מגילת אסתר/הוספה/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגילת אסתר ‏ הוספה ב

א

ואחרי שהשלמתי בזה תשובותי על הרמב"ן אשיב ג"כ על בעל זוהר הרקיע שחזק סברת הרמב"ן שאין לאו בקריבה בראיה אשר לפי הנראה לי אין לה שחר. וזה שבלאו י' הביא ראיה ממה שאמר בסוטה פרק ארוסה (דף כ"ו:) פרט שקנא לה דרך איברים אמר ליה אביי פריצותא בעלמא היא ופריצותא מי אסר רחמנא ומכאן הוכיח שבקירוב בשר בלבד אין בו איסור מן התורה. אמנם המדייק שם בלשון רש"י יראה שאין מכאן ראיה כלל שכתב וז"ל פריצותא מי קאסר רחמנא אשה על בעלה בהכי עכ"ל. הרי מפורש שאיסור זה על הבעל קאמר שאינה נאסרת עליו אבל לא שיהא מותר מה"ת לבא דרך איברים על אשת איש או שאר כל העריות החמורות והכלל שזה הלאו יבא במנין וגם הסמ"ג מנאו בלאו קכ"ו:

(מצוה שנ"ה) נראה לי שהנכון כדברי הרב שהבועל בלא כתובה וקדושין לוקה שהרי בפ"ק דכתובות (דף י') אמר ר"ג שכתובת בתולה דאורייתא והלכה כמותו כאשר פסקו התוס' שם. ומיהו ראיתי שהרב בחבורו הגדול בריש הלכות אישות לא כתב שם רק הבועל בלא קדושין לוקה משמע שבעילה בלא כתובה אין בה מלקות לפי שהוא פוסק כמאן דאמר דכתובה דרבנן, וכן כתב בפרק י' מהל' אישות שחכמים הם שתקנו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ומה שאמר עוד שאלו הלאוין משמען דוקא באותן שאין קדושין תופסין בהם, כבר השבתי על כל זה באריכות בשורש הה', והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין שם, וגם הסמ"ג מנאו בלאו פ"ה אבל אמת הוא שהוא פירש בלאו פ' לאו דלא תהיה קדשה כעבד ושפחה שאין קדושין תופסין בהן:

(מצוה א') נראה לי שמה שלא מנאה הרב הוא לפי שזה הפסוק הוא צווי כולל על כל התורה כולה כמו שבאר אח"כ בכתוב שאמר את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד שבא לפרש לנו פסוק זה של פן תשכח וגו' האמור למעלה, וכבר השריש לנו הרב בשורש הרביעי שאין למנות הצווים הכוללים כל התורה כלה:

(מצוה ב') נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שגם זאת היא מצוה כוללת כל התורה כלה והוא שלא נשכח את הדברים אשר ראו עינינו דהיינו ענין התורה כלה ושנלך בדרכיה ונקיים מצותיה. וכן משמע מפירוש רש"י שם בזה הפסוק שכתב וז"ל השמר לך פן תשכח את הדברים אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים ואם תעותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים עכ"ל, הנה שזה הלאו על קיום התורה כלה נאמרה. ומה שאמר עוד הרמב"ן כי מה שדרשו בקדושין והודעת להם על למוד הבנים פירושו ללמד להם המעמד ההוא, נ"ל שאין זה במשמע מאמרם רק כונתם הוא כמו שנראה בברור מלשונם שפירשוהו על למוד התורה לבני בנים:

(מצוה ג') נראה לי שמה שלא מנאה הרב הוא לפי כי דעתו היה לפסוק כאחד משאר הדעות שהובאו שם במכילתא על זה הפסוק שכן אמרו שם ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו למה נאמר לפי שהוא אומר ושמת את השלחן וגו' אם שנה עובר בלא תעשה לכך נאמר ובכל אשר אמרתי וגו' ר' מאיר אומר לעשות ד"ת עליך חובה ר' אליעזר אומר לעשות מצות עשה ומצות לא תעשה רבי אליעזר בן יעקב אומר אין לי אלא שפרט הכתוב שאר דקדוקי פרשה מנין ת"ל ובכל אמרתי אליכם. ד"א ובכל אשר אמרתי למה נאמר לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה אין לי אלא מלאכה דברים שהם משום שבות מנין תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו להביא דברים שהן משום שבות. ד"א ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו להביא שביתת כלים, עכ"ל המכילתא:

(מצוה ד') נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שגם שבזה יהיה לאו ועשה אין למנותן מפני שאסור מחשבת פגול בקרבן הוא חלק מחלקי המצוה של הקרבן, כי לעשות הקרבן על תקונו צריך שלא יערב בו מחשבה הפוסלתו. וא"כ לא יבא במנין כאשר השריש לנו הרב בשורש י"ב. וגם שבספרי ובזבחים אמרו שעובר בלא תעשה על זה לא יבא במנין, שהרי כמה לאוין יש בתורה שלא יבאו במנין להיותם חלקים או פרטים מהמצות או להיותן לאוין מוכפלין וכן בעשין וכמו שנודע מהשרשים. ומעתה איני צריך לטעם הסמ"ג שכתב בלאו ש"ה שלא רצה למנות זאת המניעה גם שבפ"ב דזבחים אמר שיש בו לאו והוא לא יחשב משום דרבא תופס עיקר כאידך דאמר בשם רבי ינאי שלא יחשב בא ללמד שלא יערב בו מחשבות אחרות, ואני איני צריך לזאת התשובה שאף אם רבא לא היה תופס עקר כרבי ינאי מ"מ לא יבא במנין. ומה שאמר עוד הרמב"ן כי מה שלא מנאה הרב הוא מפני שאצלו הוא לאו שבכללות ולא יבא במנין כי אם הלאו, והבעל מום שכתב בו היה מפני שהוא פרט באותו פסוק. נ"ל שאין זה טעמו שאם כן לא היה לו להתחיל מצותו ולומר הזהירנו מהקריב בעל מום עובר שנראה שכוונתו היא שזה הפסוק לא נאמר רק על בעל מום עובר אבל היה לו לכתוב הלאו ולפרש בו כל האיסורים שהוצאנו ממנו כאשר עשה בשאר לאוי הכללות:

(מצוה ה') אני אומר בזה שאיני יודע טעם הרב למה לא מנה אלא מחשבת חוץ לזמנו בלאו קל"ב, שהרי מחשבת חוץ לזמנם וחוץ למקומם נראה שהכל בכלל פגול, וכמו שהביא הרמב"ן מפרק אלו הן הלוקין האוכל חלב ודם ונותר ופגול שכוונתם היא על שתיהם. וגם הסמ"ג כלל שתיהם בשם זה בלאו של"ז, אמנם לא עשה מהם שתי מצות כמו שנראה שהיה דעת הרמב"ן בכאן. ומה שאמר עוד הרמב"ן שאזהרת חוץ למקומו אינה ממקום שהביאה הרב להיותו לאו שבכללות. אני אומר שכבר הורה לנו הרב בסוף שרשיו בהקדמה כי בהיות במצוה כרת או מיתת ב"ד נוכל להוציא האזהרה בכל הדרכים על היסוד שאצלנו לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר:

(מצוה ו') נראה לי כי מה שהרב לא מנאה הוא מן הטעם אשר כתב עליו הרמב"ן שאיסור צפור שחוטה דמצורע בא לנו מלאו הכולל איסור עופות טמאים ואם כן הוי לאו שבכללות ולא ימנה כי אם אחת, אמנם במה שלא מנאה בכלל הלוקין לא ידעתי טעם. ומה שאמר עוד בעגלה ערופה ושער נזיר ופטר חמור שיבואו במנין, נ"ל שמה שלא מנאם הרב הוא להיותם דין מדיני המצוה שאיסור הנאה מהעגלה ערופה הוא אחד מהדינים השייכין במצות עריפת עגלה, וכן איסור הנאה בשער נזיר הוא דין השייך במצות גדל הנזיר פרע וכן איסור הנאה בפטר חמור הוא דין השייך במצות עריפת פטר חמור. ואחר שכלם הן דיני המצוה לא יבואו במנין שכבר השריש לנו הרב בשורש ז' שאין למנות דקדוקי המצוה:

(מצוה ז') נראה לי שאיני צריך יותר לתת טעם בזה לרב למה לא מנאה כי כבר גלה לנו דעתו בעשה קכ"ט שהוא שלילות ולא אזהרה וכמו שהביא הרמב"ן בשמו. ומה שהביא מפסוקים אחרים הדומים לזה שהם כלם לאוין, אין משם הכרח שגם זה יהיה כאחד מהם. גם ראיית הספרי שהביא, נ"ל שאינה קושיא על הרב ואדרבה משם יהיה סיוע לדבריו מדלא קאמר שאתם עוברים בלאו אלא שאתם נושאים עליו עון מכלל שאין בו לאו רק עון העשה שלא קיימו כהוגן:

(מצוה ח') נראה לי כי מה שהרב לא מנאה הוא לפי שאיסור קבלת שקלים מן הנכרים הוא אחד מדקדוקי מצות נתינת שקלים ולא יבא במנין כמו שנודע משורש שביעי, וכן נראה בבירור שזהו דעתו ממה שבספר זמנים בהל' שקלים פ"א במנותו מצוה זו של נתינת מחצית השקל בכל שנה הכניס שם דין זה שאין מקבלים מן הנכרים מחצית השקל:

(מצוה ט') נראה לי כי מה שהרב לא מנאה הוא לפי שאיסור קבלת עדות מיוחדת בדיני נפשות הוא אחד מדקדוקי מצות שלא יקום דבר בעד אחד. וכבר נודע משורש הז' שלא יבא במנין. וכן נראה דעת הרב ממה שהכניסו בהלכות עדות בפ' רביעי:

(מצודה י') נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שחשב לאו זה לשלילה ולא למניעה כי כן נראה פשט הפסוק. ועוד אם היה הירא בלאו אם כן לא היה הולך שום ירא למלחמה ומה היה צריך הכהן להכריז שילך וישוב לביתו. ואם תאמר מפני עוברי עבירה שהלכו, נ"ל שכשם שלא הקפידו על מצות התורה כן לא יקפידו בצוויו מאחר שלא היו כופין אותן לשוב:

(מצוה י"א) נראה לי שהנכון למנותה כדעת הרמב"ן מאחר שכן נדרש בספרי וגם אין לנו מקום לומר שזה הלאו אינו אלא כפל ולא יבא במנין שלאו זה במחנה נתיחד ויהיה לעבור עליו בשני לאוין כלאו של מסיג גבול כמ"ש הרמב"ן:

(מצוה י"ב) נראה לי שמה שלא מנאה הרב הוא לפי שסובר שכל אלה הדברים הם דינים מדיני הנחלות כאשר כתב הרמב"ן בשמו, וכן כתבו הרב בסמ"ק שלו במצות עשה רמ"ח:

(מצוה י"ג) נראה לי שהנכון למנותה כדעת הרמב"ן, וגם הסמ"ג מנאה בלאו ר"נ, וטעם הרב לא ידעתי:

(מצוה י"ד) נראה לי כי מה שהרב לא מנאה הוא לפי שחשבה אחד מדיני מצות יבום או חליצה. וכבר ידענו משורש הז' שאין למנות דקדוקי המצוה:

(מצוה ט"ו) נראה לי שטעם הרמב"ן שנתן על הרב למה לא מנאה, והוא לפי שדרכו הוא שלא למנות אלא אחת בלאו שבכללות, וגם זה הוא לאו שבכללות שבלאו אחד נכללו שני איסורים, אינו נכון כלל, וזה כי גם שהוא מדרך הרב שלא למנות בלאו שבכללות אלא אחת, מכל מקום הוא מביא כל האיסורים שנאמרו בפסוק ההוא במצותו, כמו שעשה בשאור ודבש ואתנן ומחיר כלב וזולתם, אבל בלאו זה שכתבו בלאו שנ"ו לא כתב אלא איסור החזרת גרושתו ולא איסור בא על אשתו שזנתה. וגם בזה איני יודע למה לא מנאה:

(מצוה ט"ז) נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שזה הוא דין מדיני מצות שלוח העבד לחפשי בשנה השביעית. וכבר ידענו מהשורש השביעי שלא יבא במנין: (מצוה י"ז) נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שזה הוא דין מדיני מצות הצדקה ולא יבא במנין, כאשר בשורש הז' הורה לנו רבינו:

נראה לי כי סברת הרמב"ן נכונה בזה שהשאלה באורים ותומים תהיה מן המצות הנוהגות לדורות ויש לנו להביאה במנין:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.