ליקוטי מוהר"ן/ל

ליקוטי מוהר"ן ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הגעתם לליקוטי מוהר"ן תורה ל. אם התכוונתם להגות בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ל, אנא ראו: ליקוטי מוהר"ן/ב/ל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מישרא דסכינא במאי קטלי לה,

בקרנא דחמרא.

ומי איכא קרנא לחמרא,

ומישרא דסכינא מי הוי.

איתו לה תרי ביעי, אמרו לה: הי זוגתא חורתא והי זוגתא אכמתא. איתי איהו תרי גביני, אמר להו: הי דעזא חורתא והי דעזא אכמתא:

מישרא דסכינא במאי קטלי לה וכו'.

א השגות אלקות, אי אפשר להשיג, כי אם על־ידי צמצומים רבים; מעלה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון. כמו שאנו רואים בחוש, שאי אפשר להשיג שכל גדול, כי אם על־ידי התלבשות בשכל התחתון.

כמו המלמד, כשרוצה להסביר שכל גדול להתלמיד, הוא צריך להלביש אותו בשכל תחתון וקטן, כדי שיוכל התלמיד להבינו, דהינו שהוא מציע לו מתחלה ההקדמות ושכליות קטנים שמסבב לו תחלה, כדי להבינו על ידי זה המכון, שהוא שכל עליון וגדול:

ב

ב וצריך כל אחד לבקש מאד מלמד הגון כזה, שיוכל להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהינו השגות אלקות, כי צריך לזה רבי גדול מאד מאד, שיוכל להסביר שכל גדול כזה על ידי השכל התחתון כנ"ל, כדי שיוכלו הקטנים להבינו.

וכל מה שהוא קטן ביותר ומרחק ביותר מהשם יתברך, הוא צריך רבי גדול ביותר. כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאד, דהינו במצרים, שהיו משקעים במ"ט שערי טמאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאד, דהינו משה רבנו עליו השלום.

כי כל מה שהוא קטן ומרחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר, שיהיה אמן כזה, שיוכל להלביש שכל עליון כזה, דהינו השגתו יתברך שמו, לקטן ומרחק כמותו, כי כל מה שהחולה נחלה ביותר, צריך רופא גדול ביותר.

על כן אין להאדם לומר: די לי אם אהיה מקרב אצל איש נכבד וירא ה', אף שאינו מפלג במעלה, כי הלואי שאהיה מקדם כמהו. אל יאמר כן, כי אדרבא, כפי מה שידע אנש בנפשה גדל פחיתותו וגדל רחוקו, שנרחק מאד מהשם יתברך, כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו. וכמו כן כל מה שיודע בעצמו שהוא מרחק ביותר, צריך לבקש לנפשו רופא גדול מאד מאד, הגדול במעלה ביותר, דהינו שיחזיר ויבקש תמיד לזכות להתקרב להרבי הגדול מאד מאד כנ"ל. כי כל מה שהוא קטן ביותר, צריך מלמד גדול ביותר כנ"ל:

ג

ג וזה בחינת שערות, שההארות המחין יוצאין בהשערות; כן השכל העליון, שהוא השגות אלקות, הוא מתלבש בהשכל התחתון. וזה בחינת (תיקון ע' דף קיג.): שערא בעגולא, בחינת סבובים, דהינו ההקדמות המסבבין עד שבאים אל המכון כנ"ל.

והעקר הוא המכון, כמו שמצינו בדברי רבותינו זכרונם לברכה (יבמות טז), שסבבוהו בהלכות, עד שהגיעו לצרת הבת. נמצא, שכל ההלכות שדברו מקדם לא היו עקר המכון, רק היו סבובים והקדמות כדי להגיע לצרת הבת, שהוא המכון.

וזה בחינת (שם בתיקון ע' דף קיא:) שערא אכמא, בחינת (שיר השירים א ה): שחורה אני ונאוה; כי השחרות הוא מקבץ את הראות ומצמצם אותו כדי לראות היטב, כן השכל התחתון הוא בחינת שחרות, שמצמצם בו נאוה ויפי שבשכל העליון.

ואלו השערות הן בחינת: שעורא דאתון דאוריתא (תיקון ע); כי המצוות הם חכמות הבורא יתברך שמו, כי כל מצוה ומצוה יש לה שעורים אחרים וגבולים, כגון: מפני מה המצוה הזאת מצותה בכך, מפני שכן חיבה חכמתו יתברך שמו; וכן מצוה אחרת מצותה בכך, לפי חכמתו יתברך שמו.

וכל מצוה ומצוה יש לה אותיות ותבות וענינים, שהם שעורים וגבולים, שמצמצם בהן חכמתו יתברך שמו, שזה בחינת התלבשות השכל העליון בשכל התחתון, שעל־ידי־זה זוכין להשגות אלקות כנ"ל:

וזה בחינת: בת היתה לו לאברהם אבינו, ובכל שמה (ב"ב טז:), בת, זה בחינת בת עין, דהינו השחר שבעין, שהוא בחינת השחרות הנ"ל, שהוא מצמצם ומגביל וכולל בעצמו כל הדברים הגדולים העומדים לנגדו.

כגון הר גדול, כשעומד לפני הבת עין, שהוא השחר שבעין, אזי נגבל כל ההר בתוך הבת עין שרואה אותו. כי השחרות שבעין הוא מצמצם כל הדברים הגדולים ונכללין ונראין בתוכו, ועל־ידי־זה רואין ומשיגין הדבר שרואין;

כמו כן זה השכל התחתון מצמצם ומגביל השכל הגדול העליון ונכלל בתוכו, ועל־ידי־זה רואין ומבינים ומשיגים את השכל העליון הגדול כנ"ל:

וזה בחינת: וירא אליו ה' בלבת אש (שמות ג ב) – שהשם יתברך רצה להלביש לו השגות אלקות, והלביש לו בבחינת בת עין הנ"ל.

וזה בחינת (ב"ב קמא): בת תחלה – סימן יפה לבנים. בת תחלה, זה בחינת השכל התחתון, שהוא תחלה והקדמה לשכל העליון.

וזה בחינת סימן יפה לבנים. בנים, זה בחינת השכל העליון, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (מנחות קי): הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ, הביאי בני – אלו גליות שבבבל שדעתן מישבת כבנים; בנותי – אלו גליות שבשאר ארצות שדעתן אינן מישבת כבנות. נמצא שבנים הם בחינת דעת מישבת, בחינת שכל עליון וגדול הנ"ל, שמשיגין על ידי ההקדמות, בחינת שכל התחתון כנ"ל.

וזהו בת תחלה – שהוא השכל התחתון, סימן יפה לבנים – שעל ידו משיגין השכל העליון שהוא בחינת בנים כנ"ל. וזהו: סימן יפה – שבו מסמן ומגבל השכל העליון, בבחינת שיעורא דאתון דאוריתא, בחינות שחורה אני ונאוה כנ"ל:

ד

ד ולבוא להשכל התחתון הזה אי אפשר כי אם על־ידי שונא בצע, שישנא הממון בתכלית השנאה, כי שערא אכמא, שהוא בחינת השכל התחתון, הוא מסטרא דמלכות. וכן שונא בצע הוא מסטרא דמלכות, כי השכל התחתון הוא בחינות מלכות, שהוא בחינות חכמה תתאה שבכל עולם ועולם, שהוא מנהיג אותו העולם. שזה השכל של ההנהגה והמלכות, הוא בחינת חכמה ושכל תחתון, כנגד השכל של השגות אלקות.

ועל כן ביומוי דשמואל, שנפלו ראשי הדור אל הממון, כמו שכתוב (שמואל־א ח): ויטו אחרי הבצע; על כן תכף פגמו במלכות דקדשה, כמו שכתוב (שם) כי אתי מאסו ממלך עליהם, ושאלו להם מלך ככל העכו"ם.

וביומוי דשלמה, שאין כסף נחשב, היה מלכות דקדשה על תקונה ומכונה, כמו שכתוב (דברי הימים־א כט): וישב שלמה על כסא ה' – שמלך על עליונים ותחתונים (מגילה יא:); ועל כן זכה שלמה לזה השכל התחתון הנ"ל, כמו שכתוב (מלכים־א ה): ויחכם מכל האדם; וכמו שכתוב (שם): ותרב חכמת שלמה מכל בני קדם; כי זה השכל הוא בחינת מלכות כנ"ל.

אבל על־ידי אהבת ממון, הוא נופל לאכמא דסטרא אחרא, בחינות: שבתאי פתיא אכמא (תיקון ע), מרה שחורה, בחינות (בראשית ג יז) בעצבון תאכלנה, ונופל לעגולא וסבובים מסטרא אחרא, בחינות (תהילים יב ט): סביב רשעים יתהלכון; שהוא מתאוה ומשתוקק אחר הממון, בחינות (במדבר יא ח): שטו העם ולקטו – בשטותא (זוהר בשלח דף סב: סג.), הפך החכמה:

ה

ה ומי שיש לו אותו החכמה, צריך לראות להמשיך לתוכה חיות, להחיות החכמה תתאה, כל אחד לפי בחינות החכמה תתאה שיש לו, כפי בחינות החכמה תתאה שבכל עולם ועולם.

ועקר החיות הוא מאור הפנים, בחינות (משלי טז טו): באור פני מלך חיים. ועל כן צריכין להעלות את המלכות, בחינות חכמה תתאה, אל אור הפנים, המאיר בשלש רגלים,

כי עקר אור הפנים הוא שמחה, כמו שכתוב (שם טו): לב שמח ייטב פנים. ועקר השמחה הוא מן המצוות, כמו שכתוב (תהלים יט): פקודי ה' ישרים משמחי־לב. ועקר השמחה הוא בלב, כמו שכתוב (שם ד): נתת שמחה בלבי. והלב של כל השנה הם השלש רגלים, בחינות (ויקרא כג): א'לה מ'ועדי י'י – ראשי־תבות "אמי", כמובא, שהיא אם לבינה. ובינא – לבא.

והשמחה של כל המצוות שעושין בכל השנה, הוא מתקבץ אל הלב, שהם השלש רגלים. ועל־כן הם ימי שמחה, כמו שכתוב (דברים טז): ושמחת בחגך; ואז מאיר הפנים על ידי השמחה, בבחינות: לב שמח ייטב פנים. בשביל זה נצטוינו (שם): שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך; בשביל לקבל אור הפנים.

וזה בחינת (סוכה כז:): חיב אדם להקביל פני רבו ברגל – כדי לקבל אור הפנים, ולהחיות את בחינות המלכות.

וזה (תהלים פה): צדק לפניו יהלך; צדק – מלכותא קדישא, כשמוליכין אותה אל אור הפנים. העקר על ידי בחינות: וישם לדרך פעמיו, הינו שלש פעמים בשנה וכו', שעל ידיהם מקבלין מאור הפנים כנ"ל.

וזה בחינות (שם קם): ישבו ישרים את פניך, ישרים, הם: פקודי ה' ישרים משמחי לב, הם מישבין ומאירין ומסדרין אור הפנים כנ"ל:

ו

ו ולפעמים שנופל, חס ושלום, בחינות המלכות דקדשה, בחינות חכמה תתאה, לגלות של ארבע מלכיות, כי המלכות הוא בחינות דל"ת, בגין דלית לה מגרמה כלום, כי אם על ידי ענפי השכל העליון המתפשטין לשם. וגם היא כלולה מארבעה עולמות, כי בכל עולם ועולם יש בחינות המלכות, בחינות חכמה תתאה, שהיא בחינות החכמה המנהגת את העולם כנ"ל.

וכל החכמות של העכו"ם, כלם הם תחת החכמה תתאה הנ"ל, ומשם יונק חכמתם. וכשיונקים, חס ושלום, יותר מהראוי להם, אזי מתגברים, חס ושלום, ונעשה ממשלת הארבע מלכיות, שהם ארבע גליות –

ומי יכול לסבל את קול הצעקה והזעקה הגדולה, כשנופל בחינות המלכות, בחינות החכמה תתאה, ביניהם, חס ושלום, בבחינות (קהלת ט יז): זעקת מושל בכסילים, דהינו הזעקה כשנופל הממשלה, בחינות המלכות, בחינות חכמה תתאה, בין הכסילים. שהכסיל רוצה להתחכם, שרוצים לינק ולהמשיך לתוך החכמות שלהם, שהם כסילות באמת, את בחינות החכמה האמתיות, בחינות חכמה תתאה הנ"ל.

וגם יש עוד צעקה גדולה מזה, דהינו שהשם יתברך כביכול בעצמו שואג, בבחינות (ירמיה כה ל): שאג ישאג על נוהו – על נוה דילה, שהוא בחינות המלכות, שנופל בגליות של ארבע מלכיות.

וצריך לראות לחתך ולהבדיל את בחינות המלכות הנ"ל מבין הארבע גליות, ולהעלותה משם. ועקר עליתה – על ידי בחינות החסד, בבחינת (ישעיה טז ה): והוכן בחסד כסא. בחינת (הושע י יב): קצרו לפי חסד, שעל־ידי החסד קוצרין וחותכין את הדלת, בחינת המלכות, ומבדילין אותה מהם, ומעלין אותה אל אור הפנים.

ועל כן אברהם היה איש החסד, והיה משתדל תמיד לעשות חסד, כדי להעלות בחינת המלכות מהם. ועל כן רדף אברהם אחר הארבעה מלכים כדי להכניעם, שהן בחינת הארבע מלכיות דסטרא־אחרא, כי אברהם היה שונא ממון, כי מאס ממון סדום, כמו שכתוב (בראשית יד כג): אם מחוט ועד שרוך וכו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם.

כי אברהם תקן שחרית (ברכות כו:), בחינת שחרות הנ"ל, שהוא בחינת השכל התחתון הנ"ל, בחינת חכמה תתאה, שהוא בחינת שחרות כנ"ל, שזוכין לתקן בחינה זאת על־ידי שונא בצע כנ"ל.

ועל כן יצא מאברהם יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, שהם בחינת: כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאל, שהם כנגד ארבע מלכיות שבקדשה, כידוע.

יצחק, זה בחינת בן חכם, כי יצחק על שם הצחוק והשמחה, בחינת (משלי י א): בן חכם ישמח אב; עשו, הוא בן רשע; יעקב, הוא בן תם, כמו שכתוב (בראשית כה כז): ויעקב איש תם; ישמעאל, הוא בחינת בן שאינו יודע לשאל. כי ישמעאל עשה תשובה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב טז:). ועקר התשובה היא בבחינת שאינו יודע לשאל, הינו לעשות תשובה ולשאל כפרה מהשם יתברך על שאינם ידועים, שזה עקר התשובה, בבחינת (תהילים סט ה): אשר לא גזלתי אז אשיב.

וזה בחינת: אברהם תקן שחרית, נוטריקון חכם רשע תם שאינו יודע – שהם בחינת הארבע מלכיות כנ"ל.

וזה (שמואל־ט טו): וישסף שמואל את אגג, כי אגג הוא כללות הארבע מלכיות דסטרא־אחרא, כמו שכתוב (במדבר כד כ): ראשית גוים עמלק. וזה שפרש רש"י: וישסף – חתכו לד', הינו שחתך והבדיל את הדל"ת – שהיא בחינת מלכות דקדשה, דלית לה מגרמא כלום וכו' כנ"ל – מאגג, שהוא כלליות ארבע מלכיות דסטרא־אחרא, והעלה את המלכות דקדשה בשלש רגלים. וזה וישסף, ראשי־תבות שבועות סכות פסח – כי עקר חיותה מאור הפנים שבשלש רגלים כנ"ל.

בבחינת (שמואל־ב יא): ויהי לתשובת השנה, לעת צאת המלכים. תשובת השנה, זה בחינת שלש רגלים, שהם ימי דין, ימי תשובה, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (ר"ה טז): בפסח נדונין על התבואה, בעצרת וכו'. ואז עת צאת המלכים כנ"ל, שמוציאין את בחינת המלכות דקדשה מגליות של הארבע מלכיות, ומעלין אותה אל אור הפנים, המאיר בשלש רגלים כנ"ל.

ועל כן יש ארבע בחינות בכל רגל: בפסח הם ארבע כוסות, בשבועות הוא סדר המשנה, שהוא ארבע פעמים ביד כל אחד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין נד:): כיצד סדר משנה וכו'. בסכות היא ארבעה מינים – הכל כנגד בחינת הד' הנ"ל, בחינת מלכות הנ"ל, שצריך להעלותה אל האור הפנים, על־ידי שמחות המצוות, שמתקבצין לתוך הרגלים כנ"ל:

ז

ז ועקר התגלות החסד הנ"ל, שעל ידו קוצרין וחותכין ומבדילין את הדל"ת הנ"ל מארבע גליות של העכו"ם, הוא על־ידי תוכחה; כי על־ידי פתיחת פה של המוכיח נתגלה חכמה, ועל־ידי זאת החכמה נתגלה החסד, כי עקר התגלות החסד – על־ידי החכמה, כי אל נהירו דחכמתא (זוהר לך לך דף צד.). כמו שכתוב (משלי לא): פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה.

וזה (תהלים קמא): יהלמני צדיק חסד ויוכיחני; הינו שעל ידי תוכחה נתגלה חסד. וצריכין אנו לקבל תוכחתם, אף־על־פי שתוכחה שלהם היא לפעמים דרך בזיון, שמבזים אותנו, אף־על־פי־כן צריכין אנו לקבל תוכחתם, כדי לקבל על ידו את החסד כנ"ל.

כי מה שתוכחתם הולכת לפעמים בדרך בזוי, צריך לדון אותם לכף זכות. כי אין אדם נתפס על צערו, כי סובלים צער גדול מאתנו, כי אפלו מה שהוא טוב אצלנו הוא רעה אצל הצדיקים, וכעין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קג): כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים; הינו כי עסקים ושיחת חלין שלנו הוא בודאי רעה אצלם, אלא אפלו טובותינו, הינו התפלה שהיא בערכנו רק טוב, הוא רעה אצל הצדיקים, בבחינת (שם): ותפלתי ברעותיהם; כי תפלתנו מבלבלת אותם.

כי כל הערבוב הדעת וכל הבלבולים וכל השטותים שיש לנו לפעמים, הכל נמשך בתפלתנו, כי כל הבלבולים וכו' וכל המחשבות שחושב האדם לפעמים, הכל באים על דעתו בשעת התפלה דיקא, והכל נשמע אליו אז דיקא, בשעה שעומד להתפלל, בבחינת (שם קו): מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהלתו. תהלתו – לשון (איוב ד): ובמלאכיו ישים תהלה, הינו ערבוב ובלבולים, שאז משמיעין את עצמן דיקא בשעה שעומד להתפלל ולמלל גבורות ה'.

והוא בשתי בחינות: או שבאים להתתקן מחמת שרואים שמתפלל בכונה כראוי, על כן באים להתתקן, כי עכשו הוא הזמן שיכולין להתתקן, כי יש בהם ניצוצות קדושים שצריכין תקון. או בבחינה אחרת, מחמת שאינו ראוי להתפלל, ובאין לבלבל אותו מתפלתו.

על כל פנים בין כך ובין כך, בשעת התפלה דיקא באין כל הערבובים וכל הבלבולים של האדם, ונשמעין אצלו אז, ובשביל זה נקראין הבלבולים והערבובים תהלה כנ"ל, מחמת שהן באים דיקא בעת התפלה והתהלה כנ"ל.

וכל התפלות האלו עם כל הערבובים באין אל הצדיקים, כי הצדיקים הם בחינת משיח, שאליו באין כל התפלות להעלותן, בבחינת (ישעיה מח): ותהלתי אחטם לך, שכל התהלות באין לבחינת משיח, שהוא בחינת חטם, בחינת (איכה ד): רוח אפינו משיח ה';

כי משיח הוא מורח ודאין (כשארז"ל סנהדרין צג:), בבחינת (ישעיה יא): והריחו ביראת ה'; הינו בתפלות, שהן בחינת (משלי לא): יראת ה' היא תתהלל; כי הוא מורח ומרגיש בהתפלות שמקבל מהם, את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, כי כל הערבובים של כל אחד הם בתוך התפלה כנ"ל.

נמצא שהצדיקים הם סובלים צער על ידי התפלות שלנו, שמבלבלין אותן כנ"ל, ובשביל זה צריך לקבל תוכחתם אף שמבזין אותנו כנ"ל:

ח

ח אמנם לכאורה איך אפשר לו להוכיח את כל אחד ואחד, הלא כל התפלות באין אצלו ביחד – של הכשרים ושל אותם שאינן כשרים – ואיך יודע איזה תפלה באה מזה או מזה, כדי להוכיח אותו.

אך הוא יודע זאת, על ידי העזות והתורה של כל אחד ואחד, אם תפלתו היתה כהוגן אם לאו. כי יש שני מיני עזות; כי יש עזות דקדשה, שאי אפשר לקבל את התורה כי אם על־ידי זה העזות דקדשה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ב): לא הבישן למד; וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ביצה כה:) מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שעזין הן; וכמו שאמרו (אבות פ"ה) הוי עז כנמר. ובשביל זה התורה נקראת עז, כמו שכתוב (תהילים כט י-יא): ה' עז לעמו יתן, (וכמו שפירש"י, וכן בזבחים קט"ז). כי אי אפשר לבוא אל התורה, כי אם על ידי עזות דקדשה.

וכנגד זה יש להפוך, עזות מן הסטרא אחרא, שמשם באין תורות אחרות. שהן תורות שלהן, שהם בחינת פסילים, כי כל מי שיש בו עזות, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני (נדרים כ),

ויש לו תורה מסטרא אחרא הנקראין פסילים, שהוא הפך מן התורה הקדושה שלנו, שהוא בחינות: פסל לך, כי היא נקראת פסלת, על שם העתיד. כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (פסחים נ) אור שהוא יקר בעולם הזה, יהיה קפוי וקל לעולם הבא; שהיא בחינות פסלת, שהוא קפוי וקל וצף למעלה.

אבל תורתו היא פסלת אפלו בעולם הזה, ועל שם זה נקראין פסילים, כמו שכתוב (שמות כ ד): לא תעשה לך פסל. ומי שיש לו עזות שלהם מן הסטרא־ אחרא, הוא מקבל תורה שלהם, בחינת פסילים כנ"ל.

ועל־ידי העזות שהצדיק רואה בכל אחד ואחד כפי מה שהוא, אם יש לו עזות דקדשה או להפוך, על ידי זה הוא יודע אם תפלתו היתה תפלה הכשרה או להפוך, כי גם התפלה היא על־ידי עזות, כי אי אפשר לעמד להתפלל לפני השם יתברך כי אם על־ידי עזות, כי כל אחד לפום מה דמשער בלבה את גדלת הבורא יתברך שמו, כמו שכתוב (משלי לא כג): נודע בשערים בעלה; כל חד לפום מה דמשער בלבה (זוהר וירא קג:).

וכל אחד לפי ערכו שמשער בלבו את גדלת הבורא יתברך שמו, איך אפשר לו לעמד ולהתפלל לפניו. ובפרט התפלה שהיא פלאות, דהינו שדוד המערכות, שהמערכות מחיבין כך, וכל כוכב ומזל קבוע על משמרתו ומערכה שלו, כפי מה שסדרם הבורא יתברך שמו, שיהיו קבועים ומסדרים כך וכך, והוא בא בתפלתו ורוצה לשדד המערכות ולעשות פלאות.

על כן בשעת התפלה צריך לסלק את הבושה, כמו שכתוב (תהילים כב ה): בך בטחו אבותינו וכו' בטחו ולא בשו; כי על־ידי הבושה שמתביש מאתו יתברך, אי אפשר להתפלל, כי אם על־ידי עזות כנ"ל.

וזה בחינת (שם עז): אתה האל עושה פלא הודעת בעמים עזך – שהשם יתברך עושה פלאות על־ידי תפלות ישראל, שהם על־ידי בחינות עזות כנ"ל, שעל־ידי־זה מודיע להעכו"ם את העזות דקדשה של ישראל, שעל־ידי שרואין העכו"ם את הפלאות הנעשין בעולם על־ידי תפלות ישראל, על־ידי־זה יודעין כמה גדול העזות דקדשה של ישראל, שיש להם עזות כזה, להתפלל ולעשות פלאות כנ"ל.

ועל כן הצדיק, על־ידי שרואה העזות והתורה של כל אחד ואחד, על־ידי־זה יודע את התפלה שבלבלה אותו, מאיזה מהם באה, ועל־ידי־זה יודע להוכיח אותו:

ט

וזהו:

מישרא דסכינא – הינו בחינת חכמה תתאה הנ"ל, בחינת מלכות הנ"ל, שהוא למוד הנ"ל, בחינת (במדבר כב ל): ההסכן הסכנתי – לשון למוד, (כתרגומו: המילף אליפנא), בחינת (ויקרא כו כה): חרב נוקמת, שהיא בחינת מלכות הנ"ל:

מישרא – פרש רש"י: ערוגה, הינו בחינת: זעקת מושל וכו', כמו שכתוב (תהלים מב): כאיל תערג.

במאי קטלי לה – פרש רש"י: במאי חותכין אותה. הינו במה חותכין ומבדילין את המלכות הנ"ל, כדי להצילה מזעקה הנ"ל, בבחינת: חתכו לארבעה כנ"ל. והשיב להם:

בקרנא דחמרא – הינו על ידי תוכחה, שעל־ידי־זה נתגלה החסד, ובזה קוצרין וחותכין את הדל"ת, בבחינות: קצרו לפי חסד כנ"ל.

קרנא, זה בחינת קול המוכיח, בחינת קרן השופר, בבחינת (ישעיה נח א): הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם, הינו תוכחה הנ"ל.

חמרא, זה בחינת (בראשית מט יד): יששכר חמור גרם, בחינות (דברי הימים־א יב): ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. כי על ידי התוכחה מעלין אותה לרגלים, שהוא בחינות בינה לעתים כנ"ל:

איתו לה תרי ביעי – לשון צלותא ובעותא, בחינות תפלות,

אמרי: הי דחורתא והי דאכמתא – הינו, שאתה אומר שעל ידי תוכחה מעלין את המלכות כנ"ל, הלא איך אפשר להוכיח, כי הלא התפלות באין ביחד, ואיך יודע להוכיח לפי התפלה, כי אינו יודע איזה תפלה של הכשר או להפך. וזהו: הי דחורתא והי דאכמתא – הינו איזה תפלה מאיש כשר או להפוך.

איתי להו תרי גביני – הינו בחינות (איוב י י): וכגבינה תקפיאני; הינו בחינות תרי תורות הנ"ל, שהן בחינות קפוי וקל, בחינות פסלת, בבחינות: פסל לך, ובחינות: לא תעשה לך פסל כנ"ל.

ואמר להו: הי דעזי חורתא והי דעזי אכמתא – הינו תרי עזות הנ"ל, שהן עזות דקדשה, ועזות דסטרא אחרא, שמהן תרי תורות הנ"ל. ולפי העזות יכולין לידע את התפלות כנ"ל, שעל־ידי־זה יכל להוכיח אותם כנ"ל, שעל־ידי־זה חותכין ומבדילין את בחינות המלכות, ומצילין אותה מזעקת מושל, ומעלין אותה לבחינות אור הפנים המאיר ברגלים כנ"ל:

זאת התורה התחיל לומר על פסוק: ויהי מקץ וכו', אך לא סים לבאר זה הפסוק על־פי התורה הזאת. ואמר אחר־כך, שאם היה רוצה לסים פרוש הפסוק, היה צריך לומר עוד תורה כזאת כדי לבאר הפסוק:

י

מקולו של אדם יכולין לידע את בחינות המלכות שלו, כי יש בכל אחד ואחד בחינות מלכות, והוא נכר בקולו, כי אין שני קולות שוין, כי קול של כל אחד ואחד משנה מחברו. ועל כן יכולין להכיר את האדם בקולו, כמו שנראה בחוש, כי כפי בחינות האדם כן הוא קולו. ועל ידי הקול, יכולין להכיר את בחינות המלכות שלו.

כי יש קול ענות גבורה, וקול ענות חלושה (שמות לב יח), כפי בחינת המלכות של כל אחד. ועל כן שאול שהיה רודף את דוד על שראה בו שימלך, מצינו שם במקרא, כשנזדמנו יחד שאול ודוד, אמר לו שאול לדוד (שמואל־א כד): הקולך זה בני דוד –

שהבין שאול בהקול, שהוא חזק בבחינות המלכות. ושאל את דוד: הקולך זה בני דוד – שתמה שאול על קולו של דוד, כי הבין שהוא קול של מלך ממש, ועל כן רצה שאול לשאת את קולו, דהינו להגביה את קולו למעלה מקולו של דוד, אבל לא היה יכול. וזהו (שם): וישא שאול את קולו ויבך; דהינו שרצה לשאת ולהגביה קולו כנ"ל, אבל היה הקול נבכה. וזה בחינות: ויבך, שהיה הקול נבכה, קול נמוך של בכיה. על כן אמר שאול אז אל דוד: ידעתי כי מלך תמלך; כי ידע זה על ידי הקול כנ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף