מהר"ם חריף/בבא קמא/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מהר"ם חריף בבא קמא א

מסכת בבא קמא
פרק ארבעה אבות

סימן א קרן תלושה אי הוי בכלל אב

א

[א]

הא דלא מפרש הגמ' דד' אבות דמתני' לענין מיטב משום דמפורש בסיפא דמתני' דמשלם מיטב
בריש מכילתין, אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן או לאו. יש לדקדק מנא ליה [להש"ס] למידק הכי, [אבות, מכלל דאיכא תולדות], הא לקמן (ד' ע"ב) בדרב אושעיא ובדרבי חייא, תני י"ג אבות כו', כ"ד אבות נזיקין כו', וקאמר הש"ס (ה' ע"א), 'בשלמא לתנא דידן, תנא אבות מכלל דאיכא תולדות, אלא בדרבי חייא ובדרבי אושעיא למאי תני אבות'. ומשני, 'כולן כאבות לשלם ממיטב'.

וא"כ קשה, כיון [דלמסקנא] דבדרבי חייא ורבי אושעיא על כרחך הפירוש [מאי] דתני אבות, לאורויי דמשלם ממיטב כאבות, [ולא משום דאיכא תולדות]. א"כ גם במתניתין יש לומר דמשום הכי קתני אבות, [לאורויי] דמשלמין ממיטב, כדקתני בסיפא [דמתניתין] להדיא, [הצד השוה - בהני ד' אבות], - 'וכשהזיק חב המזיק לשלם ממיטב'. ומנא ליה [להש"ס] למידק אבות מכלל דאיכא תולדות.

ואין לתרץ דידע בעל האיבעיא, [דיש] כמה ברייתות דתני בהו התולדות [ומשו"ה פשיטא ליה דאית להו תולדות, ומיבעיא ליה אי תולדותיהם כיוצ"ב או לאו]. דאם כן [מ"מ] לא הוי ליה למידק [הך מילתא מלישנא דמתני'], מדקתני אבות וכו', דמהאי לא מוכח מידי, כנ"ל. אלא הו"ל למיבעי מכח [אותם] הברייתות [דתני בהו התולדות].

ויש לומר, דבשלמא על הברייתא [דרבי אושעיא ורבי חייא], משני הש"ס שפיר, דמשום הכי הני דרבי אושעיא ורבי חייא קרויין אבות, [משום] דדיניהן לשלם ממיטב, כמו אבות דמתניתין דתני להדיא בסיפא דמשלם ממיטב. אבל במתניתין דתני 'אבות', [קשה ליה], למה, כיון ד[לענין מיטב כבר] תני להדיא [בסיפא] דמשלמים ממיטב. ו[א"כ] הכי הו"ל למיתני, ארבעה נזיקין [כו'], לא הרי כו', ולמאי נפק"מ תני 'אבות', אי לאו דאתי לאשמועינן דאיכא תולדות, וק"ל.

לשמואל דתני שור לרגלו, י"ל דבמתניתין לא תני 'הן', דהו"א לאפוקי קרן דאין לה תולדה
ובזה יש לתרץ קושית תוס' בד"ה ארבעה אבות נזיקין כו', [שהקשו] 'וא"ת אמאי לא תני הן, כמו דתני ארבעה שומרין הן'. [ולהנ"ל ניחא], דאי תני הן, הו"א הכי פירושו, ארבעה אבות נזיקין הן, [לענין זה] דאית להו תולדות, [ולמעוטי שאר נזקין דאין להן תולדות]. ו[א"כ] לשמואל דתני שור לרגלו, וקרן לא תני בהאי מנינא דארבעה אבות, - כדמסיק הש"ס לקמן (ד' ע"א) וקרן מאי, שייריה. ומשני, כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן. [ופריך] וניתני בהדיא, ומשני, במועדין מתחילתן קמיירי, בתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי. - א"כ אי תני הן, הו"א דאתי למעוטי בהאי עניינא דתני במתניתין, דדוקא הני אבות אית להו תולדות, ולמעוטי קרן, דאע"ג דבודאי כתיבא בקרא דכי יגח, מ"מ אתי למעוטי דלית ליה תולדות. ו[זה אינו, ד]באמת גם קרן יש לה תולדה, כדמייתי בגמ' (ב' ע"ב), תולדה דקרן מאי היא, נשיכה נגיפה כו'. ולכך לא תני הן במתניתין דהכא, וק"ל.

מש"כ רש"י אבות קרי להנך דכתיבי בקרא, בא לרבות קרן לשמואל דתנא שור לרגלו
וזהו נראה לי כוונת רש"י בד"ה ד' אבות כו', [שכתב וז"ל], 'אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא. ובגמרא מפרש הי ניהו תולדות'. ונתחבטו הרבה מפרשים להבין כוונת רש"י בזה, לאיזה צורך כתב, 'ובגמרא מפרש', הלא מבואר [כן להדיא] הגמ' [ערוכה] לפנינו.

ולפי [מה] שכתבתי אתי שפיר, דרש"י בא לתרץ קושית תוס', אמאי לא תני הן. ולכך, לתרץ זה, ביאר רש"י בדבריו, ומתרץ, 'הנך דכתיבי בקרא בהדיא נקראים אבות', [וכוונתו], וא"כ גם קרן על כרחך נקרא אב, דכתיב בהדיא בקרא כי יגח. ולשמואל [הלא קרן] לא תני לה במספר הד' אבות נזיקין, - דא"כ הו"ל למיתני ה' אבות נזיקין, - אלא נפקא ליה [קרן] מסיפא, דקתני כשהזיק חב המזיק [לאתויי קרן], כמו שכתבתי, דהכי מסיק הש"ס אליבא דשמואל. [וכוונת רש"י, כלומר], א"כ משום הכי לא תני הן, ד[א"כ] הו"א דאתי למעוטי אבות אחרינא, והיינו קרן דלית ליה תולדות, אע"ג דבודאי נקרא אב, כיון דכתיב בקרא, מ"מ [הו"א] דלא נקרא אב כאחרינא, [כיון] דלית ליה תולדות.

וכי תימא, דלמא האמת הכי, דלית ליה תולדות לקרן. על זה בא רש"י [ומוסיף] כמתרץ, 'ובגמ' מפרש הי ניהו תולדות', והיינו מה דחזינן בגמ' (ב' ע"ב), דמפרש [נמי] תולדה דקרן מאי היא, נגיפה נשיכה וכו'. וא"כ באמת [קרן נמי] אית ליה תולדות, ו[ניחא, ד]אי תני הן, הו"א דבא למעט דקרן לית ליה תולדות. לכך לא תני הכא הן.

גם לרב י"ל דרש"י בא לרבות קרן תלושה, שהיא אב ולא תולדה, והנפקותא בזה
מיהו [לכאורה כל] מה שכתבתי, היינו לשמואל, דסבר תנא שור לרגלו, וכשהזיק חב המזיק לאתויי קרן, ו[ס"ל דקרן] לאו בכלל ד' אבות נזיקין דתני ברישא הוא. אבל לרב דאמר (ג' ע"ב) תני שור וכל מילי דשור, א"כ קרן נמי בכלל [אבות דמתניתין], וקושית תוס' - אמאי לא תני הן, - במקומה עומדת.

ונראה לי ליישב דברי רש"י הנ"ל, גם לרב, על פי מה שהובא בחי' הרשב"א לקמן (ב' ע"ב), אהא דקאמר בגמ', והאי מילף הוא גילוי מילתא בעלמא הוא, ומשני, אלא מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד, הני מילי בתלושה, אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא, ת"ש בכור שורו וכו'.

וכתב הרשב"א, 'ומ"מ השתא נמי דכתיב קרני ראם קרניו, גם תלושה כולה כמחוברת', עכ"ל. וכוונתו, משום דהוי בכלל הקרא דכתיב בתורה סתם, 'כי יגח', ואמרינן בתלושה נמי תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם, כמו מחוברת. והוסיף עוד וכתב, 'ועוד דלכל הפחות הו"ל תולדה דקרן', עכ"ל.

הרי לפניך שיש להסתפק לפי הני שני טעמים של הרשב"א, אי נגיחה דתלושה הוי אב או תולדה, לפי הטעם הראשון, קרן דתלושה ג"כ נקרא אב, כמו במחוברת. ולפי הטעם השני, קרן דתלושה נקרא תולדה דקרן, ולא אב.

י"ל הנפק"מ דמועד לנגיחה דהוא אב דקרן, לא הוי מועד לנגיפה דהיא תולדה
והנה לכאורה אין נפק"מ בהא אי בתלושה נקרא אב דקרן או תולדה. כיון דמסיק (שם) תולדה דקרן כקרן. ואומר אני דיש למצוא בקרן איזה נפק"מ בין אב לתולדה, לפי הא דמשני לקמן (שם), ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. כמו כן יש לומר דיש גם כן נפקא מינה [זו] בין אב לתולדה. דאם נעשה מועד ע"י נגיחה ג' פעמים, כיון שהוא אב, נעשה מועד נמי לתולדה דקרן, ואפילו לא נגף או לא נשך אלא פעם אחת, אפילו הכי משלם נזק שלם, כיון דכבר נעשה השור מועד על ידי ג' נגיחות שנגח כבר. דמועד לאב הוי מועד לתולדה. אבל אי נגף או נשך או רבץ ג' פעמים, אע"ג דנעשה השור מועד ג"כ על ידי תולדות הללו, ומשלם בהו נזק שלם, מ"מ אי לא נגח אח"כ אלא פעם אחת, אינו נעשה מועד. דלענין נגיחה שהוא [אב], אינו נעשה מועד ע"י התולדה, דמועד לתולדה לא הוי מועד לאב.

והטעם הוא דנגיחה בקרן מיקרי יותר כוונתו להזיק, שהוא בכח יותר, אבל נגיפה בגוף או נשיכה או רביצה, אע"ג שג"כ כוונתו להזיק, אינו בכל כחו כמו בנגיחה. דהא משום הכי כתבה התורה נגיחה להדיא, ואינך לא כתיבי בתורה, אע"ג דבאמת תולדה דקרן כקרן, להורות דהך מקרי [אב] ואינך תולדות, לענין דמועד לתולדה לא הוי מועד לאב.

וא"כ לפ"ז נראה לי, שזה גם כן הנפק"מ בין שני התירוצים של הרשב"א שהבאתי, דאם נגיחה בקרן תלושה מיקרי אב כמו מחוברת, בהני ג' נגיחות נעשה מועד ג"כ לתולדה, לנשיכה או לרביצה כו', כמו מחוברת. אבל לטעם השני, דנגיחה דתלושה לא הוי אב, אלא תולדה, אם נגח ג' פעמים, אע"ג דנעשה מועד לנגיחה דתלושה, ומשלם נזק שלם, מ"מ לא הוי מועד לשאר תולדות דקרן. דודאי מועד לתולדה זו, לא הוי מועד לתולדות אחרינא, וק"ל.

ולפ"ז [לרב] נמי מיושב, [הא] דלא תני הן במתניתין, דאי הוי תני ארבעה אבות נזיקין הן, הוי משמע דאתי למעוטי נגיחה דתלושה, דלא הוי אב אלא תולדה, אע"ג דלרב אמרינן תני שור וכל מילי דשור, היינו כל מילי דאבות בשור, והם, קרן ושן ורגל. והיינו דוקא קרן מחוברת דכתב בפירוש בקרא, דכתיב כי יגח. ומצינו בתורה נגיחה בקרן מחוברת, מקרא דקרני ראם קרניו. אבל נגיחה דתלושה, דלא מצינו בתורה להדיא, לא הוי אב אלא תולדה. ונפק"מ כנ"ל, לענין אי בנגיחה דתלושה הוי מועד לתולדות דקרן, או לאו.

ולכך לא תני הן, לומר דלאו דוקא הני דתני במתניתין, אלא איכא עוד אב חמישי, והוא קרן תלושה, דלא תני ליה בהדיא במתניתין, אע"ג ד[רב קאמר] תני שור וכל מילי דשור, מ"מ [כיון דלא תני ליה בהדיא ברישא], הוי ממעטינן, כנ"ל. ו[השתא, אליבא דאמת], כיון דלא תני הן, אמרינן באמת דנגיחה דתלושה [נמי] הוי אב, כיון דמצינו בקרא דנביאים [לשון] נגיחה בתלושה. ובזה לא שייך [הכלל] דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. וא"כ כיון דהוא אב, אם נגח בתלושה ג' פעמים, ונעשה מועד, נעשה ג"כ מועד לנגיפה או נשיכה או רביצה.

