ליקוטי מוהר"ן/ב/עז
|
< הקודם · הבא > |
דע, שכל אחד מישראל, אפלו צדיק גדול, צריך שיהיה לו איזה צער בכל יום, וגם מי שדעתו יותר גדולה, צערו גדול ביותר, בבחינת (קהלת א): "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". וההמתקה הוא על ידי אכילה בקדשה וביראת שמים, הינו, שעל ידי אכילה בקדשה, על ידי זה נעשה המתקה, שלא יתגבר הצער ביותר, חס ושלום, וגם שלא יהיה נשתלשל מן הצער, חס ושלום, השתלשלות אל הסטרא אחרא, שהיא דין קשה, חס ושלום. ועל ידי זה, הינו על ידי אכילה בקדשה, שעל ידי זה נעשה ההמתקה כנ"ל, על ידי זה נעשה הפה בבחינת קומת אדם, בבחינת (שמות ד): "מי שם פה לאדם", הינו שעושה ומשים הפה לבחינת קומת אדם. כי מי שאין אכילתו בקדשה, חס ושלום, אזי פיו הוא בחינת בעל חי ממש, אבל כשאוכל בקדשה, אזי משים את הפה לאדם, שנעשה מהפה בחינת קומת אדם כנ"ל. כי עקר היראה היא באה לאדם בשעת אכילה דיקא, בבחינת (רות ב): "לעת האכל גשי הלם", (כאשר דברנו מזה [במקום אחר] לעיל בסימן ז אות י) - 'אין הלם אלא מלכות' (זבחים קב), שהיא בחינת יראה, כמו שאמרו (אבות פרק ג): 'אלמלא מוראה של מלכות'. נמצא שבשעת אכילה אזי באה היראה להאדם, (וכמבאר במאמר 'ויהי מקץ - כי מרחמם ינהגם', שעקר האכילה והפרנסה נמשכת מבחינת מלכות, שהיא בחינת יראה, עין שם היטב). ועל כן כשאוכל בקדשה וממשיך על עצמו היראה הבאה לו בשעת אכילה, דהינו שאוכל עם יראת שמים בקדשה ובטהרה כראוי, אזי הוא מכניס את בחינת המלכות, שהיא בחינת היראה כנ"ל, לתוך הפה, ואזי נעשה מהפה בחינת קומת אדם, בבחינת: "מי שם פה לאדם" כנ"ל. כי כשאינו אוכל בקדשה וביראת שמים, אזי היראה הבאה בשעת אכילה כנ"ל, היא עומדת מרחוק ואינה נכנסת בו, אבל כשאוכל בקדשה וביראה, דהינו שממשיך על עצמו היראה קדושה הנ"ל, אזי נכנס בחינת היראה מלכות בפיו, ונעשה מהפה בחינת קומת אדם כנ"ל. ובשכר זה, שאוכל בקדשה וביראת שמים ועושה מהפה קומת אדם, על ידי זה זוכה לעליה יותר גדולה, שנתעלה בחינת קומת אדם הנ"ל ונעשה בחינת אדם העליון, בבחינת (יחזקאל א): "ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (עיין זוהר פנחס רכה); שזה בחינת אדם העליון, בחינת: 'שכינה מדברת מתוך גרונו', בחינת: "אדני שפתי תפתח", שבפתיחת פיו הוא בחינת אדני, בחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו'. הינו כי כשעושה מהפה בחינת קומת אדם, אזי הוא בגדר מדבר, כי גדר האדם הוא הדבור, אבל אחר כך זוכה שנתעלה הפה בבחינת אדם העליון, הינו בחינת: שכינה מדברת מתוך גרונו, בחינת: 'אדני שפתי תפתח', כנ"ל:
ומה שנמתק הצער על ידי אכילה בקדשה - כי דע, כי זאת ההשתלשלות, שנשתלשל ובא צער יותר גדול למי שהוא בר דעת, בבחינת: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", כנ"ל. ולכאורה קשה: מפני מה יהיה כך, שמי שמוסיף דעת יוסיף צער, חס ושלום, אך דע, כי זה בחינת מעברתא של תפלין, כי "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קי"א), 'ואם אין יראה אין חכמה' (אבות פרק ג), ועל כן כל מי שזוכה לאיזה חכמה ודעת, עובר עליו יראה גם כן, כי זה תלוי בזה כנ"ל. וזה בחינת מעברתא של תפלין. כי תפלין הם בחינת מחין, והרצועה היא בחינת יראה, כי רצועה בישא היא יראה נפולה (הקדמת הזהר דף יא:), וכן היראה דקדשה היא גם כן בחינת רצועה דקדשה. וזה בחינת הרצועה שעוברת בתוך המעברתא של תפלין, הינו שהרצועה שהיא היראה, היא עוברת בתוך המחין והתפלין, כי "ראשית חכמה יראת ה'", כנ"ל. ועל כן כל איש ישראל שזוכה בכל יום לבחינת מחין, בחינת תפלין, עובר עליו יראה גם כן, בבחינת הרצועה שעוברת במעברתא של תפלין, ומזה נשתלשל ובא לכל אחד איזה צער בכל יום. וכל מי שדעתו יותר גדולה, צערו יותר גדול, כי הצער נשתלשל מן היראה, והיראה היא כפי המח והדעת כנ"ל. ויש צער שבא מיראה דקדשה, אבל יש שנשתלשל, חס ושלום, עד שבא הצער מבחינת יראות הנפולות, רצועה בישא. ואפלו בר ישראל כשאינו זוכה, אזי, חס ושלום, יש לו צער מרצועה בישא, חס ושלום. אבל על ידי אכילה בקדשה, שאוכל בקדשה וממשיך עליו היראה דקדשה בשעת האכילה, שבאה ונגשת אליו אז כנ"ל, אזי על ידי זה הוא ממתיק הצער והדין הבא מרצועה בישא, חס ושלום, כי הוא ממשיך עליו היראה דקדשה, שעל ידי זה עולין ונמתקין היראות הנפולות, שהם בחינת רצועה בישא, חס ושלום:
וזה בחינת מאמר רבותינו, זכרונם לברכה: רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין, ועל זה היה אותו צדיק מצטער בכל יום, ובקש לבלעה, וזכה ונעשה אשפיזכן לשכינה (מגלה כו).
בנימין הוא בחינת הדעת, בחינת מחין תפלין. כי 'בית המקדש בחלקו של בנימין' (ספרי פרשת וזאת הברכה וברש"י שם, יומא יב, סוטה לז, זבחים נג קיח), ובית המקדש הוא בחינת הדעת, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות לג) 'כל מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית המקדש בימיו', כי דעה נתן בין שתי אותיות, ובית המקדש נתן בין שתי אותיות וכו'. יהודה הוא בחינת מלכות, בחינת יראה. וזהו רצועה - הינו רצועה הנ"ל, בחינת יראה, בחינת רצועה של תפלין. שיוצאת מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין - הינו כי הרצועה באה מבחינת חלקו של יהודה, מבחינת יראה, ונכנסת בחלקו של בנימין, הינו בתוך התפלין מחין, בבחינת רצועה העוברת בהמעברתא של תפלין כנ"ל. וזהו: ועל זה היה אותו צדיק מצטער בכל יום - כי מזאת הרצועה בא הצער בכל יום לכל אחד מישראל, ובפרט להצדיק - שדעתו יותר גדולה כנ"ל. וזהו: ובקש לבלעו - הינו שהיה מבקש ומחפש תמיד לתקן ולהמתיק הצער, הבא מרצועה הנ"ל על ידי האכילה כנ"ל. וזכה ונעשה אשפיזכן לשכינה - הינו שזכה להמתיק הצער על ידי האכילה בקדשה וביראת שמים כנ"ל, ועל ידי זה נעשה אשפיזכן לשכינה, הינו שנעשה הפה בבחינת קומת אדם. וזה בחינת אשפיזא, כי רבי יוסי בר אסין (ערובין נג:) כד הוי משתעי בלשון חכמה, הוי אמר על אשפיזא: גבר פום דין. הינו: 'איש פי זה' כמו שפרש רש"י שם, וזה בחינת: "מי שם פה לאדם", שנעשה מהפה קומת אדם הינו בחינת איש פי זה שנעשה מהפה בחינת איש, בחינת קומת אדם כנ"ל. וזהו: 'ונעשה אשפיזכן לשכינה', כי על ידי ההמתקה הנ"ל על ידי אכילה בקדשה כנ"ל, שעל ידי זה זוכה לעשות מהפה בחינת אדם כנ"ל, על ידי זה זוכה אחר כך לבחינת אדם העליון, בחינת: 'שכינה מדברת מתוך גרונו'. וזהו: 'ונעשה אשפיזכן לשכינה', שזכה לבחינת: 'שכינה מדברת מתוך גרונו', כנ"ל: