מהר"ם חלאווה/פסחים/קט/ב

מהר"ם חלאווה פסחים קט ב

רבינא אמר כל חד וחד מצוה באפי נפשא הוא. כתב הרב אלפסי ז"ל וקאמרי רבוותא הואיל וכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה צריכי לברוכי בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא ומסתייעי להאי סברא מהא דתנן וכו'. שמעי' השתא דכי היכי דלענין ברכת המזון כיון דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הוי הפסקה וצריך לחזור ולברך בפה"ג הן הכי נמי הכא דלא אפשר ליה למקרי אגדתא והלילא ומשתא בהדי הדדי וכו'. והרב בעל המאור השיב עליו דשאני ברכת המזון דהוי גמר וסלוק וכן כסוי אי לאו משום דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא. אבל מדרש אגדה אינו מפסיק דאין כאן סלוק שהרי שולחן ערוך לפניו ודעתו לאכול ולשתות. ומאי דאמר נמי דלא אפשר למקרא ולמשתי בהדי הדדי שנראה מדבריו דאין לו לשתות בתוך האגדה אינו כן דהא תנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה ואין הפרש בין שותה לפני הגדה לשותה בתוך הגדה הילכך הגדה לא הוי הפסק ואינו צריך לברך בפה"ג אלא אכסא קמא ואכסא דברכתא וכיון שדעתו לגמור את ההלל על כוס רביעי א"צ לברך עליו. וכן כתב הר"ר יצחק בן גיאות בשם מר רב יוסף בר רב מארי גאון ז"ל. וסברא מעליא היא והכי איבעי ליה למעבד אלו דברי הרב בעל המאור ז"ל. וכן דעת הרשב"א ז"ל. וכבר כתבתי דטעם ברכת המזון דמפסיק לא משום גמר וסלוק הוא מדמדמי ליה ליקנ"ה אלא משום דקא אסר עליה שתיה ומשתא וברוכי בהדי הדרי לא אפשר. והלכך מדרש אגדה נמי הוי הפסק שהרי אוסרת עליו שתיה שמה ששנינו בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה ה"מ לפני הגדה אבל משהתחיל לדרוש לא תדע לך דהא קא בעי למימר שני פרקים מהלל שאסור להפסיק בהן ואפי' בין פרק לפרק. וכל שכן בברכת אשר גאלנו שאסור להפסיק בה הלכך קריאתן הוא הפסק וצריך לחזור ולברך בפה"ג. והרב בעל העיטור ז"ל הקשה על זה מדתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן ולילך לבית הכנסת ובודאי כשהולכין לבית הכנסת להתפלל הוא או לשמוע קדיש וברכו ואפי"ה כל שהניחו שם מקצת חברים לא הוי הפסק ואע"ג דמשתא וצלויי בהדי הדדי לא אפשר. ועוד דתנן בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ואע"ג דמפסיק בתר הכי בברכת המוציא. אלמא כל שאינו גמר וסלוק אינו מפסיק וכבר כתבנו דאינו מפסיק אלא דבר שקבוע עליו חובה להפסיק עליו עכשיו וזמנו קבוע בתוך הסעודה משא"כ תפלה דמצי צלויה מקמי סעודה. וכן ברכת המוציא אי בעי שתי כל צורכיה מקמי המוציא ואינה חובה עליו לעשות כסדר הזה והו"ל האי הפסק כהפסק דשיחה דרשות שאינו הפסק בתוך סעודתו. וכי תימא וכי גופה שיחה דרשות אמאי לא מאי שנא מתפילין דקיימ"ל סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך. א"ל דשאני התם שהן שתי מצות דזו אינה מעכבת את זו ומשום הכי כשסח בין זו לזו הו"ל סח בין ברכה למצוה קודם שיתחיל בה וצריך לחזור לברך אבל סעודה קביעות אחד יש לה וכמצוה אחת דמיא ומכיון שהתחיל במצוה אין שיחה דרשות מפסיק בה כענין שאמרו בק"ש ובהלל דבין פרק לפרק פוסק לשאילת שלום ואפי' באמצע נמי וא"צ לחזור ולברך. אלא דהתם שלא לצורך אסור לשוח כיון שכל עסקו במצוה והכא כיון דמ"מ קא עסיק במילי דרשות באכילה ושתיה מותר נמי לשוח. וא"ת השת' דאתית להכא ד' כוסות שהן ד' מצות נמי תהי שיחה קלה מפסקת בה לכו"ע דומיא דתפילין. הא ליתא דכיון שהם בקביעות אחת הרי הן כמצוה אחת שאין שיחה דרשות מפסק' בה אא"כ שיחה דמצוה הקבועה עליו חובה בתוך הסעודה כדאמרן. ומעתה תפלה אינה מפסקת. וכן מי שבירך בתוך סעודתו על הזיקים ועל הזועות ושלא כדעת רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן מיעל לבית הכסא ואפנויי וברוכי לא מפסיק. וכן נטילת ידים שבתוך הסעודה מחמת היסח דהא אי בעי לא מסח דעתיה וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בפירושיו במס' ברכות וזה לשונו אימא בית הכסא מפסיק ולא פשי' לנא ודמי דלא מפסיק. אבל הרב ר' שמעון קיארה ז"ל בעל ההלכות כתב דביהכ"ס מפסיק וצריך למשרא המוציא ושמא טעמא משום דגברא דחיה וכדאיתא התם במס' ברכות. עוד הקשה הרב בעל העיטור ז"ל מדאמרינן לקמן דהיכא דליכא שאר ירקא מברך אמרור מעיקרא בפ"ה ולאכול מרור ולבסוף אכיל בלא ברכה. ואם איתא כשם דמקרא הגדה והלילא הוי הפסק לברכת היין ה"נ לברכת מרור דמאי שנא ואפי' היכא דאיכא שאר ירקי נמי דמברך אמרור לבסוף לאכול מרור ליברך עליה נמי בורא פרי האדמה. כבר פי' רש"י ז"ל בפסוקות שלו שהפת פטר את החזרת מברכת הנהנין כדתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ומרור היינו פרפר' שהוא לפתן לפת כדתנן עד שהוא מגיע לפרפרת הפת. ואעפ"י שאין פירושו מחוור בענין פרפרת שאין פירושו לפתן כדבעינן למכתב בג"ה מ"מ כיון שהוא בא בתוך הסעודה הו"ל כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן עוד הקשה הרב בעל העטור ז"ל לאכול מצה ולאכול מרור דמברך בתר המוציא אמאי לא הוי הפסק להצריך ברכת המוציא שנית שהרי יש כאן הפסק הקבוע עליו חובה בתוך סעודתו. א"ל דברכת מרור אינה מפסקת דכיון דחשבי' ליה כדברים הבאים בתוך הסעודה עד שברכת הפת פוטרו מברכת הנהנין הו"ל ברכת לאכול מרור ברכה נמשכת אחר ברכת הפת וכאלו דבר אחד וברכה א' היא ולאכול מצה נמי אינה מפסיק לברכת המוציא דכיון שלא הותר לו לאכול ממנה בלא אותה ברכה כברכ' אחת דמיא הא למה זה דומה לקדוש דאינו הפסק לברכת היין ואעפ"י שהוא הפסק קבוע עליו חובה אלא דכיון דאינו יכול לשתות בלא קדוש כברכה אריכתא דמיא הלכך נראין דברי הרב אלפסי ז"ל דמברך אכל חד וחד בפ"ע. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

עוד כתב הרב אלפסי ז"ל דאיכא מאן דאמר דמברכין על הגפן בתר תרי מקמי סעוד' ובתר תרי דלאחר סעודה וכת' דשפיר דמי למעבד הכי. כלומ' בתר תרי דמקמי סעודה אמתני' קאי דלא יפחתו לו מד' כוסות דכיון שהוא בעני דאין לו אלא ד' כוסות מברך על הגפן מיד בתר תרי כסי קמאי. אבל במי שיש לו יין בתוך סעודתו לא מברך ליה עד לאחר דשתי כל צורכו וגמר לסעודתו ומקמי בהמ"ז מיהא. ולא הודה לו בזה הרמב"ן ז"ל. שלא מצינו שום הפסק מטעינו ברכה אלא לפניו אבל לא לאחריו כדאמרינן בנמלך ושמש אא"כ הוא עקירת מקום לגמרי ובדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן. הלכך על הגפן דבתר כוס רביעי סגי וכן השיבו רבינו האי גאון ז"ל ורבינו שרירא גאון ז"ל. שד' כוסות הללו כל א' וא' טעון ברכה לפניו משום דבתר קדושא אתסר ליה למשתי עד שדורש מארמי אובד אבי וחותם בגאולה. ומן כדאמר הב ונבריך בהמ"ז אתס' ליה למשתי עד דמברך. ומן כדמברך בין שלישי לרביעי לא ישתה ואתסר ליה עד שאומר הלל וברכת השיר. אלא לאחריו אמאי מחייב על כל חד וחד הא יתיב ודעתי' אשאר כוסות הללו הלכך מברך ברכה אחרונה ודיו ע"כ. וכן דעת הראב"ד ז"ל כדברי הגאונים ז"ל:

ומעתה בשאר ימות השנה אם בירך על היין שלפני המזון או ביין קדוש ושתה ממנו רביעית שהוא טעון ברכה לאחריו אם בירך בהמ"ז בכוס ושתה ממנו ג"כ רביעית ברכת על הגפן שעליו פוטר את היין שלפני המזון כמו שאמרו כאן דמברך ברכת הגפן בתר כולהו כסי. אבל אם בירך בהמ"ז בלא כוס או שלא שתה ממנו רביעית צריך לברך על הגפן ליין שלפני המזון קודם שיברך ברהמ"ז. ואם שכח מלברך קודם בהמ"ז מברך לאחריו. אבל ברכת המזון אינה פוטרתו שלא כדברי הרב בעל המאור ז"ל שכתב דברכת שלש פוטרת מעין שלש תדע לך דלא דקיימ"ל בדברים הבאים לאחר סעודה כתאנים וענבים שטעונין ברכה לפניהם ולאחריה' אלמא אין בהמ"ז פוטרתן. מיהו ה"מ ביין שלפני המזון או שלאחר המזון הרבה לאחר שגמר מלאכול והפסיק בשיחה ומתוך כך צמא שהוא בא לשתות ולא לשרות אבל יין שבתוך הסעודה כל שבא לשרות אעפ"י שטעון ברכה לפניו משום דיין גורם ברכה לעצמו אינו טעון ברכה לאחריו דבהמ"ז פוטרת מידי דהוי אדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאעפ"י שטעונין ברכה לפניהם אין טעונין ברכה לאחריהן. וא"ת ואפי' יין נמי אמאי אין בהמ"ז פוטרתו לימא יש בכלל שלש מעין שלש כדאמרינן בכלל מאתיים מנה כבר אמרנו דהו"ל כדברי' הבאים לאחר הסעודה שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהן משום שלא אמרו הגאונים ז"ל ברכת שלש פוטרת מעין שלש אלא במעשי קדרה ודכוותיה דמיזן זיין והוא בכלל מזונו אבל ביין ופירות לא. ומטעם זה תמרי נפטרין הן בברכת המזון דאף הן מיזן זייני כדאמרי' בפ"ק דברכות היכא דאכל תמרי וסבר דנהמא אכל ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי יצא דאפי' סיים בדנהמא נמי יצא מ"ט תמרי נמי מיזן זייני. אבל הרב בעל הלכות ז"ל כתב תמרי ורמוני ושאר מגדי דלאו מזון נינהו לא מפטרי בבהמ"ז:

ולפי דבריו הא דאמרי' דמיזן זייני ה"מ כשקובע סעודתו עליהן אבל כשבאין לאחר סעודה טעונין הן ברכה לפניהם ולאחריהן. מיהו הרשב"א ז"ל כתב בחדושיו ברכות דנ"ל דביין ברכת שלש פוטרת מעין שלש דידיה אע"ג דלגבי תאנים וענבים לא פטרי משום דאמרינן התם חמרא סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח:

ולפי דברינו כל יין שלפני ברהמ"ז, ברהמ"ז פוטרתו מברכה לאחריו. וטוב לזהר שלא לשתות יין קודם בהמ"ז כדי רביעית שלא בתוך הסעודה משום ספק הברכה שמא טעון ואין בהמ"ז פוטרתו או שמא אין טעון ונמצא מברך שלא לצורך. וירא שמים מברך בהמ"ז בכוס ושותה ממנו רביעית ומברך אחריו על הגפן ופוטר כל היין שלפניו ושלאחריו כדעת הגאוני' ז"ל שכתבנו ויוצא ידי כולם ולפנינו נאריך בענין בהמ"ז אם טעונה כוס אם לאו בס"ד:

מאי דסליק לן להלכתא. לילי שבת ולילי יו"ט יש בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בבהמ"ז. שבת יש בו קדושה על הכוס בורא פרי הגפן לבד ויש בו הזכרה בבהמ"ז. ובסעודה ראשונה של יום לבד. ומותר לטעום קודם אותו קדוש. יו"ט אין בו קדושה על הכוס ויש בו הזכרה בבהמ"ז. וא"צ כוס לפני כל אחד ואחד. וא"צ ליתן מכוס המברך בשאר הכוסות. וא"צ להמתין עד שיטעום המברך אלא כשסמוכין כולם על כוס אחד:

כבוד יום וכבוד לילה. שאין לו אלא כוס אחד לסעוד' כבוד יום קודם לכבוד לילה. קדושת היום קודם לשניהם:

מי שלא קדש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו. מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו. אבל לא על האור ולא על הבשמים:

תשעה באב שחל להיות במוצאי שבת אינו מבדיל אלא בתפלה לבד. טעם מקדש טעם מבדיל אבל אסור לטעום קודם קדוש. ואסור לטעום קודם הבדלה כל שיש לו כוס להבדיל עליו אלא מים בלבד:

נטל ידיו ראוי לו לקדש ולהבדיל אם ירצה. אבל בליל הפסח אם ידיו נקיות לא יטול ידיו עד שיקדש:

מקדשין בין על היין בין על הפת וביין הראוי לנסך על גבי המזבח וביין מבושל או שנתערב בו דבש אעפ"י שאינו ראוי. ודוקא ביין אדום אבל לא לבן. ואין מבדילין אלא על היין או על שכר כל שהוא חמר מדינה:

המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. ובשיעור אדם בינוני וכן כל ברכה חוץ מברכת הנהנין שהוא בכל שהו. אפי' עני שבישראל לא יאכל בלילי הפסח עד שיסב. מצה צריכה הסיבה מרור א"צ הסיבה יין צריך הסיבה כולהו ארבע כסי:

הסיבת ימין לא שמיה הסיבה. פרקדן לא שמיה הסיבה. בן אצל אביו צריך הסיבה. תלמיד אצל רבו א"צ הסיבה שמש צריך הסיבה. אשה א"צ הסיבה. ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. נשים חייבות בארבע כוסות אבל קטנים פטורין:

ארבע כוסות אלו צריכין בכל א' רביעית הלוג בין חי בין מזוג בין חדש בין ישן אלא שאם שתאן חי ידי יין קדוש יצא ידי ד' כוסות לא יצא. שתאן בזה אחר זה בלא הפסק סדר הגדה לא יצא השקה מהן לבניו ולבני ביתו כל ששתה כשיעור יצא דא"צ כוס לפני כל אחד ואחד. שיעור טעימה רביעית או מלא לוגמיו כל שהוא יתר:

חוטפין מצה בלילי פסחים ומחלקין לתינוקות קליות ואגוזין כדי שלא ישנו.

רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. שיעור הכלי לחלה ב' טפחים רוחב על ב' וחצי אורך ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. לא יפחתו לו לעני מד' כוסות של יין ואפי' מן התמחוי. ד' כוסו' אלו צריך לברך על כל אחד בפ"ע ואחר כולן על הגפן. אבל לדעת הרשב"א ז"ל א"צ בפ"ה אלא אכסי קמא ואכסי דברכתא. יין שלפני המזון או לאחר המזון קודם בה"מ אם שתה ממנו רביעית צריך לברך עליו על הגפן דאין בהמ"ז פוטרת מעין שלש אלא במה שמברכין עליו על המחיה שהוא מזון ממש אבל יין שבתוך המזון בהמ"ז פוטרתו מברכה לאחריו. ודעת הרשב"א ז"ל שאפי' ביין שלפני המזון ושלאחריו פוטרת בהמ"ז:

בירך ברכת המזון על הכוס ושתה ממנו רביעית ובירך אחריו על הגפן היא פוטרת לכל היין הקודם לו לכולי עלמא בין שלפני המזון בין שלאחר המזון ותו לא מידי:

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף