מאבני המקום/הוריות/ב/א

מאבני המקום הוריות ב א

מתני' הורו ב"ד וכו'. נראה לר"י א"ש לקמן ע"ב דאמר זו דברי ר' יודא וא"כ מתני' ר"י א"כ פירש ב"ד אפי' של כ"ג ב"ד של אותו שבט אבל לר"נ א"ש דף ג' דאמר זו דברי ר"מ א"כ מתני' ר"מ ופירש ב"ד סנהדרי גדולה של ע"א כמו דפליגי במתני' דף ה' והא דנקט מתני' והלך היחיד ולא נקט רבותא טפי והלכו מיעוט הקהל ואין לומר דמתני' פליג ארישא דת"כ לקמן ע"ב ברש"י ד"ה ת"ל מע"ה וכו' ומתני' ס"ל דווקא יחיד שעשה חייב שנים פטורים כמו דמתני' פליג אסיפא דת"כ וס"ל תולה בב"ד פטור זו דוחק דלא מצינו דפליג וכן הוא בתוס' דף ג'. ד"ה ר"מ סבר וכו' וגם דוחק לומר דנקט ברישא יחיד לרבותא דסיפא וגם אי מתני' ר' יודא עכ"פ בעינן דאותו שבט הוא רוב הקהל וכן הוא בפירש משניות לרמב"ם משנה ה' ונראה לתרץ דהנה יש לדקדק ג"כ על סדורא דפרקין דנקט ברישא דין הציבור ואח"כ באידך פרקין דין כהן משיח וסדורא דקרא להיפך ונ"ל דא שמעי' דמשיח דינו כציבור כמו דיליף לקמן מקרא לאשמת העם אבל יש לדקדק דלא פתח ברישא דציבור מביאין פר ולנקט ברישא הך מתני' דף ד' ע"ב כמו דנקט באידך פרקין בכהן משיח דמביא פר ואי דלא רוצה לפתוח בפלוגתא דפליגי מי המביאין הא הך דינא דתולה בב"ד פטור ג"כ הוא בפלוגתא ונ"ל דמתני' סדורא דקרא בפרשת ויקרא נקט דפתח הקרא בלשון יחיד נפש כי תחטא כן מתני' נקט פטור היחיד בהך פרקין ופטור כהן משיח באידך פרקין:

אמר אביי וכו'. נראה דאביי דיליף מז"מ ס"ל כרב אשי דף ד' דיליף דבר דבר ובחדושי הר"ן בסנהדרין דף פ"ז ד"ה ר"י אומר וכו' ובסופו מקשה על הרמב"ם פ"ד מהל' ממרים שכ' אפי' הם מתירים והוא אוסר ומק' שכאן צריך הב"ד לומר מותרים אתם לעשות ואביי אמר אף אנ"ת א"כ גם בז"מ ע"כ צריך הוראה של היתר ותירץ דרמב"ם סמיך על פרקים הקודמים דאי להאי גיסא קשרי חמץ בפסח ע"ש. ולי נראה דבלא"ה אינו שוה ז"מ להורה ב"ד דהכא עשו ב"ד פטורים דמעשה תלוי' בקהל והוראה בב"ד לקמן דף ג' ואילו בז"מ אפי' גוף הדבר שהורה אין בו כרת אלא שבא כרת ע"י סיבות הרבה כמו דאי' דף פ"ז בהנ"ל נמי חייב גם בז"מ אם טעה וחולק בעיבור שנה חייב ואילו בב"ד אם טעו בעיבור שנה פטורים כדאמרינן בר"ה דף כ"ה אתם אפי' שוגגים א"כ לא בעינן דומי' לכל רק דאביי יליף דבעינן לעשות ובזו מתורץ קושי' תוס' דף פ"ז ע"ב ד"ה בפלוגתא וכו' דכמו הך גז"ש העלם דבר מז"מ דיליף רב אשי דבר דבר והוא למחצה ה"ה להיפך נמי וכמו דלא בעינן בז"מ גוף הוראה על זדונו כרת ה"ה נמי בעולה ויורד ועיי' לקמן דף ח' תירץ אחר:

אמר ר' אבא וכו'. רש"י ד"ה והולכה וקילקלה וכו'. עיי' במהרש"א דכ' רש"י לא דק ונ"ל דרש"י הוכיח דאי ס"ל קלקלה בנשואין כר' יוחנן א"כ דלמא נקט להנשא לאשמעי' דאפ"ה זינתה פטורה א"ו דס"ל לר' אבא קלקלה זינתה ונ"ל דלכך פסק הרמב"ם דלא כר' יוחנן:

אמר רבינא וכו'. לקמן דף ג' ע"ב איתותב ר' יוחנן ומסקינן בהוראה עד דאיכא כולא ומותרין אתם לעשות די אפי' רובן אומרים וא"כ קשה האיך כיילא מתני' בחדא מחתא ולשיטת הרמב"ם דהוראה צריך להיות בהסכמת כולם בלי חולק א"כ הורו ב"ד פירש כולא ולעבור אפי' רובא וצריך לתרץ דהורו ב"ד פירש רובא והוא ככולא והא דהוראה צריך להיות כולם סומך התנא על משנה לקמן דף ד' ע"ב היכא שידע א' שטעו דפטורים. ובדברינו הנ"ל נוכל לתרץ הא דאילו אמוראים כל אחד הביא ממשנה אחרת וביותר אילו דהביאו ממשניות אחרים ושבקו מתני' דידן ובהנ"ל מתורץ דבכל אחד יוכל לפקפק כנ"ל וק"ל:

והא לא תנן וכו'. הא דלא מקשה הך אמוראים לל"ק לשמואל נ"ל דהנהו תרי לשונות קמפלגי בהנך פלוגתא לקמן ר"י א"ש ור"נ א"ש ולישנא קמא הוא אליבא דר"י אמר שמואל א"כ נוכל לומר דסבירא לי' דר"מ ורבנן לקמן דף ג' פליגי אי בעינן הורה לעשות ובברייתא קתני הורו ועשו א"כ ר"מ פוטר דס"ל הורה לעשות בעינן וחכמים מחייבין דס"ל דלא בעינן לעשות וא"כ לא יוכלו אמוראים להקשות דשמואל יכול לתרץ אנא דאמרי כחכמים אבל לל"ב קאי אליבא דר"נ א"ש דאמר זו דברי ר"מ וא"כ ס"ל דר"מ וחכמים פליגי בתולה בב"ד ולכך ס"ל לשמואל דבעינן הורה לעשות ושפיר מקשה ארב דימי:

מיתיבי מע"ה וכו'. קשה למה לא מק' על רבא לל"ק ונ"ל דלכאורה ק' מאי מק' הא שב מידיעתו עכשיו ומנ"ל דבעינן שב בשעה שחטא ונראה דמוכח אליבא דר"ש עיין בתוס' חולין דף ה' ע"ב בד"ה אינו שב וכו' אבל מנ"ל להק' דלמא ר' יוחנן ס"ל כת"ק ונ"ל דר"י במס' שבת פ' כלל גדול דף ס"ט ס"ל כר"ש ושפיר מק' ר"י לשיטתו אבל רבא דאמר התם טעמא דר"ל לא נוכל להקשה דלמא כר"ל ס"ל:

וביומא דף פ' מקשה המ"ל פ"ג מהל' שגגות דלמא ר"א ס"ל כת"ק דר"ש והניח בצ"ע. ובפשטות יוכל לתרץ דר"א תלמיד דר"י יבמות דף צ"ו ור"י ס"ל בשבת דף הנ"ל כר"ש אמנם המ"ל בפ"ב מהל' הנ"ל מק' דלמא ר"א איירי במזיד. וכעין קו' זו הניח הכ"ת ביומא בצ"ע והמ"ל תי' דסוגי' קאי לרב דס"ל נתחלף פטור דלא נקרא שב וק' ממ"נ אמנם לתירץ אי נמי במ"ל לכשיבנה וודאי לא מיקרי שב וא"כ שפיר ס"ל לר"א כר"י ודו"ק:

מע"ה וכו'. הנה ר"ש דפליג את"ק והוא דריש מע"ה פרט למשיח ונשיא לקמן דף י"א וכן מפורש לקמן דף ט' ע"ב בתרוצא דרבא ולפ"ז הא דמק' בחולין דף ה' מהתם נפקא לא מק' אבריי' דמכם די"ל דדרשי מע"ה כנ"ל ולא ס"ל לא כת"ק ולא כר"ש אלא דקושי' אהך ברייתא דהכא ל"ל מכם ולפ"ז תירץ הגמרא צריכא חדא בחטאת וכו' ג"כ קאי אבריי' דהכא אבל בברייתא דמכם הניח סברת המקשן דאין חילוק דעולה נמי מכפר ולפ"ז מתורץ קושי' הפני יהושע בחולין וכן מק' המ"ל על רשב"א בחדושיו דמק' אגמ' לוקמי בסיפא לאותו דבר וצווחו כולם הא בעולה כתיב ובהנ"ל יתורץ ומהפני יהושע הנ"ל הי' נעלם ממנו גמרות הנ"ל דרשא דמע"ה והוא כתב דלא מצא שום דרשא:

דלמא שוגג וכו'. ק' למה נקט שוגג כלל ונ"ל אפוקי מזיד כמו לקמן דף ד' ע"ב ותני והדר מפרש א"נ לר' אליעזר דף ג' ע"ב דמחלק בין יושב בביתו והלך למדינת הים וא"כ שוגג בנתחלף לו והלך למדה"י דהוי לא שב מידיעתו ועל פיהם אפי' יושב בביתו אבל לפ"ז דזה הכלל דרישא לאתויי שחזרו נמי צ"ל כר"א ותני והדר מפרש והרמב"ם פסק כר"א לקמן פי"ד מהל' שגגות הל' ה' ופי"ג הל' ה' פסק כר"י סתם ונר' דהוא פסק כת"ק דר"ש בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות עיי' בכ"מ שם ומוכח דלא כלח"מ רפ"ב מהל' שגגות:

לא זו א"ז וכו'. יש לדקדק למה נקט במתני' רישא וסיפא בתרי לישנא ונ"ל דבזה הכלל דסיפא בעצמו חייב לאתויי מבעט א"כ הוי בסיפא לזא"ז ל"ז שעשו ועשה עמהן ולא מבעט בם חייב אפי' אחריהן ואפי' בפ"ע דיותר הי' לו לבעט בעשייתם וזה הכלל דרישא לאתויי אם הבית דין חזרו ובעשה עמהן יותר הי' לשמוע שחזרו מעשייתם ואפ"ה פטור ואצ"ל אחריהן ובפ"ע והוי זו ואצ"ל זו וגם לשיטת הרמב"ם פי"ג מהל' שגגות הל' ה' דס"ל פירש מבעט בהוראתם דלדעתו ג"כ מותר בלא הוראתם ג"כ לזא"ז בסיפא דהיא דעשה בפ"ע בוודאי יותר נ"ל דתולה בדעתו:

מעבר לתחילת הדף