וא"כ גם לרב מתורץ קושית תוס', [שהקשו] 'וא"ת אמאי לא תני הן, כמו דתני ד' ראשי שנים הן'. דהתם [במס' ר"ה דתני הן], בודאי בא למעט שאינם אלא ארבעה ראשי שנים. אבל הכא האי דקתני ארבעה אבות, לאו דוקא, דבאמת יש עוד אחד, והיינו קרן דתלושה, והיא נמי [אב], לרב דבכלל שור כל מילי דשור הנקראים אבות, כמו דתני בברייתא (שם), שלשה אבות נאמרו בשור, הקרן והשן והרגל. וקא תני עליה [קרן מנלן וכו']. דבהאי אבות דקרן, משמע בין תלושה בין מחוברת נקרא אב, וק"ל.

ב

[ב]

לשמואל כשהזיק חב המזיק דרישא ודסיפא, חד לאתויי קרן מחוברת, וחד לאתויי תלושה. ולרב דכייל בשור גם קרן, רישא לאתויי תלושה
ועם זה מיושב עוד קושיא אחרת, בהא דקאמר הש"ס (ד' ע"א), עליה דשמואל דאמר תני שור לרגלו ומבעה לשינו, [דפריך ליה], וקרן מאי, שייריה, בתמיה. ומשני, כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן. וקשה לכאורה [להיפך], לרב דסבירא ליה תני שור וכל מילי דשור, וקרן כבר [הוי] בכלל שור דתני ברישא, א"כ למה לי דקתני בסיפא כשהזיק חב המזיק.

ולכאורה נראה דתוס' הרגישו בזה, דכתבו שם בד"ה כשהזיק חב המזיק וכו', וז"ל, לאו היינו כשהזיק קמא, אלא מאידך כשהזיק מרבה לה, עכ"ל. ולכאורה קשה מנא ליה זאת לתוס', דלאו משהזיק קמא מרבינן לה. דהא [כשהזיק קמא] הוא גם כן משנה יתירה. דלא הוי לי' לומר [חב 'המזיק'], אלא, וכשהזיק חב לשלם וכו'. דהא סיפא ארישא קאי, דקתני אבות נזיקין, ובנזיקין קמיירי ולמה לי לומר שפת יתר, חב 'המזיק', ו[נימא ד]מיני' ילפינן לשמואל קרן, [ולא מאידך].

ונראה דכוונת דבריהם הוא, דעל כרחך כשהזיק חב המזיק קמא לא חשיבא לשמואל כלל משנה יתירה, דלקמן דף י"ג ע"ב, קא מקשה אמתניתין דלקמן (ט' ע"ב), כל שחבתי בשמירתו כו', דתני [התם] בסיפא וכשהזיק חב המזיק לשלם כו'. וקא מקשה עליה לאתויי מאי, הניחא לשמואל לאתויי קרן. אלא לרב דתני שור וכל מילי דשור, חב המזיק לאתויי מאי. ומשני, לאתויי הא דתנו רבנן, כשהזיק חב המזיק להביא שומר חנם והשואל וכו'.

והשתא מזה הוכיחו תוס', דהא דמקשה [הש"ס {{ממ|ד' ע"א)] לשמואל 'וקרן מאי, שייריה', ומשני, [כשהזיק] חב המזיק לאתויי קרן, דעל כרחך לאו משהזיק קמא קא מרבה לה, דאל"כ למה אמר בגמ' (י"ג ע"ב) ['וכשהזיק חב המזיק כו'], הניחא לשמואל לאתויי קרן', הא כבר שמעינן ליה משהזיק חב המזיק דתני ברישא. וכן על תירוץ הגמ' (שם) לרב, דמשני לאתויי שומר חנם והשואל, הא [לרב נמי] כבר שמעינן ליה משהזיק קמא. אלא ודאי דשהזיק חב המזיק ברישא, לאו יתורא הוא, אלא [דוקא] משהזיק בתרא קא מרבי לה, וק"ל.

אמנם לפי [מה] שכתבתי איכא למימר, דבין לרב ובין לשמואל כשהזיק חב המזיק [דרישא, נמי] משנה יתירה היא. והא דאמר [בגמ'] הכא, ואלא קרן מאי, שייריה, ומשני, כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן, [אה"נ באמת] היינו משהזיק קמא. ומשנה יתירה דשהזיק בתרא נמי איצטריך על קרן. חדא לאתויי על קרן דמחוברת, וחדא על קרן דתלושה. [ואה"נ] דתרוייהו משמע בקרא דכי יגח, אלא דאי לאו משהזיק בתרא, הו"א דוקא קרן מחוברת מחייב התנא, דכתיב בתורה [לשון] נגיחה גביה, אבל קרן דתלושה דכתיב בדברי קבלה, לא ילפינן. וקא אתי כשהזיק בתרא, לאתויי גם כן נגיחה דתלושה, כנ"ל, דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא.

וגם לרב איכא למימר הכי, דאע"ג דקרן לדידיה בכלל שור, הו"א דוקא קרן מחוברת, אבל תלושה לא מיקרי אב, דדוקא שן, וקרן מחוברת, ורגל, [ד]כתיבי בהדיא בקרא אצל שור, הן המה בכלל [אב] שור. אבל תלושה דלא כתיבא בתורה, אלא בדברי קבלה, לא הוי אב. ולכך איצטריך התנא למיתני בסיפא, וכשהזיק חב המזיק יתירה, לאתויי קרן תלושה.

ולכך לא מקשה על רב דאמר תני שור וכל מילי דשור, מהמתניתין דהכא, כשהזיק חב המזיק [דרישא] למה לי, כמו שמקשה על רב לקמן, מסיפא. והיינו [על כרחך] כמו שכתבתי, דידע דאיצטריך למיתני לאתויי גם קרן דתלושה. אבל על מתניתין דלקמן, דתני עוד פעם [בסיפא], כשהזיק חב המזיק יתירה, פריך הגמ' שפיר, לרב למה לי, והוצרך הש"ס לשנויי, לאתויי שומר חנם והשואל והשוכר, וק"ל.

ג

[ג]

תוס' י"ל דסברי כהרשב"א דמועד לאב נמי אינו מועד לתולדה, ואין נפק"מ אי קרן תלושה הוי אב
ומיהו יש לומר דלתוס' סבירא ליה דמועד לאב נמי לא הוי מועד לתולדה, כמו דמועד לתולדה לא הוי מועד לאב. וא"כ דייקו תוס' שפיר דעל כרחך משהזיק חב המזיק בתרא קא מרבה. אבל כשהזיק קמא על כרחך לא הוי משנה יתירה כלל, דלאיזה צורך קא טרח התנא למיתני משנה יתירה לאורויי דגם קרן תלושה מיקרי [אב], דמאי נפק"מ אי הוי אב או תולדה. דאפילו לא הוי אלא תולדה דקרן מחוברת, נמי חייב כמו אב, דהא אמרינן תולדה דקרן כקרן. ולענין מועד [נמי] ליכא נפק"מ, דהא [לדעת תוס'] אפילו מועד לאב נמי לא הוי מועד לתולדה. אלא על כרחך דמשהזיק קמא לאו יתורא הוא, [וליכא] אלא חדא משנה יתירה, והיינו משהזיק בתרא.

וקא מקשה לשמואל קרן מאי, שיירי', דהא ודאי נגיחה דקרן מחוברת הוי אב, דמפורש להדיא בקרא כי יגח, והוי לי' למיתני כמו דתני שור לרגלו ומבעה לשינו, וכן בור והבער, כיון דכתיבי בקרא. ומשני עלה, כשהזיק בתרא, דהוא יתירה, לאתויי קרן. ולא מתני לי' בהדיא, כתירוץ הגמ', דבתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי. ולפ"ז [התוס' סברי] דמועד לאב לא הוי מועד לתולדה. וכן דעת הרשב"א (שם). וא"כ שפיר הקשו תוס' אמאי לא תני הן במתניתין, כמו דתני בראש השנה.

לפי רש"י הטעם דבמתני' לא תני הן, כדי שלא נמעט קרן תלושה שהיא ג"כ אב
אמנם אומר אני, דדעת רש"י היא דמועד לאב הוי מועד לתולדה, כמו שכתבתי. והשתא יבואר דברי רש"י בטוב טעם ודעת, בין לרב ובין לשמואל, במה שכתב 'אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא' כו'. דקשה [הו"ל] לרש"י קושית תוס', אמאי לא תני הן. וליכא למימר [בפשיטות] דאי הוי תני הן, הו"א דאתי למעט שום אב אשר לא בכלל ארבעה אבות דמתניתין, והיינו קרן תלושה דלא הוי אב, דאינו בכלל קרא דכי יגח אלא קרן מחוברת, דמצינו בתורה דקרוי נגיחה. אבל תלושה לא מצינו בקרא דאיקרי נגיחה, אלא בדברי קבלה, ולא ילפינן [דברי תורה מדברי קבלה. דזה אכתי] קשה, דמה בכך אפילו לא הוי אב אלא תולדה, הא תולדה דקרן כקרן.

ו[בפשטות] ליכא למימר דנפק"מ [בין אב לתולדה הוא] לענין מועד, דאי תלושה הוי אב, א"כ כשנעשה מועד לנגיחה דתלושה, נעשה ג"כ מועד לתולדות דקרן, דהיינו נגיפה נשיכה וכו'. [דהיא גופא] קשה, מנא ליה לרש"י דין זה, דלמא כסברת הרשב"א שהבאתי, דמועד לאב לא הוי מועד לתולדה, כמו שמועד לתולדה אינו מועד לאב, וא"כ עדיין קושיא במקומה עומדת, אמאי לא תני הן.

לכך בא רש"י כמתרץ במה שכתב, 'ובגמ' מפרש הי ניהו תולדות'. וכוונתו היינו, דעל כרחך מוכח [מזה] דלא כדעת הרשב"א ותוס', אלא דמועד לאב הוי מועד לתולדה. והיינו משום דבגמ' מפרש הי ניהו תולדות דקרן, ומפרש [דהיינו] נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה, ופריך מאי שנא נגיחה דקרי אב, דכתיב כי יגח, נגיפה נמי דכתיב כי יגוף. ומשני, האי נגיפה נגיחה [היא], דתניא, פתח בנגיפה וסיים בנגיחה, לומר לך האי נגיפה נגיחה היא. וקשה ע"ז [לכאורה] קושית המהדורא בתרא, כיון דתולדה דקרן כקרן היא, לסיים [קרא] נמי בנגיפה, 'כי יגוף', כמו דפתח בנגיפה. ואי משום ד[א"כ] הו"א דגם נגיחה בגוף הוי אב, כמו נגיחה בקרן, קשה מאי נפק"מ לדינא, כיון דהשתא דכתיב סיום הקרא בנגיחה, דנגיחה הוא אב, ונגיפה תולדה, ליכא נפק"מ לדינא, דהא תולדה דקרן כקרן, מה אב דקרן, תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם, אף תולדה כן.

ומה שרוצה המהדורא בתרא לתרץ, דמה [ש]סיים בנגיחה, לאורויי האי מילתא דאמר הש"ס, דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. זה ליתא, דאפילו אי סיים בנגיפה, כמו דפתח, נמי ידעינן דין זה דמועד לאדם וכו', מדשינה הכתוב וכתב באדם כי יגח, ובבהמה כי יגוף, וקושיתו במקומה עומדת.

ו[על כרחך] צריך לומר דמשום הכי מסיים בנגיחה, לאורויי דנגיחה אב ונגיפה תולדה. והנפק"מ הוא לענין מועד. והיינו כמו שכתבתי, דמועד לאב הוי מועד לתולדה, ומועד לתולדה לא הוי מועד לאב, ואם נעשה מועד לנגיחה שהוא אב, נעשה ג"כ מועד לתולדות דקרן, דהיינו נגיפה נשיכה וכו'. אבל אם נעשה מועד לנגיפה, שהיא התולדה, אינו נעשה מועד לשאר התולדות, כנ"ל באריכות.

וא"כ דמוכח דמועד לאב הוי מועד לתולדה, אתי שפיר דלא תני הן, לאורויי דיש עוד אחד דהוי אב [נזקין], והיינו קרן דתלושה, דגם היא בכלל כי יגח. ובין לרב דתנא לי' שור וכל מילי דשור, וגם קרן בכלל שור, קרן דתלושה ג"כ בכלל. ובין לשמואל דאמר כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן, קרן דתלושה ג"כ בכלל. ונפק"מ כמו שכתבתי, אי נגח בין בקרן תלושה ובין בקרן מחוברת דהם אבות, נעשה מועד לתולדות דקרן. אבל אי תני הן, הוי משמע דאתי למעט קרן דתלושה, כיון דלא מצינו בהדיא בתורה דכתב נגיחה אצל קרן תלושה, לכך לא תני הן.

וזהו שהוכיח רש"י, ומפרש והולך, במה שכתב 'ובגמ' מפרש הי ניהו תולדות', דמשם מוכח דמועד לאב הוי מועד לתולדה, דלא כרשב"א ותוס'. ובא רש"י לתרץ [בזה] מאיזה טעם לא תני הכא הן, ודו"ק היטב.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף