחם עני, ודרכו של עני הוא מסיק ואשתו לשה, ועוד נמי משום שיבטל בעצמו את הפירורים בכל פעם ופעם טרם יחמצו. וכלל לא יעשו המצוות אך בני מצוה ולא הקטנים.

[טו] אמר מהר"י סג"ל מתי שלשין כמה עיסות, יש לעיין במגלגלין ובמדקרי' שלא יהא נדבק בהן בצק ויגררם בכל פעם ופעם, וכן הסכין אשר חותכין בו העיסה.

לא ידחוק את הקמח באגן דאז לא יהא נילש יפה, אך ימדוד בפיזור כדרך מודדין למכור, וכ"כ רא"ם דאין להכביד ידו על הסולת. אין מציירים מצות בדפוס משום דבצק נכנס בדפוס ומתחמץ.

[טז] יאמר אדם לחבירו האופה עמו, אם הוחלף מצות שלנו יחד יהא חילוף ומתנה גמורה, דחיישינן שמא ישכח אכילת אפיקומן או נאבד, ואז סומכין על מצות שאכל ובלא דיליה לא נפיק. וראב"ן כתב דצד גזל יש בו מההיא דנתחלפו לו כליו בבית המרחץ. וא"כ הוי מצה גזולה אם לא מחל לו חבירו ולא יצא דמצוה הבאה בעבירה היא וקי"ל כר"מ דדריש מצתכם. ואע"ג על ידי חליפין כה"ג מיתקרי גזל בירושלמי דא"ר יוחנן מי שנתחלפו כליו בבית המרחץ אסור ללבשן.

[יז] נוהגים לעשות מצת השיתוף שמערבין בו מבוי וחצירות בכל ערב פסח, אף על פי שעדיין הישנה קיימת, שמא לא נשמרה כל השנה מחימוץ ואסור להשהותה בפסח וצריך לבער.

[יח] אמר מהר"י סג"ל שאם באו שום מים על שק דאית ביה קמח דפסחא בשעה שמוליכים מרחיים ונגעו לקמח, יש פוסקים לרקד את הקמח על ידי נפה ויזרוק הנתלחלח. אך מנהג כשר והלכה למעשה שיתפוס בכפו מקום שנגעו שמה המים ויאסף קמח שנתלחלח בידו ויותר מעט, ויערה את השאר, ואין אסור רק מה שנשאר בכפו. ואמר שכן ראה עובדא באביו מהר"מ סג"ל ז"ל, וכן בא"ח. וכן הורה מהר"ש כשהשתין כלב על שק. ובשאר ימות השנה אם השתין על אוכל אין לאוסרו מטעם דהוו כמי רגלי חמור וסירחא בעלמא, ואין בו שום איסור.

[יט] אמר מהר"י סג"ל דיש נוהגים לאפות המצות של מצוה דליל שני בליל שני משום דחביבה מצוה בשעתה, וכן ברוקח. וכן פסקו גאוני בבל וגאונים של אשכנז. ואמר מהר"י סג"ל שטוב יותר לאפותם מערב יו"ט כי כמה קלקולים שיארעו ביום טוב כמו כבוי שלא לצורך וכה"ג, אך כל אדם יעשה כמנהגו וקורא אני עליהם שניהם למצוה נתכוונו. ואותם שאופים בליל שני צריכין למדוד הקמח בערב פסח דמדידה אב מלאכה היא ואסורה ביום טוב. ויניחנו כך במדה או יקשרנו בסדין או במפה עד שבא ללוש בליל יו"ט השני, ולא יתננו אל אגן הלישה דשמא עדיין משקה טופח עליו מהדחתו ולא מצי לנגבו נגד האש או בחמה דנתחמם ונתחמץ הקמח.

[כ] אמר מהר"י סג"ל כל ימי הייתי מצטער לדעת זאת, ושאלתי לכל רבותי ולא מצאתי היתר ברור ולא ידעתי היאך יטהרו הכלי שלשו בהן בי"ט בפסח. דהא אסור להדיח דטרחא שלא לצורך הוא. וכ"ת לאפות המגלגלין בתנור אז שבפנים בסדקים לא נאפה. ועוד שלא לצורך הוא. להטיל לצונן אי אפשר דשייטי למעלה ואין המים נוגעים בכל צד, ועוד דילמא העץ מפסיק בין המים, ואם לשורפם איכא פסידא. ואילולא דרבוותא גמגמו בדבר ה"א דשרי להדיח' כמו קערות לצורך דחשיב צורך קצת שלא יחמץ ויפסד הכלי. דאפילו למוקצה עושין תקנה משום פסידא כגון כופין עליה כלי כו' או פורסים מחצלת כו', וחשיב קצת לצורך היום משום חימוץ, אך לא מלאני לבי ע"כ טוב להדיחם על ידי גוי ואין בזה משום אמירה לגוי דשבות. או לעשות עיסות קשות שאין נדבק בהן. וכן האגן שלשו בו מדיחו על ידי גוי. ומאן דלית ליה גוי אף ישראל ידיחו דלא הוי שלא לצורך דמצי נותן לתוכו דבר לצורך יום טוב. וכן הסכין שחתכו בו העיסה ידיח לצורך יום טוב.

שאלו למהר"ש על טהרת הכלים שלשו בי"ט, והורה להניח לגוי להדיח היטב ואין לשפוך מים לאגן להניח כך שמא ישפוך. אך אם יסגרנו בחדר שלא ישפך שפיר דמי. פעם אחד דרש מהר"ש שמותר לישראל לטהר ולא הוי כמתקן לחול, דהא חזיא לאנוחי בה מידי ושרי להדיא מידי דהוה אמדיח י' קערות אף ע"פ שא"צ רק חדא, מאחר שדעתו להשתמש באותה הטובה בעיניו, ה"נ לא שנא. ויניחו גוי לכבד התנור, והיכא שאין גוי יעשה איך שיוכל.

[כא] ולדקור המצות בעצים קטנים ולשרפם לצורך טרם יחמצו. וכשמכבדין התנור לגרוף הגחלים אז מכבדין במכבד יבש ואם התנור קרקעיתו חם יותר מדאי דשמא ישרפו המצות מותר להשרות המטאטא במים לצננו אם אי אפשר בענין אחר, דאי אפשר להשהות המצות עד שיצנן, ואם נדלק המטאטא אין להשרות שנית במים לכבות דאז הוי כיבוי שלא לצורך י"ט.

[כב] נוהגין להסיק התנור למצות בעצי ערבה של לולבין שהיו לו בסוכה. ויש מכבדין עמהם התנור, הואיל ואתעביד בהו מצוה זימנא חדא. ועמא דבר כמו מהר"י סג"ל שהיה מסיק עמהן התנור לג' המצות. וכ"כ ג"כ בדרשות של מה"ר חיים א"ז וכן על עצי הושענות ובעצי הושענות מתקן הקולמוס.

[כג] מנהגי מהרא"ק: ע"פ שחל בשבת אופין בע"ש שהוא י"ג, מדתנן בתוס' י"ד שחל בשבת אז מבערין את הכל מלפני השבת ואופין לו מצה בע"ש ואפילו מצה של מצוה. ורבי שלמה הורה שלא לאפות מצה של מצוה בע"ש שאיתקשו מצה לפסח וכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד, כה). הג"ה: וה"ר פלטיאל כתב דאין נראה לו, דהא חלת תודה ורקיקי נזיר אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, ואותן נאפו על חמץ. ועוד אי לכל מילי איתקש לא תהא מצה נאכלת בשתי חבורות, עכ"ל. כשחל ערב פסח בשבת, אמר מהרי"ל אחר שהצניע כלי חמץ וביערו את החמץ ביום ו' מתחילים בתיקון המצות. [הורה מהר"ש שיניחו החמץ אז בחדר מיוחד באותו בית בזמן אפיית המצות]. אע"פ שיש מרבותינו אשר כתבו לאפות ביום טוב ולא בזמן היתר חמץ, מכל מקום טורח גדול לאפות כדי כל אכילתו ביום טוב. ועדיף טפי למיפה בערב שבת שאר מצות מכמה טעמים, וגם מצות מצוה יש לאפות בע"ש. ונתעצמו הגדולים. גדולי הארץ הזאת כתבו אף כשחל ערב פסח בחול יש לאפות מצות מצוה בליל שניה דחביבה מצוה בשעתה כדפי' לעיל. ויש גדולים שכתבו אפילו כשחל בשבת מתירין מע"ש לאפות המצות, וסבירא להו דעדיף משום איחור אפיקומן ושינת התינוקות והפרשת חלה דחשיב איסור שלא לצורך י"ט. ורש"י כתב דמנהג קדמונים משום חיבוב מצוה. אבל בעיני נראה חששא דאוריתא דמצה איתקש לפסח דהוא נשחט מזמן איסור חמץ ואילך עכ"ל. וכמה גדולים הסכימו עמו, ויש שדחו ראיותיו. וראיתי גדולים נוהגים ומורים כדברי זה וכדברי זה. ועל כולם אני קורא ועמך כולם צדיקים וגו'. ואמת הוא דרש"י מימיו אנו שותין ויש קצת דררא דאורייתא מצות מצה. וכל חששות דלעיל דחילול יום טוב כולם דרבנן. המקיים המצוה מן המובחר תבא עליו ברכה. ומהר"י סג"ל נהג במצות שלו לאפותם בערב פסח גם כשחל ע"פ בשבת אפאן מערב שבת. מהר"ש היה נוהג כרוקח בליל שני לאפות משום חביבה מצוה בשעתה.

[כד] מהר"ש התיר מצה של מצוה שהיתה נכפלת באפייתה מצד אחד שכמעט נדבק כפולה להדדי. ולא עוד אלא התיר לצאת בה. ואמר שאין לחוש על מצה כפולה אלא היכא שנדבק הכפל לגמרי. אז אין חום האור שולט בינתים ונתחמץ מה שאין כן בסמוכי' בלי דיבוק שאז האור שולט שם. מצה נדבקת בכפל והיה בע"פ אחר שש והורה מהר"ש לחתוך הנכפל והשאר מותר, ואי בתוך הפסח המצה כולה אסורה.

[כה] עיסה שנילושה בפסח ונתנו בה מים יותר מדאי, והורה מהר"ש להוסיף קמח כדי צורכה. ואמר אותם שמאחרין מלתת קמח עד ששואלין לא יפה הם עושים כי מה איכפת אם יש בה יותר מהשיעור בהא ליכא מאן דאסר. אכן מהר"י סג"ל דרש עיסה שבלילתה רכה אין רשאין להוסיף קמח כדי לעבות' דאז לא נילש יפה וישאר קמח נגוב ומתי שאוכלים המצה אח"כ בתבשיל נתחמץ הקמח.

[כו] ואמר מהר"י סג"ל דכשנאפו המצות מאד מאד יזהרו שלא יבא עליהם שום קמח נגוב אפילו כמלא עוקץ המחט דנחמץ במאכל. אמר מהר"ש אותם שזורקים מצות שלהם כשנתחמצו למקוה או לנהר, איסור הם עושים אלא יש לשורפם והפחמין יקברו.

[כז] אמר מהר"ש יש אופין מצות לצורך כל הפסח לפני הפסח, כי אם היו אופין בפסח אז היה חמץ אוסר במשהו, אבל קודם זמנו באופין קודם הפסח אז מתבטל האיסור, וכן בא"ח. ויש אופין בתוך הפסח שיהא להם מצות חדשות בכל יום, והכל לפי המנהג. והנוהגים לאפות כולם קודם הפסח חומרא יתירא עושים, דבהדיא משמע בפ"ק דפסחים דאופין בכל יום גבי פת שעיפשה, בכל יום שכיחא ריפתא חמימא כו'.

[כח] מהר"ש הקפיד על מי שהוציא המצות קודם שנאפו והחזירם לגמור אפייתם אולי יתחמצו טרם החזירם. אמר הח"ר אנשיל ששאל למהר"ש אם ב' שהיות מצטרפות לענין שיעור שהיית עיסה להחמיץ, והשיב שמצטרפין כי מה שהתחיל קצת להחמץ כשהוא מעט אין חוזר לאחוריו, ולכך כששוהה אח"כ ממהר להחמץ.

[כט] נאמר למהר"ש על מהר"ם מאודנבורק איך שאסר מצה שעלתה באפייה, ואמר מהר"ש שאסר שלא כדין, כי מה יש לחוש בזה אם היתה נפוחה מחמת אפייה. והראה למהרי"ל מצה אפוייה שעלה בה קרום למטה כמלא אגרוף והתיר, ואמר דוקא אם נפוחה היתה באמצעיתה מחמת האפייה אז אסורה, אבל האי קרום מיחשב כהני כל קרומים העולים על כל דקר ודקר של המצה.

[ל] בבית מהר"ש רחצו הדפין והספלין והמגלגלין שעושין בהן מצות ויבשום כשפסקו מלעשות מצות עד אשר הוסק התנור שנית. ואותו סדין שהיה מונח על הדף שעושין עליו המצות כשדוקרין ונוקבין המצות, לא נטל אותה הסדין פעם אחרת לעשות עליו המצות. דף של מהר"ש שעשו עליו המצות להדיא על הדף בלא סדין, ואת הדף ניקבוהו תולעים וצוה מהר"ש לסתום הנקבים שלא יכנס בהן בצק ויחמץ, וחמץ איסורו במשהו. [אמר מהר"ש אם נשתהה המצות חצי שעה אחר עשייתן טרם אופין, הוי חמץ. ולעיל אמר מהר"י סג"ל שהשיעור שליש של שעה]. נשאל למהר"ש על ג' מדות שעשו בהן מצות ולא יוכלו ליכנס אצל שאר המצות עד שהוסק התנור פעם שנית, והורה מהר"ש לשרוף את המצות שודאי נשתהו יותר מן השיעור שנתנו חכמים להחמיץ בשהייתן.

[לא] בבית מהר"ש נטלו העריבות שנשתמש בהן חמץ כל השנה ועדיין הטיט בהן שטחו קודם הפסח לבטל חימוצן, והיו פורשין עליה מכסאות שקורין קולטרא"ן ועליהן פירשו סדינין וניפו עליהן הקמח של פסח.

נשאל למהר"ש על שכבסו בורר שקו' בייטל של חמץ וניפו בו קמח של מצות. ואמר שמעיקרא היה בדעתו להתיר הבייטיל מידי דהוה אשק שהיה בו קמח של חמץ שכובסין אותו ומשתמשין לצורך קמח דפסח. הדר חשב שלא דמי לשק דשאני הבייטיל שמרקדין הקמח בתוכו והולך דרכו מעבר לעבר ונשאר הקמח בינתיים בין חוטי השתי לחוטי הערב ולא יצא יפה אפילו על ידי כבוס, ולכך אוסרין הבייטיל. ודמי לזיפא דדבר פשוט הוא שכך נוהגין מתי שבא מים על הזיפא ששונין בו קמח אפילו על מקצתו שאין לו תקנה להשתמש בו לפסח.

[לב] חטה הנמצא' במצה בערב פסח, עיין בסמ"ק אשר התיר המצה כולה בנטילת מקום החטה. אבל חטה הנמצאת במצה בחש"מ קודם האפייה והצריך מהר"י סג"ל שרפה אל אותה המצה. והצריך מדורה לעצמה ולא לשורפה בתנור שאופים בו המצות. שוב מעשה שמצאו חטה במצה קודם אפייה ונטלו מקום החטה ואפו אותה עם שאר המצות, ויודע הדבר למהר"י סג"ל והצריך לשרוף המצה שהיתה בה החטה והשאר מצות שנאפו עמה בתנור התיר את כולן.

[לג] הועד לפני מהר"ש על מה"ר מאיר מאודנבורק שהורה על עיסה שנמצא בה חטה בפסח שיש לזרוק החטה לחוץ והעיסה מותרת. מהר"ש אמר שהורה שלא כדין כי כל העיסה אסורה כשנמצאת חטה בתוכה. ואמר אלי מה"ר זלמן שט"ן ז"ל שהוא היה נושא ונותן עם מהר"י סג"ל על ענין זה לדעת מקור חומרא זו לאסור עיסה שלימה, ולא נתברר הדין. אך אמר מהר"י סג"ל דגם כן מנהגו להורות ככה ולאסור כל העיסה דבתר רישא גופא אזלא, הואיל והדבר יצא משיש טהור מהר"ש ז"ל מסתמא לא דבר ריק הוא ומסורת בידו מרבותינו הגדולים.

[לד] ואני הכותב מצאתי בחיבור ישן וז"ל: מעשה ונמצא חטה במצה אפויה ולא נודע אם נתחמצה בה בעודה עיסה או שמא במים שנילושה החמיצה, או שמא נפלה בעיסה ולא נתחמצה מעולם, וציוו להשליך אותה מצה לבדה, דדמי להא דאמרינן בגמ' נגע באחד בלילה ולא ידע אם מת אם חי ולמחר השכים ומצאו מת חכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן. אבל שאר המצות מותרות העמד המים והמצות על חזקתן ומותר עכ"ל. ודוק ועיין דהכא נמי כשנמצאת בעיסה שלמה איתרע חזקת עיסה. שוב הראיתי ראיה זו לגדולים ונענעו לי ראש.

[לה] על מרדה של חמץ שקורין אויבן שויבל שהודחה עם מרדות של מצה בצוננים והתיר מהר"ש, יען שהיו המים שהודחו בהן צוננים. ונשאל על מרדה דפסח שלא הודחה לאחר שנשתמש בה, ואמר מהר"ש שאין לחוש שאינו מדיח למרדות שלו.

· מעבר לתחילת הדף