ליקוטי מוהר"ן/ב/פט
|
< הקודם · הבא > |
הדעת משדך כל השדוכים, כי כל השדוכים הם שני הפכים, והדעת הוא המתוך בין שני הפכים (עין לקוטי הראשון סי' ד). על כן כל השדוכים שבעולם, כלם נעשים על ידי הבר דעת שיש בעולם. ועל כן לפעמים קשה למצא זווגו, כי לפעמים שני המשדכים רחוקים מאד, והם שני הפכים ביותר זה מזה, על כן קשה למצא זווגו. והתקון לזה - שצריך שיבוא להבר דעת לשמע תורה מפיו, ועל ידי זה יכול למצא השדוך שלו. כי כל זמן שהדעת בכח, אזי לפעמים אי אפשר לחבר המשדכים, כשהם בהפך גדול זה מזה, כי לפעמים הם בהפך גדול מאד זה מזה כנ"ל, ואז אי אפשר להדעת לחבר אותם כל זמן שהדעת בכח. על כן צריך לשמע תורה מפיו, שאז יוצא הדעת בבחינת (משלי ב): "מפיו דעת ותבונה", ואזי כשיוצא הדעת מכח אל הפעל, אזי יכול לשדכם, אף אם הם בהפך גדול זה מזה. וזה אותיות שידוך - ראשי תבות (מלאכי ב): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה". וזהו: "יבקשו מפיהו", כי צריך לבקש התורה מפיו דוקא, כדי להוציא הדעת מכח אל הפעל כנ"ל. ועל כן צריך לשמע תורה דוקא מפיו, אף שגם בדבורים פשוטים של הבר דעת יש בהם גם כן דעת, אף על פי כן צריך לשמע תורה דוקא. כי התורה נקראת כלה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים מט:): 'אל תקרי מורשה, אלא מארסה'. ויש בה גם כן שני הפכים, כי יש בה שני מיני אותיות עין הקדמת הזוהר אתוון רברבין ואתוון זעירין). וכשהצדיק אומר תורה, הוא בחינת משדך שדוכין, כי דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר (ירושלמי ראש השנה פרק ראוהו בית דין), וצריך לחבר דברי תורה ממקום למקום, כי מחברים דברי תורה ממקומות מפוזרים, שהם רחוקים זה מזה, ומחברים אותם יחד, ועל ידי זה נעשה החידוש שמחדשים. נמצא כשהצדיק הבר דעת אומר תורה, הוא משדך שדוכים. על כן צריכין לשמע מפיו תורה דוקא, ועל ידי זה יכולין למצא זווגו כנ"ל: