מגן אבות (קאפוסט)/פרשת בראשית
|
< הקודם · הבא > |
פרשת בראשית:[עריכה]
- מאמר א': ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א, ג).
- מאמר ב': ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו' (בראשית ב, ב).
ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א, ג).[עריכה]
במד"ר (פ' אמור פל"א סי' ז') ע"פ יערוך את הנרות (ויקרא כ"ד ד') גלגל עינו של אדם מתוך השחור הוא רואה. ולא מתוך הלבן. מתוך חשיכה בראתי לך אורה. ולאורך אני צריך כו'.
עוד שם: כתיב והארץ היתה כו' וחשך על פני תהום (בראשית א, ב). ויאמר אלקים יהי אור (שם ג). מתוך חשיכה בראתי אורה כו'. עכל"ה.
א'. והמכוון שמהחשך ממש נמשך ונתהווה האור. וענין החשך הוא כמארז"ל (ב"ר פ"ב סי' ה') והארץ היתה תהו (בראשית א, ב). זה בבל כמ"ש (בירמיה ד') ראיתי את הארץ והנה תהו. בהו זה מדי כו'. והיינו החשך של הד' גליות. שמזה יומשך התגלות האור לעתיד לבא, שזהו ויאמר אלקים יהי אור. ולהבין הענין איך מהחשך גופא יומשך אור כו'. הנה כתיב (דברים לב, י) ימצאהו בארץ מדבר כו' יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו. ופי' במד"ר (במדבר פ"ב סי' ה') ימצאהו בארץ מדבר קאי על מה דלעיל מיניה, כי חלק הוי' עמו כו' (דברים לב, ט). אשר המדבר הוא שממה ארץ לא זרועה. ונקראת ובתהו ילל. לשון לילה וחשך. ועל ידי זה דוקא יסובבנהו שהקיפן בענני כבוד כמ"ש (שמות יג, יח) ויסב אלקים את העם. ודרשו רז"ל (מד"ר בשלח פ"כ סי' ט"ז) לשון הסיבה שהקיפן בענני כבוד, ועל דרך מה שכתוב (תהלים קכה, ב) וה' סביב לעמו כו'. יבוננהו קאי על מתן תורה שאמר להם עשרת הדברות. יצרנהו כאישון עינו זהו בית המקדש, דכתיב (מ"א ט, ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים. ולכל המעלות הללו, ובפרט אישון עינו שזהו אמיתיות האור (והגילוי) באו על ידי המדבר והחשך דוקא, וכנ"ל שמחשך גופא נמשך האור. והנה יש עוד שני פירושים בפסוק יסובבנהו כו'. ותחלה נדבר כפי פירוש הנ"ל. והנה ישראל נקראים ג"כ אישון עינו, כמארז"ל (גיטין נ"ז ע"א) כל הנוגע בהם כאלו נוגע בבבת עינו של הקב"ה כו'. והענין דכתיב (זכריה ד' יו"ד) שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. וזה קאי על המלאכים שנקראים עיני ה'. והיינו לפי שהראי' וההשגחה עליונה למטה הוא על ידי המלאכים דוקא, וזה שהם שבעה הוא כי מקור ההשגחה והשפעת החיות בעולמות הוא מז' מדות (דה"א כט, יא), לך ה' הגדולה עד לך ה' הממלכה. וכיון שהמלאכים הם לבושים לההשגחה עליונה שמכל הז' מדות על כן הם ג"כ שבעה עיני ה'. והנה (בזכרי') כתיב משוטטים. ו(בדברי הימים ב') כתיב כי ה' עיניו משוטטות. והיינו כי יש מלאכים מבחי' עלמא דדכורא. ומעלמא דנוקבא. והנה אם ההשגחה היא ממדת החסד הוא ע"י ההתלבשות בהמלאכים שמעלמא דדכורא. ואם ההשגחה באה ממדת הגבורה מתלבשת בהמלאכים שמעלמא דנוקבא. ולהבין עוד מה שנקראי' עיני ה', הוא כמו הסנהדרין שנקראי' עיני העדה. לפי שהם משגיחים להורות ולדון בישראל כו'. והנה למעלה כתיב ג"כ וה' - הוא ובית דינו. וכמארז"ל על מאמר (בראשית א, כו) נעשה אדם. נמלך בבית דינו וזהו מדת ענוה שלו. וכמו שלמטה היו יושבין ע' סנהדרין בלשכת הגזית. כמו כן למעלה בהיכל הזכות יש ג"כ ע' סנהדרין בית דינו של הקב"ה. והם הנקראים עיני ה'. כמו הסנהדרין שלמטה שנקראים עיני העדה. והנה למטה היו שבעים ואחד והא' הי' המופלא שבהן. והוא הי' העיקר כדאי' בהוריות (ד' ע"ב) הורו בית דין ולא היה המופלא אין זה הוראה כלל. והיינו כמ"ש גבי משה (בהעלתך י"א) אספה לי שבעים איש כו' ואצלתי מן הרוח כו'. שזהו רק הפרשת הארה מרוחו של משה. ואין ערוך כלל לגבי עצמיות משה. כמו שאין ערוך בין אצילות לגבי המאציל כו'. ולכן משה היה המופלא שבהן. והיינו כי הע' זקנים נמשכים מז' מדות הכלולים מעשר. אבל משה הוא עצמיות חכמה עילאה. והמדות לגבי חכמה עילאה אין ערוך כלל כידוע. ועל דרך זה ג"כ למעלה ע' סנהדרין שבהיכל הזכות שנקרא בית דינו של המאציל. אבל בחי' הוא שלמעלה מבית דינו זהו המופלא שבהן, ועליו כתיב (תהלים ק"ה) הוא ה' אלקינו בכל הארץ משפטיו. שמדת רחמיו לעולם כו'. והוא עצמיות המאציל ית'. והנה ע' סנהדרין שלמעלה נקראים עיני ה' כנ"ל. אבל בחי' הוא, עצמות המאציל שהוא המופלא כו' נקרא אישון עינו. שהוא עיקר כח הראיה וההשגחה. (שבחי' עיני ה' הם רק לבושים אליו ית'). ועל פי זה יובן ההפרש שבין מלאכים לנשמות ישראל. שמלאכים נקראים עיני ה' כנ"ל. ובנשמות ישראל כתיב ג"כ (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים. וכתיב (תהלים לג, יח) עין ה' אל יראיו. שזהו עוד גבוה יותר בבחי' דלית שמאלא כו'. והיינו כי נשמות ישראל מקבלים מלמעלה יותר דהיינו מבחי' אישון עינו כנ"ל, ועל זה ארז"ל (גיטין נ"ז ע"א) כל הנוגע בהם כאלו נוגע בבבת עינו של הקב"ה כו'. ועל זה כתיב (דברים כו, טו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך כו'. מן השמים דוקא ולא ע"י המלאכים שנקראים עיני ה'. וגם השקיפה זהו מבחי' אישון עינו כביכול:
ב'. והנה אעפ"י שנשמות ישראל מקבלים ממקום גבוה ביותר מהמלאכים, מ"מ מצינו שכל השפעות מקבלים נשמות ישראל ע"י המלאכים דוקא. כי הנה כתיב (ירמי' ל"א י"ט) הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים על כן המו מעי לו רחם ארחמנו. פירוש המו מעי לו קאי על המלאכים שנקראי' מעי, וכמ"ש (תהלים קג, א) וכל קרבי את שם קדשו. כמו המעיים שהם באמצע הגוף למטה מהידים ולמעלה מהרגלים. ומחלקים החיות שהמובחר עולה ללב ולמוח כו', וחיצוניות החיות יורד בהרגלים כו'. כמו כן השפעת החיות מאלקות בכל העולמות הוא נשפע ע"י המלאכים (וגם העלאת התפלות בבחי' מ"ן מלמטה למעלה למל' וחכמה שהוא ענין לבא ומוחא כו' ג"כ ע"י המלאכים), והנה ב(שיר השירים סי' ה') כתיב ידיו גלילי זהב מעיו עשת שן. ונראה מהתרגום י' דפירוש מעיו קאי על המלאכים. כי פירש מעיו על י"ב מזלות שהשרש הוא מבחי' י"ב חיות המרכבה. ובדרך פרט יש התחלקות מלאכים לאין מספר. וכמו כן הי"ב מזלות הם כוללים, אבל בדרך פרט הלא אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה. וגם כמו המעיים הם בהיקף סביב הגוף. כמו כן י"ב חיות המרכבה סובבים את הכסא. כמ"ש בים של שלמה (מ"א ז, כה), שלשה פונים צפונה כו' ושלשה פונים נגבה כו'. וזהו מעיו עשת שן לשון חוזק. כי חיות המרכבה יש להם כח גדול וחזק מאד כידוע. והנה המו מעי לו רחם ארחמנו. הפירוש שהרחמים עליונים מתלבשים בהמלאכים שנקראים מעיו כנ"ל, (וכמו על דרך משל למטה עיקר הרגשת והתפעלות הרחמים הוא במעים). כי י"ב בקר עם הים שעומד עליהם מלמעלה הם י"ג, והם ג"כ י"ג מדות הרחמים כו', וזהו (בראשית י"ח) ואל הבקר רץ אברהם. בחי' חסד ורחמים כו'. והיינו כי רחמים הוא ענין חלישת הנפש עד שתתפעל מאד, וכמ"ש גבי יוסף (בראשית מג, ל) וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו. ולמעלה (מלאכי ג, ו) אני הוי' לא שניתי. ואיך שייך רחמים. אלא שהרחמים עליונים מתלבשים בהמלאכים, ועל זה כתיב המו מעי לו רחם ארחמנו. וכפל הרחמנות הוא על חיים גשמיים וחיים רוחניים כו'. ועל ידי המלאכים מקבלים נשמות ישראל השפעת הרחמים כו'.
והנה אנשי כנסת הגדולה תקנו ג"כ ברכת יוצר אור קודם קריאת שמע. והענין כמ"ש (שה"ש ה, א) אכלתי יערי עם דבשי. יערי הוא יוצר אור, (שמות כו, טו) עצי שטים עומדים. (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים. שעומדים תמיד בפחד וביטול למדת מלכותו ית'. (כמ"ש ומוראך עליהם. ומ"מ בהיער העיקר הוא הדבש. שבו יש מתיקות ותענוג כו'. כך דבשי זהו קריאת שמע שהוא אהבה של נשמות ישראל המלובשים בגופים שהוא הסתר גמור להיות יש ודבר נפרד כו' ומ"מ מתפעל באהבה, ומזה הוא עיקר התענוג למעלה ע"כ נקרא דבשי. אך כמו דבש שגדל על עצי היער דוקא כו', כמו כן מקבלים נשמות ישראל התפעלות אהבה ויראה ע"י המלאכים, כי הנפש הבהמית הוא ממשכא דחויא קליפת נוגה ונמשך אחר התאוות ואיך יבא לבחי' אהבה. על כן צריך לקבל חיות משרשו פני שור שבמרכבה שרש נפש הבהמית. וזהו ענין שנשמות ישראל מקבלים התפעלות אהבה מהמלאכים דוקא. ולכן תקנו שתים לפניה קודם קריאת שמע כו'. והנה אח"כ הוא עליית נשמות ישראל למעלה מהמלאכים. כי מלאכים רק ממליכים את שם כו', שהעלאתם הוא רק במקורם מדת מלכות, וכמ"ש (תהלים קמה, ז) וצדקתך ירננו. רק הארה בעלמא. אבל נשמות ישראל עולים לאשתאבא בגופא דמלכא. והנה כשעולים נשמות ישראל עולים המלאכים ג"כ לאשתאבא בגופא דמלכא. כיון שמהם קבלו נשמות ישראל תחלה אהבה ויראה כו'. וזהו אכלתי יערי עם דבשי. אכלתי שנכלל בגופא דמלכא. ועל כן היער נאכל ג"כ עם הדבש כו'. וזהו סולם מוצב ארצה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו. התפלה נקראת סולם. ותחלתה מוצב ארצה - ח"י ברכות השחר שאומרים שלא עשני גוי כו', עבד כו', ואח"כ ח"י אזכרות דקריאת שמע עד ח"י ברכות דשמונה עשרה שנקרא וראשו מגיע השמימה כו'. ומלאכי אלקים עולים בו לאשתאבא בגופא כו' בקריאת שמע. וגם יורדים בו שהשפעה למטה בח"י ברכות דשמונה עשרה הוא ע"י המלאכים. רפואה ע"י מלאך (מכאל) [רפאל] כו'. וזהו המו מעי לו רחם ארחמנו. שהמשכת הרחמים עליונים מקבלים נשמות ישראל ג"כ על ידי המלאכים שנקראים מעי כו' כנ"ל.
ג'. והנה להבין עוד היטב ענין המו מעי לו רחם ארחמנו. צריך להבין בהקדם תחלת הפסוק (ירמיה לא, כ) הבן יקיר לי אפרים כו' על כן המו כו'. למה נזכר בפסוק זה דהמו מעי לו רחם כו'. אפרים יותר מכל השבטים. הנה כתיב (בראשית כט, לא) ורחל עקרה. ויש פירוש עקרה לשון עקרת הבית, כמארז"ל (מד"ר ויצא פ' ע"א סי' ג') שכל השבטים נקראים על שם רחל. ולא עוד אלא שנקראים על שם יוסף, כמ"ש (עמוס ה' ט"ו) אולי יחנן כו' שארית יוסף. ולא עוד אלא שנקראים על שם בן בנה שהוא אפרים, כמ"ש הבן יקיר לי אפרים כו'. הנה כתיב (ישעי' נ"ד) רני עקרה לא ילדה. וצריך להבין כיון דלא ילדה מהו רני. והנה ארז"ל (יבמות ס"ד ע"א) מפני מה היו האמהות עקרות, מפני כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. והענין כמאמר רז"ל (ברכות ז' ע"א) הקב"ה מצלי יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי כו'. כי הקב"ה מפרשים ג"כ שהוא ממלא כל עלמין, דהיינו ההשפעה מאור אין סוף ב"ה שע"י חכמה. ומדות הנמשכים מחכמה כו'. ובבחי' זו אין מיתה בלא חטא כו'. ולכן הקב"ה מצלי יהי רצון שיהי' התגלות רצון העליון הסובב כל עלמין שמקיף לכל העולמות כו'. והנה ארז"ל (חגיגה י"ג ע"ב) מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל כו'. שע"י תפלות נשמות ישראל נמשך ג"כ התגלות הכתר עליון. אך דוקא ע"י תפלה שמעומקא דלבא, כמ"ש (תהלים קל, א) ממעמקים קראתיך ה' כו'. ולכן הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. ולכן היו האמהות עקרות. כי כנסת ישראל בגלות נקראת עקרה. כי הלידה היינו התגלות בחי' אהבה ויראה. אבל כשאין שום אהבה כלל אזי נקראת בשם עקרה. בבחי' חשך והסתר אלקות כו', והנה (שמות יד, י) ופרעה הקריב כו'. לכן דוקא תפלת עקרה היא מעומקא דלבא כנ"ל. ועל דרך (דברים ד, ל) בצר לך כו'. ועל ידי זה נמשך הלידה מבחי' כתר עליון כנ"ל. וזהו רני עקרה לא ילדה. פי' שהלידה של עקרה נמשך מבחי' לא. והענין דכתיב (שמות ט"ז) אכלוהו היום כי שבת היום כו' היום לא תמצאוהו בשדה. ופי' הבחיי שג' פעמים היום הוא כנגד ג' סעודות דשבת. הא' כנגד שמור לנוק'. והב' כנגד זכור לדכורא כו'. והיום לא כו' כנגד סעודת שלישית של מנחה. שאז הוא בחי' (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון. ופי' בזה"ק (יתרו פ"ח ע"ב) שאז הוא התגלות רעוא דכל רעוין כו'. ולכן אז הוא כפיית הדינין לגמרי. וע"כ נק' היום לא. כי לא הוא כמו אין. דהיינו מ"ש (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא. פירוש אין הוא אור אין סוף ב"ה שאינו מושג. ועל כן נקרא ג"כ לא. והוא ענין מצות עשה בו"ה ומצות לא תעשה בי"ה כמ"ש (ירמיה ב, ב) לא זרועה. שלא תעשה מגיעים בבחי' לא. וזהו ענין (תהלים ק, ג) הוא עשנו ולא - ולו כו'. וזהו רני עקרה לא ילדה. שהלידה שלה נמשך מבחי' לא באל"ף. וז"ש בחנה (ש"א א, י) ותתפלל על הוי' ובכה תבכה. כי סתם לידה נמשך משם הוי', אבל לידה של עקרה צריך להיות נמשך מלמעלה משם הוי'. והיינו ע"י בכיה והתעוררות רחמים. וזהו (שם ב) ולחנה אין ילדים. דהפי' שהילדים שלה נמשכים מבחי' אין שלמעלה מהחכמה עילאה. ולכן רחל שהיתה עקרה דוקא ילדה את יוסף. אשר יוסף הוא למעלה מהי"ב שבטים כי אינו נמנה עמהם כלל. כי הי"ב שבטים הם בבריאה ויוסף הוא התגלות תוספת אורות שלמעלה מסדר השתלשלות. ולכן כל ישראל נקראים על שם יוסף, כי זהו תכלית המכוון כדי לבא לבחי' יוסף הנ"ל. ולכן כל ישראל נקראים ג"כ על שם אפרים. כי אפרים הוא לשון (בראשית מא, נב) כי הפרני ה' כו'. שהוא התגלות תוספת אורות מבחי' יוסף כו'. וזהו הבן יקיר לי אפרים. שנקרא יקיר על דרך (קהלת ז, כח) אדם אחד מאלף מצאתי (שע"ז כתיב (ישעיה יג, יב) אוקיר אנוש). וארז"ל (מד"ר ויקרא רפ"ב) עשרה דברים נקראים יקר כו' ודוד נקרא אפרתי וכן אלקנה, שבאו לבחי' אפרים כנ"ל. וזהו הבן יקיר לי אפרים. שהוא המשכת גילוי תוספת אורות מלמעלה מהשתלשלות ע"י הלידה דבחי' עקרה כנ"ל. על כן המו מעי לו רחם ארחמנו. שהוא המשכה וגילוי מבחי' אישון עינו, דלית שמאלא כו'. ע"י עיני ה' שהם המלאכים שנק' מעי כו'. וכנ"ל שדוקא מתוך החשך גופא נמשך יתרון האור, ולכן דוקא ע"י בחי' עקרה נמשך להיות המו מעי לו רחם ארחמנו:
ד'. וזהו ימצאהו בארץ מדבר כו'. על דרך (הושע ט') כענבים במדבר מצאתי ישראל. כמו המוצא ענבים במדבר שזהו פליאה גדולה. כך נשמות ישראל היו בבחי' מציאה במדבר. דהיינו שהלכו באמונה גדולה ובביטול בהמדבר וחשך כו'. ועי"ז דוקא יסובבנהו. שהקיפן בענני כבוד. מקיפים דבחי' כבוד, על דרך איה מקום כבודו כו'. ומ"מ נקרא אור מקיף, כמ"ש אשר עין בעין נראה כו' ועננך עומד עליהם. יבוננהו קאי על מ"ת. והענין כמארז"ל (מד"ר נשא פי"ד סי' י"ב) דברי חכמים כדרבונות. שדר בינה בפרה. כי יש זרע אדם וזרע בהמה. וע"י יששכר נמשך הבינה גם בבחי' זרע בהמה. וזהו ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. דהיינו בכל הכ"ח עתים כו'. וזהו יבוננהו. יצרנהו כאישון עינו זהו בהמ"ק דכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים. דהיינו ששם מאיר מבחי' אישון עינו. וזהו ענין שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. כדרך שבא לראות כך עי"ז בא ליראות מבחי' אישון עינו דוקא, והיינו ע"י הראיה והשתחוואה עי"ז היו מקבלים כל נש"י מבחי' אישון עינו. וכמ"ש השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל. וכל מקום שנאמר השקפה הוא מדה"ד, כמ"ש וישקף ה' אל מחנה מצרים כו'. וכאן כתיב השקיפה כו' וברך, שממדה"ד גופא יומשך כל הברכות. והיינו ע"י השגחה משרש ומקור כח הראיה דהיינו בחי' אישון עינו. שלמעלה מהבית דינו שנק' עיני ה' כו'. והכל ע"י המדבר בחי' שממה וחשך, שעי"ז דוקא נמשך יתרון האור דהיינו בחי' אישון עינו. וזהו ג"כ ענין המו מעי לו רחם ארחמנו. כי מעי הם המלאכים שנקראים עיני ה' בית דינו. אבל שיהי' על ידם גופא רחם ארחמנו זהו לפי שההשגחה הוא מבחי' אישון עינו, שמדת רחמיו לעולם כנ"ל, ע"כ המו מעי לו רחם ארחמנו כו' ולכן הבן יקיר לי אפרים דוקא שהוא התגלות תוספת אורות שע"י רחל בחי' עקרה כנ"ל. ועי"ז דוקא המו מעי לו רחם כו':
ה'. ועתה נבוא לפי' הב' דימצאהו בארץ מדבר קאי על עשי"ת שאז אומרים כל הוידוים אשמנו בגדנו כו' וכל מה שיכולים לומר על עצמם הכל אומרים. והיינו מפני שהימים הם כך שנקראים ימים נוראים שאזי התגלות יראה עילאה. והיינו בחי' שמאלו תחת לראשי. והשמאל דוחה כו' ע"כ דוחים ומשפילים את עצמם בכל הוידוים. והנה כתיב (משלי כ"ח) מודה ועוזב ירוחם. שצריך להיות שני דברים, מודה ואחר כך ועוזב, עזיבת החטא ועי"ז ירוחם כמ"ש (הושע י"ד) בך ירוחם יתום. פי' כמ"ש (תהלים כ"ז) כי אבי ואמי עזבוני. דהיינו מי שפגם בתומ"צ שנקרא יתום עכ"ז והוי' יאספני. וזהו בך ירוחם יתום. וכ"ז נק' ימצאהו בארץ מדבר. אשר לא ישב אדם שם. אדם תומ"צ. ועי"ז אח"כ יסובבנהו קאי על מקיפים דסוכות. שהסכך והדפנות הם צילא דמהימנותא, כמ"ש בצל ידי כסיתיך. ה' צלך על יד ימינך. בחי' וימינו תחבקני. כמשל המחבק את האדם ואין מניחו להפרד ממנו כו' וזהו יסובבנהו כו'. יבוננהו זהו ע"י הלולב כי לולב לו לב. בינה לבא המשכת הדעת והבינה בלב דוקא. יצרנהו כאישון עינו זהו שמע"צ. והנה כתיב (הושע י"א) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו. קחם על זרועותיו הוא עשי"ת וסוכות בחי' שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. וכמשל אב הלוקח בנו על זרועותיו, אזי הבן קרוב ממש לאישון עיניו. וכמו כן בשמיני עצרת מקבלים כל נש"י מבחי' אישון עינו הנ"ל:
ופירוש הג' במדרש רבה. דימצאהו בארץ מדבר. קאי על הד' גליות שנקראים נחש שרף ועקרב כו', וע"כ נקרא מדבר שממה וחשך. אך יתרון האור מהחשך. ולכן עי"ז דוקא יסובבנהו כו'. יצרנהו כאישון עינו. התגלות האור דלע"ל כמ"ש קומי אורי כי בא אורך. וכמ"ש שלח אורך ואמתך כו', וכמ"ש והי' לך הוי' לאור עולם. דהנה כתיב וידעת כו'. כמו שע"י הלילה בא אח"כ היום. כך ע"י החשך וההסתר דשם אלקים יהי' לע"ל התגלות האור דשם הוי', וכענין צחוק עשה לי אלקים כו'. וזהו והארץ היתה תהו כו'. ויאמר אלקים יהי אור. אלקים דוקא. ולכן מאלקים קדמאה עד תנינא יש י"ג תיבין כנגד י"ג מדות הרחמים:
לדרוש הנ"ל:
ענין שמע - שם ע'. הנה איתא במדרש (ילקוט בהעלתך) שע' זקנים הם כנגד ע' יו"ט שבשנה. דהיינו נ"ב שבתות וח"י יו"ט. והענין כי שבת יום השביעי כי בו שבת. ולכן אומרים סעודתא דעתיקא קדישא. שבשבת מאיר התגלות מבחי' עתיק יומין. דהיינו בחי' המתנשא מימות עולם. ימו"ע הם ז' מדות שמהם הנהגת עולמות. אבל בחי' עתיק הוא מובדל מבחי' ימו"ע למעלה מסדר השתל'. וזהו פי' עתיק יומין, שנעתק מהיומין עילאין. והנה שבת נק' תחלה למקראי קדש. ובכל היו"ט מאיר ג"כ גילוי ההארה מבחי' עתיק. והנה בחי' ע"י נק' זקן, כמ"ש ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיוור. ושער רישי' כעמר נקא. וזהו ג"כ ענין ע' סנהדרין שנק' ע' זקנים, היינו שמאיר בהם הארה מבחי' עתיק יומין. בחי' ושער רישי' כע"נ. ולכן הם כנגד ע' יו"ט כנ"ל. והיינו אעפ"י שמה שהם ע' היינו שנמשכים מז' מדות הכלולים מיו"ד. אך כשנקראים ע' זקנים היינו שמאיר בהם הארה מבחי' עת"י, בחי' לאו מכל אינון מדות איהו כלל, והנה ע' הוא ג"כ בחי' עין הרואה, כי ע' סנהדרין נק' עיני העדה. והיינו שהם בחי' אישון עינו. דהנה כתיב לא ינום ולא יישן כו'. וכתיב למה תישן הוי', והיינו כי שינה הוא הסתלקות הראי' וההשגחה פנימית שעל ישראל. היינו מ"ש עין הוי' אל יראיו, עיני ה' אל צדיקים. והיינו הסתלקות אלקות מלהאיר בבחי' גילוי כ"א שיהי' בבחי' העלם. אבל בבחי' חיצוני' השגחת אלקות להחיות העולמות, דהיינו בחי' שבעה עיני ה' משוטטות כו' אין שינה כו'. וזהו וכד אנת תסתלק כו' אשתארו כו' כגופא כו'. פי' שנשאר ההשגחה מבחי' גופא לבד דהיינו רק מבחי' הכלים דע"ס. וההסתלקות הוא שהאורות אין מאירים בגילוי וזהו בחי' שינה כו'. והשינה הוא מחמת גבינין דמכסיין על העינים. הגבינים הם המקטרגים שמעלים החוב והעונות של נש"י למטה כו'. אך זהו בבחי' עיינין דמדות דז"א שבו יש גבינים כו', אבל בחי' עת"י דלאו מכל אינון מדות איהו כלל אין בו גבינים כו' ונקרא עינא פקיחא דלא נאים, וע"ז כתיב לא ינום כו'. והנה בחי' זו נק' אישון עינו. שהוא עיקר כח הראי' שמאיר תמיד כיון שהוא עינא פקיחא דלא נאים. והנה למטה אישון עין זהו השחור שבעין שבו דוקא עיקר כח הראי', ולמעלה זהו בחי' ישת חשך סתרו שלמעלה מבחי' גילוי האור בכלים, ע"כ שם דוקא הוא למעלה מבחי' שינה ונק' עינא פקיחא כו'. ולכן ע' סנהדרין אעפ"י שהמספר ע' היינו שנמשכים מז' מדות כנ"ל, אך כיון שנק' ע' זקנים היינו שמאיר בהם הארה מבחי' עת"י כנ"ל שזהו בחי' אישון עינו ולכן נק' ג"כ עיני העדה, והנה יצב גבולות עמים כו', שגם בלעו"ז יש בחי' ע' דהיינו ע' שרים. וז"ש יכרסמנה חזיר מיער. שהע' תלוי' שזהו המקיף שמחי' הע' שרים. וזהו שמע שם ע' דהיינו העלאת ובירור הע' שרים שיוכללו בבחי' ע' דקדושה ע' זקנים. והיינו כיון שהם ע' זקנים שמאיר בהם ההארה מבחי' עת"י שלמעלה מהז' מדות ע"כ יכולים לברר את הע' תלוי' כו'. שמחי' הע' שרים. אבל מצד עצמן לא היו יכולים לברר. כיון שיצב גבולות עמים כו' זה לעומת זה. והנה ימצאהו בארץ מדבר. שבררו את החשך דמדבר. ע"כ יצרנהו כאישון עינו. כמו כח הראי' שמלובש בשחור שבעין. וכעת ימצאהו בארץ מדבר הוא בעשי"ת כמש"ל. מזה נמשך להיות בסוכות יסובבנהו מקיפים דסוכה. יבוננהו המשכת הדעת שע"י הלולב. ואח"כ יצרנהו כאישון עינו. ולפי שבסוכות מאיר בחי' אישון עינו שלמעלה מהמדות. ע"כ אז דוקא זמן הקרבת הע' פרים שהו"ע בירור הע' שרים. כי המדות דקדושה בעצמן אין יכולין לברר את הע' שרים כיון שהם זה לעומת זה, אבל בסוכות שמאיר בחי' אישון עינו שלמעלה מהז' מדות ע"כ אז דוקא מקריבים ע' פרים. וזהו ענין שסוכות הוא שמונה ימים. בחי' שמיני הוא חוץ להקף. ונק' שומר ההקף. והיינו כי הקף הוא בחי' סוכ"ע. כי ז"א נק' קוב"ה סוכ"ע. אבל בחי' אישון עין הוא למעלה מבחי' סוכ"ע וזהו בחי' שמיני שחוץ להקף. ומבחי' זו נמשך בירור הע' שרים. וכמ"ש אז אהפך אל עמים. מבחי' א"ז דוקא האל"ף שמאיר בז'. בחי' שמיני כו'. וכענין מילה בשמיני דוקא. כי ענין מילה הוא כמ"ש בשם הוי' דוקא כי אמילם. והיינו שיש מילה ופריעה, מילה הוא הסרת הערלה לגמרי, ופריעה הוא העור דק שנכלל בברית קדש. והיינו בחי' ומלתם את ערלת לבבכם. תאוות איסור וגם תאוות היתר כשאינם לש"ש כלל. אך כל המאכלים שאדם אוכל ואח"כ מתפלל ולומד בכח האכילה ההיא עי"ז מתעלים כל המאכלים שמנוגה ליכלל בקדושה, ולכן לפי שמילה בשמיני דוקא משם נמשך להיות כי אמילם. וכמו"כ סוכות בחי' שמיני נמשך להיות בירור הע' שרים שלא בדרך מלחמה, כמ"ש מלחמה להוי' בעמלק. דחיית והעברת הרע לגמרי, כ"א אדרבא בחי' שלום, לקרבם ולהעלותם כו'.
ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו' (בראשית ב, ב).[עריכה]
א'. צריך להבין מ"ש ג"פ ביום השביעי בפרשה זו. גם מ"ש תחלה רק מלאכתו כו'. ואח"כ כתיב וישבות כו' מכל מלאכתו כו'. ותחלה צ"ל מ"ש ויכל כו' ביום השביעי מלאכתו. דמשמע לכאורה שאיזה מלאכה נגמרה ונשלמה ביום השביעי, והרי שבת הוא יום השביתה. וכל הבריאה נגמרה ונשלמה בששי. ולכן השבעים זקנים כשהעתיקו התורה לתלמי המלך כתבו ויכל כו' ביום הששי כו' (מגלה ט' ע"א). ובמד"ר בראשית ספ"י פירשו ע"ז ג' פירושים. וז"ל: ר' שאלי' לר"י בר' יוסי א"ל שמעת מאביך מהו ויכל ביום השביעי. גניבא ורבנן. גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה כלה שתכנס לחופה, כך מה הי' העולם חסר שבת. ורבנן אמרי משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסרה חותם. כך מה הי' העולם חסר שבת. עוד שם: ומה נברא שם מאחר ששבת. שאנן ונחת שלוה והשקט. הי' העולם חסר מנוחה, בא שבת בא מנוחה. ותחלה צ"ל פי' גניבא שהעולם נמשל לחופה ושבת לכלה. והיינו כי חופה אינה דוקא המכסה שמעל ראש הכלה כי אם היריעות והאהל העשויה בשביל דירת הכלה. כמו"כ העולם בחי' נוטה שמים כיריעה (תהלים ק"ד ב'). וכתיב וימתחם כאהל לשבת (ישעי' מ' כ"ב). זהו כמו חופה העשוי' בשביל הכלה. והנה העולם הכוונה כללות עולמות הנבראים בי"ע, והכלה היא מל' דאצי' שהיא הכלה האמורה בשיר השירים, וענין בריאת והתהוות העולמות דבי"ע הוא כדי שיהי' מאיר בהם בגילוי בחי' כלה. דהיינו שיתגלה בחי' מל' דאצילות שנק' כלה בבי"ע. וצ"ל זה הלא מל' דאצילות זהו החיות אלקות שמלובש בעולמות להחיותם, כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמ"ה י"ג). וכתיב ומלכותו בכל משלה (שם ק"ג י"ט). ואתה מחי' את כולם (נחמי' ט' ו'). שבחי' זו מלובשת בתוכיות ופנימיות העולמות דבי"ע, ונק' בחי' ממלא כל עלמין כו'. וא"כ הרי בחי' זו מלובשת בהעולמות בלאו הכי גם בששת ימי המעשה, ולמה אמרו במד"ר שקודם שבת הי' העולם חסר בחי' זו כמו החופה שהיתה חסירה כלה שתכנס לחופה. וי"ל ע"ז ב' פשטים. א' כי מה שבחי' מל' מלובשת בעולמות להחיותם הוא בבחי' העלם והסתר. שלמטה בעוה"ז הגשמי הוא חשך והסתר אלקות לגמרי עד שנראה רק טבע כו' ואפילו בעולמות העליונים דבי"ע גם כן העלם והסתר. שהרי ארז"ל (ויק"ר פ"ד. שוח"ט ק"ג) מה הנפש ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את עולמו. והרי הנשמה שממלא את הגוף אעפ"י שכל אחד יודע ומרגיש היטב שיש נשמה מלובש בו שמחי' אותו, מ"מ זהו רק השגת המציאות אבל מהות הנשמה אין מושג מה היא. ואפילו מהות כחות הנשמה ג"כ אינו מושג. כמו"כ למעלה בבחי' ממכ"ע הוא רק השגת המציאות אבל מהות החיות אלקות דבחי' מל' אין מושג כלל בעולמות. ונק' הסתר הבורא מהנברא. ולכן נראים העולמות ליש ודבר נפרד. משא"כ אם הי' התגלות מהות החיות אלקות דבחי' מל' לא היו הנבראים נראים ליש ודבר כלל, כ"א היו רואים איך שהכל אלקותו ית' ובלעדו אין שום דבר. כמו עד"מ באבן הגשמי אלו היינו רואים מהות הצירוף אותיות אבן שמבחי' דבר הוי' שמהווה האבן, לא הי' גשמיות האבן וחומרו ומששו נראה ליש כלל. והיינו דכיון שמתהווה מאין ואפס המוחלט ממש ע"י צירוף אבן. א"כ אין כאן כ"א הצירוף דאותיות אבן שמבחי' עשרה מאמרות. וז"ש אל עולם. ולא אל העולם כו'. וזהו ומשמיעים ביראה כו' ומלך עולם. שמלך ועולם הכל אחד ממש. (ומ"ש בברכות מלך העולם. היינו מצד רוממות והתנשאות מדת מלכותו ית' על העולמות) וע"ז אנו מבקשים וידע כל פעול כי אתה פעלתו. שכל פעול שמבחי' עשי' גשמיות ידע וישיג מהות הצירוף מבחי' כ"ב אותיות שמא' עד תי"ו וה' מוצאות הדבור עליון המלובש בו. וזהו כי את"ה פעלתו. והיינו גילוי המהות דבחי' ממכ"ע. משא"כ עתה אין מתגלה מהות החיות אלקות דבחי' מל' בעולמות. ולכן מתראים העולמות ליש ודבר נפרד. וזהו המשל מחופה העשוי' בשביל הכלה. והיא חסירה כלה שתכנס לחופה. כך כל העולמות דבי"ע התהוותם וקיומם וחיותם הוא מבחי' מל' שנק' כלה. ובחי' זו אין מתגלה בהם כלל. כ"א רק הידוע מציאותו ולא מהותו כו', ובשבת נמשך התגלות המהות דבחי' מל' דאצילות בבי"ע בבחי' השגת הנבראים שישיגו המהות דבחי' מל' דאצי' ממש. ע"כ שבת נמשל לבחי' כניסת כלה לחופה. ואזי נשלמה הבריאה היינו שנגמר ונשלם תיקון העולמות:
ועוד יש לפרש שבחי' כלה הוא בשבת דוקא, דהיינו דמה שבחי' מל' נק' בחי' כלה זהו בשבת דוקא ולא בחול, ולכן אומרים בשבת לכה דודי לקראת כלה. והענין כי כלה הוא לשון כלתה נפשי כו' (תהלים פ"ד ג'). כלה שארי כו' (תהלים ע"ג כ"ו). שזהו העלאת המל' מלמטה למעלה בתשוקה וצמאון לאור א"ס ב"ה. ומתחלה צ"ל איך יתכן זה למעלה שהכל אלקותו ית', ואיך שייך אהבה ותשוקה מקצתו אל קצתו. והענין כי בעשר ספירות יש אור וכלים. והנה הכלים ג"כ אלקות ממש. אך זהו כח הגבול שבאלקות, מה שהוא ית' מצמצם עצמו להשפיע חיות בבחי' גבול ומדה. והאורות זהו ההארה שמאיר בבחי' עצמותו ממש כמו שהוא א"ס בלי גבול. ולכן שייך תשוקה בהכלים להתחבר ולהתייחד עם האורות. והנה באצילות איהו וגרמוהי חד בהון. אבל מל' דאצי' שיורדת לבי"ע, דהיינו למ"ד כלים דמל' דאצי' שיורדים ומתלבשים בבי"ע, אשר בבי"ע לאו איהו וגרמוהי חד בהון. אזי הכלים דמל' דאצילות מתרחקים מהאורות. ולכן הכלים דמל' הם תמיד בבחי' תשוקה להתחבר עם האורות. וז"ש למען יזמרך כבוד כו' (תהלים למ"ד י"ג). אך כשמסתלקים הכלים דמל' דאצי' מבי"ע לגמרי. דהיינו שמפשיטים עצמם מהלבושים דבי"ע ומתעלים באצילות בבחי' צמאון אזי דוקא נק' כלה. והנה בחול הוא ירידת והתלבשות מדת מל' בבי"ע ע"י ריבוי צמצומים ולבושים המסתירים. ובשבת הוא עליית המל' מבי"ע לאצי' שמפשטת עצמה מכל הלבושים המסתירים כו'. ומתעלית למעלה באצי' להיות כלי ליחוד וגילוי אור א"ס ב"ה. ואזי דוקא נק' כלה לשון כלתה נפשי כו'. כלה שארי כו'. שזהו העלאת המל' בבחי' כלות הנפש וצמאון כו' לאור א"ס ב"ה. והנה כשמתעלה בחי' מל' בשבת לאצילות אזי מתעלים עמה כל הג' עולמות בי"ע ג"כ. והיינו הפנימיות דבי"ע נשמות ומלאכים שעולים ג"כ בבחי' רצוא ותשוקה נפלאה לצאת מהיש ופירוד דבי"ע ולהיות כלי לבחי' גילוי יחודו האמיתי איך דקמי' כל"ח כו'. וכמ"ש בזהר (ויחי רכ"ט ב') ע"פ משכני. כד סלקא דא כולא סלקין אבתרה. וזהו"ע שאומרים בקבלת שבת מזמור לדוד, שהו"ע עלי' המל' מבי"ע לאצי' ואח"כ ג"פ הבו כנגד ג' עולמות בי"ע שעולים ג"כ להיות בבחי' כלה. וזהו כל עיקר המכוון מירידת המל' לבי"ע בששת ימי החול כדי להיות אח"כ בחי' כלה בשבת. דהיינו להעלות גם עולמות בי"ע בבחי' כלות הנפש וצמאון לאור א"ס ב"ה, וכמ"ש הליכות עולם לו (חבקוק ג' ו'). שיהי' בחי' הילוך ועלי' מלמטלמ"ע מבחי' עולם לאוא"ס ב"ה. נמצא שתוכן פי' כלה הוא כשהרצוא והתשוקה לבחי' יחודו האמיתי ית' הוא בתכלית השלימות עד שבחי' רצון זה הוא כלי לקבל גילוי יחודו בבחי' פנימיות ממש. בחי' זו נק' כלה. וזה נעשה בשבת דוקא. (גם עוד כמו כלה שמקבלת הטפה שהיא השפעה עצמיות ממש. כמו"כ ע"י העלאת מ"ן מהבירורים נמשך בשבת השפעת מ"ד מעצמות מוחין דאבא. ולכן בשבת דוקא נעשה כלה. משא"כ בחול אע"פ שיש יחוד בשעת עמידה דשחרית הוא רק יחוד יעקב ורחל כידוע. אבל יחוד ישראל ורחל שהוא מפנימיות ועצמיות ז"א הוא בשבת דוקא. ולכן בחול אין המל' בחי' כלה כ"א בשבת דוקא):
ב'. ועתה צריך להבין הפי' של רבנן. העולם דומה לטבעת שהיתה חסירה חותם כנ"ל. וצ"ל מהו הדמיון דעולם ושבת לטבעת וחותם. ויובן בהקדים פי' הלשון טבע. דלכאורה אין שייך כלל טבע שהרי כתיב (תהלים קמ"ז ח') המכסה שמים בעבים כו'. המצמיח הרים חציר כו'. ואיך שייך טבע. והענין כי פי' טבע הוא מלשון טבעו בים סוף (שמות ט"ו ד'). דהפי' שנשקעו בים סוף עד שלא נראו כלל. וכמו"כ עד"מ החיות אלקות שמחי' עולמות, כמ"ש ואתה מחיה את כולם (נחמי' ט' ו'). הוא מושקע בהעולם בבחי' העלם והסתר עד שאין נראה כלל כמ"ש אותותינו לא ראינו (תהלים ע"ד ט'). דהיינו האותיות אלקות שמחיי' העולמות כי בע"מ נברא העולם. והעש"מ מתחלקים לריבוי צירופים עד אין מספר ממש. ובכל נברא מלובש צירוף א' מעש"מ בחי' דבר ה' ממש. כמ"ש בתניא (שער היחוד והאמונה פ"א ובאגה"ק פכ"ה) ע"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קי"ט פ"ט). אך התלבשות האותיות בהנבראים הוא בבחי' שקיעה והעלם גדול שאין נראים כלל. וזהו אותותינו לא ראינו. וגם פי' אותותינו כפשוטו לשון אותות ומופתים. כי באמת אופן חיות העולמות שמהאותיות הנ"ל הם ג"כ נסים תכופים אלא שהוסדו להיות כן תמיד ונק' מנהגו של עולם. ואלו היינו רואים האותיות שמעש"מ איך שהם מחיים היינו רואים נסים תכופים זה אחר זה עד אין חקר באופן חיות העולמות. כמו ע"ד דוגמא מהמאמר תדשא כו' (בראשית א' י"א). שאנו רואים כמה נסים זא"ז, שמתחלה כשזורעים הגרעין בארץ שנרקב שם רק החיצוניות והגשמיות אך הפנימיות שהוא הרוחניות והחיות נשאר בשלימות ונכלל בכח הצומח שבארץ. זהו נס אחד. (כי כשנרקב תבואה בבית אזי נרקב רק הפנימיות והחיות ואזי לא יוצלח עוד לזריעה כלל). ואח"כ כשמוציא כח הצומח צמח מהארץ הרי זה יש מאין ממש זהו נס ב'. ואח"כ הצמח שהוא הקש ותבן מלביש שבולת. ומוציא פרח. ואח"כ מתמלאת השבולת גרעינים זהו הכל נסים תכופים זא"ז רק שהוסדו להיות כן תמיד. והכל זהו מהאותיות דמאמר תדשא כו', אך לפי שהתלבשות האותיות בהנבראים הוא בבחי' שקיעה והעלם עד שאין נראים כלל לכן אותותינו לא ראינו. וזהו מלך העולם לשון העלם שמתעלם לגמרי בהעולם כו'. וע"כ המשכת חיות זה נק' בשם טבע לשון טבעו בים סוף. ולכן נק' העולם טבעת ע"ש הטבע שהחיות אלהות נטבע ונשקע בהעולם בהעלם גדול עד שאין נראה כלל. גם טבעת היא עגולה וכך השמים הם עגולים. והארץ ג"כ כדורית עגולה. וים אוקיינוס מקיף כדור הארץ כחגורה. וגם החיות אלקות שמחי' השמים וארץ כיון שהוא בהעלם לגמרי בתוכם הרי זה נק' ג"כ בחי' מקיף כו' כמו טבעת כו'. (ועוד שבחי' מל' דאצי' מקור החיות דבי"ע נק' טבעת כמ"ש בסידור ע"פ השמים מספרים בפי' מ"ש בזהר (תרומה קל"ו ע"ב) ונהיר לכל עזקא ועזקא. שהע"ס דב"ן דמל' הם בחי' עיגולים כו' יעו"ש). וגם כמו הטבעת שהאצבע מושקע בתוכו. דהיינו שמקום האצבע שהטבעת מלבישו ומקיפו הוא מושקע בהטבעת עד שאין נראה כלל. כמו"כ למעלה באלקות הנה אצבע מורה על גילוי כמ"ש ויאמרו החרטומים כו' אצבע אלהים הוא (שמות ח' ט"ו). וארז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן. פי' אצבעו הקטנה היינו התגלות יתירה מבחי' מל' דאצי'. וכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח' ד'). אך בחי' אצבע אלקים הוא מושקע ומוסתר לגמרי בהעולם. וע"כ נק' העולם טבעת. והנה שרש הנהגה זו דבחי' טבע מה שהעולם נק' טבעת. משתלשל זה משם אלקים בגימט' הטבע. ובריאת העולמות הוא ע"י שם אלהים. ולכן בששת ימ"ב נאמר רק אלקים ל"ב פעמים ע"כ נק' העולם רק טבעת. ושבת הוא החותם להטבעת. כי חותמו של הקב"ה אמת. והיינו שם הוי' כדכתיב ואמת הוי' לעולם (תהלים קי"ז ב'). וכתיב ושמי הוי' לא נודעתי (שמות ו' ד'). ופירש"י לא ניכרתי במדת אמיתי' שלי כו'. כי אמת הוא שאין שום שינוי והפסק לעולם. ולכן בחי' אני הוי' לא שניתי בין קודם שנבה"ע לאחר שנבה"ע נק' אמת. וגם אמת מורה על אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים כמ"ש במ"א. והנה שבת הוא התגלות שם הוי' ממש ולכן כתיב שבת להוי' אלקיך (שמות כ' י'). וע"כ נק' שבת חותם להטבעת. שבהעולם שנק' טבעת מצד החיות הנמשך משם אלקים כנ"ל מתגלה בחי' חותמו של הקב"ה אמת שהוא התגלות שם הוי' ממש. ולכן ס"ת בר'א אלקי'ם לעשו'ת הוא אמ"ת:
והנה עפי"ק טבעת נק' בחי' מל' שם אלהים כנ"ל. והחותם נק' יסוד ז"א דאצילות. ולכן ויפ'ח באפי'ו נשמ'ת חיי'ם ס"ת חות"ם, ונשמת חיים זהו הנשמה הבאה מהיסוד שממשיך מחו"ב כדפי' בסידור במאמר נשמת כל חי יעו"ש. וגבי חותמך ופתילך ומטך (בראשית ל"ח י"ח). פי' הרח"ו הובא במק"מ (בזח"ג ע"ב ע"א) חותמך יסוד. ומה שנק' היסוד חותם הוא מפני ב' טעמים. א' כי החותם מאמת ומקיים הדבר. והנה קוב"ה וכנס"י איהו אמת ואיהי אמונה (זח"ג ר"ל ע"א). ששם הוי' הוא אמת כנ"ל. וכנס"י נק' אמונה שמאמין באמת הוי' כו' איך הוי' אחד ואני הוי' לא שניתי כו'. אך אמונה זהו בחי' מקיף מרחוק עדיין שאין זה גילוי עדיין בנפש שיתפעל מזה כו'. אבל ע"י היסוד נמשך היחוד עליון בכנס"י. והיינו גילוי בחי' אמת באמונה שלא יהי' רק אמונה לבד כ"א שיתגלה בחי' אמת הוי' בהבנה והשגה עד שיהי' אצלו התפעלות אהוי"ר בלב. ולכן נק' היסוד חותם. טעם ב' כי בחותם ע"ג שעוה ניכר האותיות היטב ומשא"כ בהאבן טוב עצמו מצד בהירות והבהקת האבן אין ניכר שם האותיות כלל. כמו"כ בחי' אורות עליונים היותר גבוהים שמעצמיות מוחין דאבא ממש אין מתגלים כלל בזיווג רוחני דנשיקין. כ"א בזיווג גופני דזו"נ שע"י היסוד דוקא ולכן נק' חותם. ונמצא ההפרש בין גניבא לרבנן. שלדברי גניבא ששבת הוא בחי' כלה שנכנסה לחופה. זהו הגילוי מבחי' מל' דאצי' לבד. אך מבחי' מל' כמו שהיא באצילות. שהיא בחי' כלי מוכן לקבל יחוד עליון מאור א"ס ב"ה וגם פנימיות העולמות דבי"ע מתעלים בבחי' זו להיות בחי' כלה כו' כנ"ל. ולדברי רבנן ששבת הוא בחי' חותם זהו גילוי בחי' יסוד ז"א שלמעלה מהמל' שיומשך היחוד במל':
ג'. ועתה צ"ל פי' השלישי ומה נברא כו' שאנן ונחת כו' בא שבת בא מנוחה. הנה מנוחה זהו מחשבה עילאה דהיינו בינה שלמעלה מהיסוד ז"א שנק' חותם. ומה שהבינה נק' מנוחה הוא מצד ג' טעמים. א' דכמו עד"מ למטה באדם המחשבה הוא בחי' מנוחה. ודיבור ומעשה זהו יגיעה ומלאכה. כי בעשיית מלאכה הוא מצמצם ומשפיל שכלו ומחשבתו וכחו להתלבש בהמעשה שעושה. שאח"כ נפרד כח הפועל מעצם הפועל. וכן בדבור כשמצוה לאחר איך לעשות הכלי ולבנות הבנין הרי הדבור הוא רק גילוי לזולתו שיוצא לחוץ ונעשה נפרד ממנו כו'. ולכן זהו יגיעה כו', וזהו עמל פה. משא"כ מה שמצייר הבנין בכל פרטיו במחשבה כשמחשב איך לבנות כו', הרי זה לא יצא ולא נפרד עדיין ממנו כ"א שמיוחד עדיין בשכלו ומחשבתו. (ולא יצא ולא נפרד עדיין מכחו כלום). לכן בנין שבציור נק' מנוחה כו'. וכמו"כ עד"מ למעלה שבחי' דבור עליון עש"מ נק' מלאכה בתורה וישבות כו' מכל מלאכתו כו'. כי דבורו של הקב"ה מעשה כו', כי הוא אמר ויהי כו' (תהלים ל"ג ט'). והיינו לפי שע"י דבור עליון נתהוו נפרדים. וא"כ הצמצומים וההסתרים להסתיר ולהעלים האור והחיות מאוא"ס ב"ה כדי שיהי' נראה היש דבר נפרד כו', זה נק' מלאכה כו'. אבל מה שעלה במחשבה לברוא כו'. אעפ"י דכתיב כי לא מחשבותי כו' (ישעיה נ"ה ח'). שלמעלה נתהוו כל העולמות במחשבה עליונה. אך כמו שהם כלולים במחשבה עליונה הם שם בתכלית הביטול והיחוד עם אוא"ס ב"ה שאין שום דבר נפרד מאלקות עדיין כלל. (וזהו ענין התהוות העולמות מתחלה בדרך כלל ע"י מאמר אחד כו' כמ"ש במ"א) ע"כ אין זה נק' מלאכה כלל. כ"א מנוחה. ולכן מחשבה עליונה דבינה נק' מנוחה כו'. (ולכן אעפ"י שבינה ציירא ציורין מ"מ בנין שבמחשבה נק' מנוחה לפי שלא נפרד עדיין מהעצם כלום כו'). טעם ב' כי בז"א יש דינים וגבורות, וכשיש התעוררות דין ח"ו זהו היפך המנוחה. כמ"ש ויהי סער גדול בים (יונה א' ד'). ומהדין נמשך אח"כ היניקה והכח לשלוחי הדין לענוש כו' ח"ו. אבל מבינה נמשך כפיית הדינים כי אין הדינים נמתקים אלא בשרשם. וכמ"ש במ"א ע"פ מי ימלל גבורות ה' כו' (תהלים ק"ו ב'). וע"כ שם המנוחה. ולכן עיקר השאנן וההשקט הוא דוקא בעתיקא, כמ"ש בזהר (ח"ב קל"ז א') ע"פ נוה שאנן (ישעיה ל"ג כ'). לעת"י אתמר לפי דלית שמאלא בהאי עתיקא. טעם ג'. כי מנוחה הוא ענג. והתגלות עתיק הוא בבינה דוקא. ולכן אם הבנים שמחה. שבינה הוא עוה"ב עולם התענוג כו'. וא"כ ענין בא שבת בא מנוחה, זהו הגילוי מבחי' בינה עילאה שלמעלה מז"א דאצי'. והנה לרבנן ששבת הוא בחי' חותם זהו התגלות בחי' יסוד אעפ"י שממשיך הגילוי מבחי' אמת הוי' כנ"ל, אך זהו רק משם הוי' המאיר במדות דאצי', ולפי' השלישי ששבת הוא בחי' מנוחה זהו גילוי עצמות שם הוי' בחכמה, כמו שמאיר בבינה עילאה שלמעלה מעלה מהארתו בז"א דאצי' כו'. ובעבודה הנה מה שהיסוד נק' חותם שממשיך היחוד במל′ מבחי' שם הוי' המאיר במדות דאצי'. היינו שיתגלה שם הוי' במדות הלב בבחי' יחוד גמור שיהי' בתמידיות ובקביעות אצלו אה"ר ליכלל וליבטל בבחי' הוי' אחד. ופחד הוי' בלבו כו'. אבל בחי' מנוחה גילוי בחי' מחשבה עילאה דבינה היינו שיהי' השגה והתענגות מאוא"ס ב"ה מעין עוה"ב בחי' אז תתענג על הוי'. ונק' אה"ר בתענוגים. שלמעלה מבחי' אה"ר סתם שמז"א דאצי' (כי אהבת עולם שלמטה מאהבה רבה הוא במלכות. ע' ד"ה חכלילי בתו"א):
ד'. והנה כל הג' פירושים הנ"ל דגניבא. ורבנן. ופי' השלישי. כולם אמת ויציב שכולם ישנם בשבת. דהנה ידוע שבכל שבת יש ג' מדרגות. הא' מעלי שבתא. הב' יומא דשבתא. סעודתא תנינא דשחרית. הג' מנחה דשבת סעודה שלישית. והענין דיש בחי' שמור. ובחי' זכור. ובחי' שמור וזכור בדבור אחד נאמרו. מעלי שבתא הוא בחי' שמור. ויומא דשבתא הוא בחי' זכור. ובזהר (בראשית מ"ו ע"ב אמור צ"ב ב') אמרו שמור לנוק' וזכור לדכורא. פי' שמור לנוק' יש בזה ב' פירושים. הא' כי נוק' הוא בחי' מל' כשנק' כלה כנ"ל, דהיינו העלאת המל' מלמטלמ"ע עם כל הבירורים מבי"ע לאצי'. בחי' זו צ"ל בה שמירה מדברים הפוגמים ומונעים העלאה זו. כמ"ש לשמור את דרך עץ החיים כו' (בראשית ג' כ"ד). ע' בפע"ח שער השבת בכוונת רחיצה בחמין בע"ש. ופי' הב' שמור לנוק' הוא לשון ואביו שמר את הדבר (בראשית ל"ז י"א). מה שהמקבל ממתין ומצפה על השפעת השפע מהמשפיע. כמו"כ בחי' מל' כשמתעלית מבי"ע לאצי' ונעשית כלי מוכן וראוי לקבל היחוד עליון מאור א"ס ב"ה. אזי נק' שמור לנוק' שממתנת ומצפית על השפעת השפע מבחי' דכורא. אך זהו רק במעלי שבתא שאזי מפשטת המל' עצמה מכל הצמצומים והלבושים דבי"ע עד שנעשית מוכנת וראויה להיות כלי קיבול לגילוי אוא"ס ממש כו'. וזהו ענין תיקוני כלה. אזי דוקא נק' שמור. דהיינו כשאין שום עיכוב ומניעה מצד המקבל. ורק שממתין על השפעת השפע מהמשפיע אזי דוקא נק' שמור כו'. (משא"כ בחול שהמל' יורדת לבי"ע ומלובשת בהצמצומים ולבושים דבי"ע אין שייך לומר אז בחי' שמור כו' שאיננה מוכנת אז כלל לקבל שפע היחוד עליון כו'). וזהו רק קדושת מעלי שבתא. שאז מתעלה המל' לאצי' ונעשית בבחי' שמור כו', ולא בחי' מל' לבד כ"א שנעשה התיקון בכל פנימיות העולמות דבי"ע שיהיו מוכנים לקבל מבחי' היחוד עליון שיומשך במל'. וזהו פי' ושמרו בנ"י את השבת (שמות ל"א ט"ז). דהיינו קדושת בחי' מעלי שבתא שאזי כל העולמות הם מתתקנים ומתקשטים להיות בבחי' שמור לנוק'. שהו"ע תיקוני כלה להיות ראוים ומוכנים לקבל השפע כנ"ל כו'. והנה מובן שבחי' שמור לנוק' דמעלי שבתא זהו ממש בחי' כלה שנת"ל. ולכן על בחי' זו דמעלי שבתא אמר גניבא ששבת הוא בחי' כלה שנכנסה לחופה. אך בחי' יומא דשבתא הוא בחי' זכור לדכורא. כי ביום השבת הוא המשכת היחוד מלמעלמ"ט בבחי' מל' מבחי' דכורא כו'. דהיינו מז"א דאצי' ע"י היסוד כו' כנ"ל. וע"כ נק' זכור לשון דכר. כי ביומא דשבתא אזי כל התיקונים בבחי' דכורא (ולא בבחי' נוק' כו'). דהנה עד"מ למטה בהמשפיע צ"ל עצות איך להשפיע. דהיינו שישפיע לו כל השכל העמוק בשלימות ושיהי' המקבל יכול לקבל בשלימות. וזהו ענין ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה (פסחים ג' ע"ב). שאינו מעלים כלום כ"א שמשפיע לו כל החכמה בשלימות ורק שמלבישו בדרך קצרה כדי שיהי' יכול לתפוס החכמה בשלימות. ואח"כ יוכל להשכיל ולהבין כל האריכות. כמו"כ עד"מ למעלה בהיחוד עליון שבשבת (שנק' יחוד ישראל ורחל). שצריך לימשך כל העצמיות מוחין דאבא שבז"א. ושיתקבל בבחי' מל' בבחי' פנימיות. ע"כ צ"ל המשכת יחוד זה ע"י גבורות וצמצומים דוקא. אך צמצומים אלו אין מעלימים לגמרי ח"ו. כ"א שיהיו ב' הענינים, שיומשך כל העצמיות מוחין דאבא שבז"א ושיתקבל בהמל' בפנימיות ממש. ובחי' עצות אלו שבהמשפיע נק' תיקוני חתן כו'. וזהו פי' וענין זכור לדכורא דיומא דשבתא (שאזי אין שייך עוד תיקון בבחי' נוק'. כי כל התיקוני כלה נשלמו במעלי שבתא). והנה מובן שבחי' זו זהו ממש בחי' חותם שנת"ל. ולכן על בחי' זו דיומא דשבתא דהיינו סעודתא תניינא דשחרית בחי' זכור לדכורא, אמרו רבנן ששבת הוא בחי' חותם להטבעת וכנ"ל באריכות. ומנחה דשבת סעודה שלישית הוא בחי' שמור וזכור בדבור אחד נאמרו, כי בחי' דו"נ משפיע ומקבל שייך רק בבחי' ציור אדם כמ"ש זכר ונקבה בראם כו' ויקרא שמם אדם (בראשית ה' ב'). ובחי' אדם הוא מחכמה ולמטה ושם שייך לומר זכור ושמור דו"נ. דהיינו שהמקבל רחוק בערך מהמשפיע. אבל בבחי' כי לא אדם הוא דהיינו בעתיקא שם שניהם שוין, וזהו זכור ושמור בדבור א' נאמרו. והנה במנחה דשבת מאיר התגלות בחי' עתיקא שבבינה כו'. ולכן אזי זכור ושמור בדבור אחד כו'. ובחי' זו זהו ענין בא שבת בא מנוחה. ובחי' שאנן ונחת כו'. דהיינו בחי' עתיקא המתגלה בבינה. ולכן על בחי' זו השלישית דשבת אמרו ששבת הוא בחי' מנוחה שאנן והשקט כו'. ולכן אומרים במנחה דשבת מנוחת שלום השקט כו'. ועפי"ז מובן איך שכל הג' פירושים הנ"ל שבמד"ר כולם ישנם בשבת. וכל אחד דיבר רק בבחי' א'. שגניבא דיבר בבחי' מעלי שבתא שמור לנוק'. ולכן אמר ששבת הוא בחי' כלה כו'. ורבנן דברו בבחי' יומא דשבתא. זכור לדכורא. ולכן אמרו ששבת הוא חותם להטבעת. והפי' השלישי הוא כנגד בחי' סעודה שלישית דמנחה. לכן אמרו ששבת הוא שאנן ונחת כו':
ה'. ועתה צ"ל ענין ג' פעמים ביום השביעי. הנה ביום השביעי הראשון דהיינו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו כו' הוא בחי' מל' דאצי'. והיינו כשהתחלת המנין הוא מהמדות דאצילות דהיינו מבחי' חסד אזי מלכות היא שביעית. אך זהו רק בחי' מל' כשהיא באצי' אזי שייך למנותה שביעית להמדות דאצילות. אבל כשיורדת ומתלבשת בבי"ע אזי אין שייך לחשבה ולמנותה שביעית להמדות דאצילות כיון שאינה עמהם באצילות. ובשבת דהיינו במעלי שבתא כשמתעלה בחי' מל' מבי"ע לאצילות ונעשית בחי' כלי לקבל היחוד מהמדות אזי היא בחי' שביעית. וזהו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. ויכל הוא לשון השלמה ולשון כלה. דהיינו בחי' גמר שלימות העולמות שיהיו בבחי' כלה כנ"ל זהו ביום השביעי. דהיינו העלי' בבחי' מל' דאצילות כמו שהיא באצילות. וזהו מלאכתו אשר עשה בששת ימי החול נעשה בזה שלימות ותיקון כשנתעלו בבחי' ביום השביעי דמל' דאצי', וזהו רק בחי' הראשונה דשבת דהיינו מעלי שבתא. ואח"כ כתיב וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו. יש בזה שני שינוים. א' דבתחלה כתיב ויכל כו'. וביום השביעי הב' כתיב וישבות. ב' שבתחלה כתיב מלאכתו וכאן כתיב מכל מלאכתו. והענין כי ביום השביעי הב' פי' הזהר (ח"א דמ"ז ע"ב) שהוא בחי' יסוד ז"א דאציק שלמעלה מהמל'. והיינו כשהתחלת המנין הוא מהבינה אזי היסוד הוא שביעי. והנה כשמונין מהבינה הוא דוקא כשמאיר בחי' בינה אזי יכולין למנות מהבינה. וזהו ההפרש בין שבעה ימים דפסח ובין שמונה ימים דסוכות. שבפסח יצי"מ הוא לידת ז"א מהעיבור כידוע דהיינו התגלות מדות עליונות. שראשיתן הוא מחסד. לכן ז' ימים. ובסוכות מאיר מקיפים דבינה לכן הוא שמונה ימים. וכמו"כ כאן שהיסוד נק' שביעי כשמונין מהבינה היינו דוקא כשנמשך היחוד עליון ע"י היסוד. שאזי מושך השפע מג"ר דאצילות. דהיינו מהבינה שהיא כללות ג"ר שגם חכמה וכתר כלולים בבינה כו'. ואזי נקרא היסוד שביעי. (משא"כ שלא בשעת היחוד אזי אין מאיר בינה ביסוד כלל שהרי נק' יתום מאמו כידוע ואזי המנין רק מחסד. והיסוד הוא ששי ולא שביעי). ולכן כתיב וישבות ביום השביעי. ובבחי' ביום השביעי הא' כתיב ויכל. והענין כי ביום השביעי הא' הוא בחי' מל' בחי' כלה כלות הנפש וצמאון לגילוי אור א"ס ב"ה, אבל ביום השביעי הב' שהוא היסוד כשממשיך יחוד עליון במל' זהו בחי' שביתה ונייחא דהיינו בחי' ענג שמרווה הצמאון דבחי' כלה כנ"ל ע"כ כתיב וישבות כו'. ולכן גבי ביום השביעי הא' כתיב מלאכתו כו'. וגבי ביום השביעי הב' כתיב וישבות כו' מכל מלאכתו כו', כי ביום השביעי הא' שהוא בחי' מלכות דאצילות כמו שהיא מתעלית באצילות. זהו בחי' שבת רק לגבי העולמות דבי"ע לבד. שהם מתעלים עם בחי' מל' באצי' להיות בבחי' כלה. אבל לגבי נשמות ומלאכים והיכלות דאצילות אין זה בחי' שביתה ועלי' כו'. לפי כי לעולם הם באצי' גם בששת ימי החול. אבל בבחי' ביום השביעי הב' שהוא בחי' יסוד כשנמשך על ידו יחוד עליון זהו בחי' שביתה ונייחא גם לגבי נשמות דאצי' ולכן כתיב מכל מלאכתו כו'. ולפי מה שנת"ל מובן שבחי' ביום השביעי הב' זהו יומא דשבתא דהיינו סעודתא תניינא דשחרית. וכפי' רבנן ששבת הוא בחי' חותם כנ"ל. וביום השביעי הג'. דהיינו מ"ש ויברך אלקים את יום השביעי. הוא בבחי' בינה. והיינו כשמונין מלמטלמ"ע מהיסוד דז"א אזי הבינה היא שביעאה כו'. ובחי' זו הוא במנחה דשבת שאזי הוא בחי' שמור וזכור בדבור אחד נאמרו כו'. ששניהם מתעלים בבחי' בינה ששם הוא התגלות בחי' עתיקא. כי לא אדם הוא וכנ"ל. ולכן אזי אין שייך למנות מהמל' כי בבחי' זו המל' והיסוד שניהם שוים ממש. ואם היו מונין מהמל' אזי הי' נראה בחי' מל' כמדרגה בפ"ע למטה מהיסוד. ולכן בעלי' זו דמנחה דשבת ששמור וזכור בדבור אחד נאמרו, שהיסוד והמל' שניהם שוין. וכבחי' א' נחשבו כו'. אזי המנין מהיסוד ובינה הוא שביעי כו'. ופי' ויברך אלקים את יום השביעי ברוך הוא בחי' יסוד אבא. ר"ת ר'אש ו'מקור כ'ל ב'רכה, ויקדש אותו הוא בחי' קדש עליון דמו"ס דא"א. דהיינו שבבינה יומשך ויתגלה גם בחי' ח"ע וכ"ע. ולפי' רב ייבא סבא בזהר (שם) דוישבות ביום השביעי היינו בינה א"כ צ"ל ויברך אלקים את יום השביעי היינו יסוד. שאחר עלי' לבינה נמשך הברכה מהבינה ליסוד כמ"ש בזהר (ויצא קס"ב א' ובכמה דוכתי) בפי' ברכות לראש צדיק דקאי על היסוד וצדיק יסוד עולם, ולכן נק' יסוד המבורך כמ"ש בזהר תרומה (דף קל"ה ע"ב). ואח"כ ויקדש אותו שהמשיך בו מאבא עילאה. וזהו כמשנ"ת בבה"ז פ' בלק על המאמר הזהר ע"פ ברכו ה' מלאכיו. דברכה מבינה וקדושה מאבא יעו"ש. ופי' ויקדש אותו יתפרש היטב על היסוד שנק' אותו. כמ"ש גבי מצות מילה והי' לאות ברית. וכמו ושמרו בנ"י כו'. אות היא כו'. ולכן היסוד ז"א שהוא ברית עליון נק' אות. וזהו ואותו תיראו. שצריך לירא וליפחד מאד מבחי' אות ברית עליון שלא לפגום בו ח"ו. כמ"ש (ויקרא כ"ו כ"ה) והבאתי כו' חרב נוקמת נקם ברית. וכתיב (איוב י"ט כ"ט) גורו לכם מפני חרב. ולכן ואותו תיראו כו'. וזהו ויקדש אותו. דהיינו שהמשיך בבחי' אות ברית עליון הגילוי מבחי' קדש עליון דח"ע כו'. והנה ארז"ל ע"פ ולדבקה בו כו'. הדבק במדותיו (ע' סוטה י"ד א'). מה הוא רחום כו' אף אתה. ולכן כמו שהוא ית' נאמר בו ויקדש אותו. כן צריך האדם להתקדש עצמו בקדושת הברית לקדשו כו' לקיים מ"ש ויקדש אותו. וע' בר"ח שעה"ק פט"ז מענין קדושת הברית: