ליקוטי אמרים - תניא/יז
|
< הקודם · הבא > |
פרק י"ז ובזה יובן מה שנאמר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו [והתורה היא נצחית] שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה' באמת וכמו שנאמר בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא וכל שכן אהבה. וגם אמרו רז"ל דצדיקים דוקא לבם ברשותם. אלא דלעשותו רצונו לומר האהבה המביאה לידי עשיית המצות בלבד שהיא רעותא דלבא שבתעלומות לב גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ וכשיתבונן בו בגדולת אין סוף ברוך הוא ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה' לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו וזה כל האדם כי היום לעשותם כתיב שהיום הוא עולם המעשה דוקא ולמחר כו' כמו שמבואר במקום אחר. והמוח שליט בטבעו ותולדתו על חלל השמאלי שבלב ועל פיו ועל כל האברים שהם כלי המעשה אם לא מי שהוא רשע באמת כמארז"ל שהרשעים הם ברשות לבם ואין לבם ברשותם כלל וזה עונש על גודל ועוצם עונם ולא דברה תורה במתים אלו שבחייהם קרוים מתים כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים על ידי שבירת לבו ומרירת נפשו על חטאיו כמו שנאמר בזהר על פסוק "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר" וגו' שעל ידי לב נשבר נשברה רוח הטומאה דסטרא אחרא [עיין שם פרשת פינחס ד' ר"מ ופ' ויקרא ד' ח' וד' ה' ע"א ובפי' הרמ"ז שם] והיא בחינת תשובה תתאה להעלות ה' תתאה להקימה מנפילתה שנפלה אל החיצונים שהוא סוד גלות השכינה כמארז"ל "גלו לאדום שכינה עמהם" דהיינו כשהאדם עושה מעשה אדום מוריד וממשיך לשם בחינת וניצוץ אלהות המחיה את נר"נ שלו המלובשים בו בנפש הבהמית מהקליפה שבלבו שבחלל השמאלי המולכת בו בעודו רשע ומושלת בעיר קטנה שלו ונר"נ כבושים בגולה אצלה וכשנשבר לבו בקרבו ונשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ויתפרדו כו' היא קמה מנפילתה וגם נצבה כמו שמבואר במקום אחר: