לחם דמעה/איכה/ד

לחם דמעה ‏ איכה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אפשר שהתנבא על העניות אשר יבא לבני ישראל בגלות הזה עד שתכלה פרוטה מן הכיס ויכל' כל זהב שהיה להם וכל כתם הטוב באופן שלא יהיה להם אפילו פרוטה לקנות פת לחם לאכול אבל ימותו אבות ובני' ברעב בראש כל חצו' וזהו שהיה מקונן ואומר איכה יועם זהב כלומר שיבא זמן שיועם ויחשך הזהב שלא יהיה אפילו זהוב א' בכיס בר ישראל וכן ישנה הכתם הטוב ובמקום הכתם הטוב שהיה להם עד עתה יבא זמן שישנו ואולי לא יהיה להם אפילו פרוטה בחילופם כי יגיעו לדלי דלות עד שימותו ברעב בראש כל חצו' ויבן מ"ש תשתפכנה אבני קדש בראש כל חצות עם מ"ש ז"ל במש"ה ויקח מאבני המקום וכו' שרמז לאבות ובנים ויובן כונתם כי מלת אבן נגזרת מאב ובן וכן רמז בכאן באומרו תשתפכנה אבני קדש והכונה אבות ובנים יחדו אמללו וז"א אבני קדש כי ישראל נקראו קדש כד"א קדש ישראל וכו' והכונה כי האבות והבנים מחמת הרעב ימותו ותשתפכנ' אבני קדש בראש כל חוצות למצוא טרף לנפשם ושם ימותו וכל זה מסבת עינויותם ומהעדר הזהב וע"כ היה מקונן ואומ' איכה יועם זהב:

א"נ אמר איכה יועם זהב לפי שאמר לעיל אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים ואז"ל שהיו מודדים אותם בטפחים טפחים ובכל שנה היו נותנים מה שהיה גדל משנה לשנה כ"כ זהב לצדקה ועל אלו היה בוכה המקונן ואומ' איכה יחשך ויועם הזהב ההוא שהיו נותנים על אותם עוללי טפוחים וישנה הכתם הטוב ההוא שהוא הזהב שלא יועיל להם ויחשך כי העוללים עצמם יושלכו נבלתם בראש כל חוצות וז"ש תשתפכנה אבני קדש שהם אותם עוללי טפוחים יהיו נשפכים בראש כל חוצות:

א"נ היה אמר בזה המקונן תקנה לרעה העתידה לבא עליהם שהוא היה רואה מדת הדין מתוחה על ישראל וידוע כי הזהב הוא מתואר למדת הדין הלא תדעו איכה יועם ויחשך הזהב והדין מתקפו כי הצדיקים הם סבה לבטל ולהחשיך גזרת המדת הדין וגם אם לא יוכלו לבטלו ושיועם לגמרי לפחות לזה יועילו שישנה הכתם הטוב כלומר שאם עד עתה היה טוב מוחלט ורחמי' פשוטים עתה צדקתם מועיל לזה שלא יתבטל הטוב לגמרי ויבא רע בחילופו אבל יהיה שישנה מעט הכתם הטוב שהיה עד עתה ישנה מעט ממה שהיה אבל לעולם יקרא טוב אלא שיהיה טוב משונה מן הטוב שהיה עד עתה איכה יוכלו לעשו' או זה או זה במה שכל החכמים לא ישבו בבתיהם שוקדים על למודם אלא יחזרו משער לשער בשווקים וברחובות להוכיח את הרבים ולהחזירם למוטב וזהו שאמר תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות שהם החכמים המוכיחים בעם ודברי תוכחותם צריך שתשתפכנה בראש כל חוצות להחזיר את הרבים למוטב וסעד לזה אמר דוד המלך עליו השלום ואתהלכה ברחבה כי וגומר כלומר ברחובות קריה כאשר פקודיך דרשתי להחזיר את הרבים לטובה והייתי הולך ברחבה בראש כל חוצות:

א"נ לפי שהיה רואה הנביא כי לפי פשעי בני ישראל בזמן ההוא היו ראויים לכליה ואנו רואים שלא עשה בהם כליה והיה אומר הנבי' טענה לזה וז"ש הל' ידעת איכה יועם זהב בני ישראל היקרים הנמשלים לזהב איכה היו כגחלים עוממות שלא חשכו מאורן מכל וכל אלא יועם לבד כגחלים עוממות ונשתנה מעט הכתם הטוב שהם ישראל ולא נעשה בהם כליה הטעם מפני ששפך ה' את חמתו על העצים והאבנים וז"ש תשתפכנה אבני קדש שהם אבני המקדש בראש כל חוצות שופך חמתו באבני קדש ולכן לא עשה בהם כלה שאם לא היה שופך חמתו באבנים לא היה נשאר מכל ישראל שריד ופליט:

א"נ אמר איכה יועם זהב על איכה נחשך ונחרב וזהב אמר על ב"ה ראשון וישנא הכתם הטוב אמר על חרבן בית שני ויהיה לשון ישנה לפי דרך זה שינוי גמור ולכן בראשון נקט יועם שלא היה אלא ע' שנה שגלו לבבל אבל חרבן בית שני נקט לשון שנוי ישנה הכתם הטוב שהיה גלות ארוך ובזה החרבן השני היה עוד שתשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות שחרב טורנוס רופוס הרשע את ההיכל ושפך אבני ההיכל בחוצות וכענין שנאמר בו ערו ערו עד היסוד בה:

ב

ואמר בני ציון היקרים וגו'. אמר ג' דברים שהיה בהם שלא היו ראויים לרעה זאת כפי הטבע. א' שהיו בני ציון שהיה משכן ומושב אל השכינה וכמו שהיו הם בוטחים בזה ואומרים היכל ה' היכל ה' וכו' כי קדושת המקום והשכינה שהיתה שורה שם היה ראוי להיות להם למגן שלא יבוא צר ואויב בשערי ציון או ירושלים ועוד היה בהם שהיו חכמים גדולים וז"ש היקרים כי החכמה נקראת יקר וכמו שארז"ל וידוע כי עצה וגבורה למלחמה וכיון שהיו חכמים היה ראוי שלא יפלו במלחמה וגם היו עשירים בתכלית העושר וזהו המסולאים בפז וא"כ איכה נחשבו לנבלי חרש מעשי ידי יוצר: ושמעתי מהחכם החסיד כמהר"ר משה קורדואירו זל"הה כי כל שאר הכלים אף אחר שבירתם הם שוה כסף שאם הם מתכות יכולים עוד לחזור לעשותם כלים וכן כלי עץ הם מועילים לפחות להצית בהם את האור וכן כל הכלים לבד כלי חרס שאחר שהם נשברים אין בהם שום תועלת נמצא שאין בהם שבח אלא מעשה ידי יוצר שעושה אותם כלי אבל אחר שבירתם אינם מועילים השברים לכלום וזה שאמר איכה נחשבו לנבלי חרש שאין בהם עוד אלא מעשה ידי יוצר.

ואני אומר איכה נחשבו לנבלי חרש בעת שיוצאים מיד היוצר שעדין לא נגמרה מלאכתם כי עדין צריך הולכה לכבשן ושרפה וכל עוד שלא הוליכן לכבשן אין כלי חרש מועילים לכלום כי אם יעשו בהם שום שימוש מיד ישברו כי עדיין הם לחים וז"ש איכה נחשבו לנבלי חרש כשאין בהם אלא מעשה ידי היוצר שאינם מועילים כלום עד אחר הולכה לכבשן:

א"נ אמר בני ציון היקרים שמשיבה רוח הקדש על אשר אמר ושאל תחלה איכה יועם זהב וכו' והשיבה רוח הקדש להם אמרו לי אתם איכה נחשבו זה האיכה הוא כנגד האיכה יועם שאמר הנביא ושאל שאלתו בלשון איכה יועם ורוח הקודש השיבתו נמי בלשון איכה ואמר אמור נא אלי איכה בני ציון שהם המון העם והיקרים שהם שועי יהודה והראשים שבעם וכן המסולאים בפז שהם העשירים איכה כולם יחד נחשבו לנבלי חרש הלכו אחרי תאות הגוף שהוא במקום שימוש כלי חרש כי במקום שהיה להם לזכך את גופם וחומרם כזכוכית לבנה אדרבא טמאו את גופם והעבו את חומרם ונחשבו לנבלי חרש ואמר לנבלי חרש ולא אמר לכלי חרש לפי שנבלי הוא מלשון נבלי יין והכי תרגם המתרגם שנחשבו לנבלי יין שהם גבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר ועכ"א איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר:

ואפשר שאמר מעשה ידי יוצר כלומר בהיותם מעשה ידי יוצר בראשית מעשה ידיו להתפאר והיה להם להשתדל להשלים נפשותם והם לא הלכו אלא אחרי החומר ונחשבו לנבלי חרש:

אי נמי אמר איכה יועם זהב הכונה שהיה מקונן על חכמים רבים אשר נשפך דמם כמים סביבות ירושלים כר' עקיבא וחבריו י' הרוגי מלוכה בהיות כי היו בקיאים בכל חכמה בדינין בדרש ובכל דיני גמרא מלבד שהיו חכמים גדולים בחכמת הקבלה ובסודות התורה כי מצינו שרבי עקיבא היה דורש כתרי אותיות מה שלא נשמע ששום אדם השיג הסודות הללו ועל החלק שהיה בהם בפשט שגם כן נשארו חכמים גדולים בדורו ויודעים על החלק הזה אמר איכה יועם זהב כי התורה נקראת זהב כענין לא יערכנה זהב וזו החכמה חשכה בלבד לפי שיש אחרים יודעים כמותם ומ"מ היתה אורה לה יותר בהיותם גם אלו העשרה זקנים לומדים בה וכענין אותה תלמיד שנפטר וראו אשה חוגרת שק ולבושה בגדי אלמנות ואמרה ששמה מסכת חגיגה על שהיה התלמיד ההוא תמיד עוסק במסכת חגיגה והכי נמי בודאי שהתורה לבשה בגדי אלמנות על הי' ישישים כי הם היו בעלי התורה באמת אבל הכתם הטוב שהיא חכמת הזוהר וסודות כתרי התורה שלא נשאר בעולם יודעים ומבינים בה כר' עקיבא וחבריו חלק זאת התורה שהוא כתם טוב באמת לא לבד יועם ולא לבד חשכה אורה מעט אלא תשנה לבושיה מכל וכל ותהיה חוגרת שק עליהם וז"ש ישנה הכתם הטוב ותלבש בגדי אלמנות מכף רגל ועד ראש מעתה ועד עולם כאשה אלמנה ועצובת רוח על אשר עד עתה תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות כי בהיותם אותם החכמים בחיים היו כל היודעים נשפעים מהם ולומדים בחכמה ההיא ובכל מקום ובכל פנה ופנה שבארץ היו לומדים בחכמת רזי תורה כי היו מלמדים את כולם והיו שופכים אבני קדש שהם הסודות שהיו מתגלין אליהם היו נשפכות בראש כל חוצות והכל היו יודעים בחכמה ההיא ויודעים בה ומעתה מה תהא עליהם כי בהפסק המקורות יפסקו ג"כ היאורים הקטנים שהיו מושכים מים מן המעינות הגדולות והכונה לשאול איכה באה על ישראל רעה גדולה כזאת שנסתלקו חכמים גדולים מבינינו כאלה והתשובה על זה בני ציון היקרים המסולאים וכו' איכה נחשבו לנבלי חרש לא פנו לנפשותם אלא הלכו אחר תענוגי הגופות שהם נבלי חרש והלכו אחרי שרירות לבם הרע וכדאמרן לעיל:

אי נמי אפשר שיאמר עם מה ששמעתי ממהר"רי די קוריאל זלה"ה על מש"ה כל הזהב העשוי למלאכה וכו' שהרצון בו כי כל הדברים שנבראו בעולם לא נבראו אלא בשביל שהיה צורך באותו דבר לצורך גבוה ובשביל אותה הדבר הטוב אשר יעשה מאותו המין בשביל זה נעשה ונברא כל אותו המין וכן זה הענין בעצמו רמז הכתוב באומרו כל הזהב העשוי למלאכה וכו' כלומר כל הזהב שבעולם שנברא ונעשה בעולם לא נעשה אלא בשביל הזהב שהוצרך למלאכה למלאכת הקדש אם למנורה ולשאר כל כלי הזהב שבמקדש וכל הזהב העשוי בעולם לא נברא אלא בשביל הזהב העשוי למלאכה:

ועם זה אפשר שזו היא כוונת המקונן שהיה מקונן על כל הזהב שבעולם שיועם ויחשך כי בהתבטל הסבה אשר בשבילה נברא נמצא שבזה יועם ויחשך בהיקותו וישתנה צורתו וז"ש איכה יבא זמן שיועם ויחשך הזהב וישתנה צורתו וז"ש ישנה הכתם הטוב וזה יבא לו במה שתשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות והם אבני המקדש כשיחרב ותשתפכנה אבניו בראש כל חוצות ואז יועם כל הזהב שבעולם לפי שאז יתבטלו כל כלי הזהב שבמקדש וכיון שכל הזהב שבעולם לא נברא אלא בשביל הצריך למקדש בהתבטל המקדש ויהרסו אבני קדש בראש כל חוצות אז יועם כל זהב וישנה הכתם הטוב:

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב היותר נכון אצלי היה ששני הכתובים האלה הם משל ונמשל אל ארבעה מדרגות אשר יוכללו כל אישי האומה ישראלית בהם והם כהנים לויים וישראלים ונביאים אשר בכללם החכמים כי אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר והנה הנביא מקונן על כל החלקים האלה אלא בדרך משל נפלא וכל יללתו ובכייתו היתה כי החלק היותר שלם היה יותר נשחת ומכתו יותר רבה:

והתחיל מן החלק הפחות אל היותר משובח והנה על החלק הראשון והם רוב עם בני ישראל אמר איכה יועם זהב והוא כי האומה הישראלית נמשלו בין מ"ה לזהב עם שאר המתכות כי כולם משתנים ונפסדים והזהב לא יכלה ולא יפסד לעולם וכמאמר הנביא בשם השי"ת אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם כו' ועכ"א שאיך יתכן שהחלק אשר נמשל לזהב יועם ויחשך גוונו כי גוון הזהב לא יחשך לעולם אף אם יעמוד תחת הקרקע זמן רב לאין תכלית:

ועל החלק הב' והם הלוים שהם מדרגה אחת יותר מהישראלים אשר ע"כ נמשלו לכתם טוב שהוא הזהב המובחר מדרגה אחת יתירה יתר על הזהב אמר שאלה שהיו מדרגה א' יותר מהזהב והוא יותר מזוקק ובלתי אפשרי ההפסד איך יתכן שזה ישונה בהחלט שהוא יותר רע מיועם כי יועם הוא חשכת הגוון וישנה הוא שנוי העצמות והתלונה היתה שאפילו הזהב לא יצוייר בו חשכת הגוון כ"ש הכתם שלא יצוייר בו שישונה אשר ע"כ התמיהא מהשינוי הטיב בכתם היא תמיהא חזקה ועל החלק הג' והם הכהנים שהם מדרגה א' יותר מהלוים שהם במדרגת אבני קדש שהם מדרגה א' יותר מהכתם הטוב בערך וביוקר והם נבדלים הבדל גמור מהראשונים בנושאם כמו שהם הכהנים נבדלים משאר העם ועל אלה אמר שאיך יתכן שעם היותם יותר חשובים מהזהב והכתם אופיר שיגיע להם הפסד יותר מהראשונים כי בראשונים אמר שיועם וישונה אך לא ישתפך ויושלך בראש כל חוצות אך אלה אבני קדש בהיותם במדרגה יותר העליונה מהראשונים היתכן שתשתפכנה בראש כל חוצות כדבר בזוי מאד שהיא מדרגה יותר מהשינוי הנז':

ועל החלק הד' אמר בני ציון היקרים. ירצה השלמים במעלת התורה והנבואה כי מציון וכו' היתכן שאותם שהם בני ציון היקרים מאד מכל הקודמים שהם מיוחד מן המיוח' איך אפשר ואיך יתכן שתהיה מדרגת הרע בהם יותר מכל הקודמים בהיותם הם יותר יקרים וחשובים מהם כי הראשונים היותר רע שאירע בהם הוא העדר החשיבות שנשפכו בראש כל חצות אך אלה נחשבו לנבלי חרש שהוא ההפך ממה שהיו מן הקצה אל הקצה שבהיותם יקרי הערך הם פחותי הערך כנבלי חרש יהם הכלים שנותנים בהם יין כמו נבלי יין ונבליהם ינפץ כו' שהם קלי ההפסד וההשחתה כמו שהם כלי חרש שהם מוכנים אל ההפסד והשבירה וז"א בני ציון היקרים המסולאים בפז ר"ל שהיו יקרי הערך למעלה מכל הדברים היקרים בקצה האחרון ולמעלה מאבנים יקרות ועז"א היקרים והיו חזקי הקיום בלתי מוכנים אל ההפסד כמו שהיא הזהב מופז ועז"א המסולאים בפז כלומר שהם מהוללים יחד עם הפז שבכל מה שיהולל הפז והוא הקיום וההעמדה יהוללו הם וז"א המסולאים בפז איך באו מן הקצה אל הקצה ההפכי שנחשבו לנבלי חרש שהם בזול מאד וקלי ההפסד ומוכנים אליו והיא הפך מאי דסליק מיניה שתחת היותם מסולאים בפז וקיימים הם קלי ההפסד כנבלי חרש והם ממדרגה פחותה להיותה מעשה ידי יוצר אשר יעשה בנקל חלק רב מהם והוא הפך הקודם שאמר בני ציון היקרים שהם יקרי הערך כו' ובזה יתיישבו הב' כתובים בדקדוק מסכים אל האמת מכל צד כי כן עשה האויב נקמה יותר עצומה ביותר שלמים כפי מדרגות שלימות כי לעם הארץ והם הישראלים לא הרג אותם כולם והניח רבים מהם כי עשה חשבון מהם ובלוים שהם יותר מובחרים השתדל להורגם כולם כפי אשר השיג ידו והכהן והנביא לא נתקררה דעתו בהריגתם אלא שהיה הורג אותם בתוך מקדש ה' וכמ"ש הנביא בסדר הב' אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כו' עכ"ל:

ג

הנה למעלה אמרנו שרוח הקודש השיבה על מ"ש איכה יועם זהב שהשיבה היא איכה גם הם נחשבו לנבלי חרש כי הלכו אחרי תאוות הגוף שהוא כלי חרש ופירש הדבר עוד ואמר גם תנין חלצו שד כלומר גם תנין חלצו וגלו השד שלהם כלומר דבקו לצד הטומאה ואל נחש הקדמוני שהוא סמאל וכל סיעתו חלצו שד והניקו אותו במעשיהם הרעים להגבירו בעולם והניקו גוריהן שהם כל כחות הטומאה באופן שנדבק בת עמי לאכזר שהוא סמאל שהוא צד הטומאה נדבקו בו כיענים שנדבקו וישבו שם במדבר ועוד עשו שמי שהיה יודע דברי תורה לא היה רוצה ללמדה לאחרים וז"ש דבק לשון יונק שהוא התלמיד שהיה רוצה ליינק וללמוד דבק לשונו אל חכו בצמא שאין מי שירצה ללמדו תורה כי אין מים אלא תורה ואם העוללים שהם התלמידים שאלו לחם לחמה של תורה כד"א לכו לחמו בלחמי אין מי שיתן להם וז"ש פורש אין להם אין מי שיפרש להם. ועוד שהיו עושים כל ימיהם כחגים והיו כל ימיהם עושים משתה ושמחה וז"ש האוכלים למעדנים ורודפים אחר האכילה ואחר התאוות הגופניות ולזה נשמו בחוצות ועל שהיו לובשים תולע ורקמה והיו מתגאים בלבושיהם הטובים כענין ותתפשהו בבגדו וז"ש האמונים עלי תולע ולכן בגלל זה חבקו אשפתות:

אי נמי אמר גם תנין חלצו שד כו'. הכונה כי עד עתה ספר ברע אשר מצא את האנשים בני ציון היקרים עתה סיפר הרע אשר הגיע לבנות ציון והוא כי הנשים אשר בציון המניקות היו האויבים מכריחים אותנה שיהיו מניקית את בניהם של האויבים אשר האויב כינה עתה אותו לתנין כי אין לך תנין כמוהו שנשך והמית את ישראל וז"ש גם תנין חלצו שד כלומר גם לתנין והוא האויב חלצו והוציאו השדים להניק גוריהן וז"א חלצו שד הניקו גוריהן ואמר בת עמי לאכזר כי מן הראוי היה כי כיון שהם מניקות היו את בניהן היה מן הראוי א"כ שאותם הבנים שהניקו שירחמו עליהן כי כמעט הן הנה היו במקום אמותם כיון שחלצו שד להם והניקום ועכ"ז לא היו מרחמים עליהם כלל אלא עשו עצמם כאלו לא ידעום וז"א בת עמי לאכזר והיו אכזריים עמהם ואומרו כיענים במדבר אפשר שהכונה כי אפילו הבעלי חיים ובפרט הבייתים אפשר שהבן יכיר את אמו ויש לו אהבה קצת עמה לפי שנתגדל עמה בבית אמנם היענים אשר מקום מושבם הוא במדבר ותכף כשגדל הוא פורש מאמו זה הופך פניו למזרח וזה הופך פניו למערב למצא טרף לנפשם ואין עוד לבן שום היכר עם אמו ואומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וז"ש בת עמי אף אם הניקו גוריהן לא בשביל זה היה לשום א' מאותם הבנים אהבה כלל עם מניקתו אלא בת עמי היתה מסורה לאכזר ולא הכירו מה שיינקו מהם כיענים במדבר שאין שום קירוב ואהבה לבן עם אמו כי הם מתפשטים במדבר למצוא טרף לנפשם ואין עוד הכיר לבן עם אמו ואם הוא אמת כי היענים הם יש להם תכלית האכזריות אלו עם אלו זהו אומרו כיענים במדבר הוא פשוט כפשוטו:

ד

ואומרו דבק לשון יונק אל חכו בצמא הוא מקושר עם האמור כי כיון שהניקו גוריהן של האויבים לסבה זו לא היו יכולים להניק את בניהם היהודים באופן שדבק לשון יונק היהודי אל חכו בצמא ואמר עוללים שאלו לחם פורש אין להם כי גם אם היה לאשה בן עולל ואינו יונק כי כבר לא היה יונק ולפחות לאלו היה הראוי שירחמו האויבים עליהם לפרוש להם פת לחם חלף ושכר מה שהיו אמותם מניקים את בניהם ועכ"ז עוללים שאלו לחם ופורש אין להם והיו מניחים אותם שימותו ברעב.

ועם דרך זה אפשר שנפרש מ"ש חלצו שד לשון חליצה והסרה כלומ' גם תנין כל אחד מהתנינים והם האויבים כולם חלצו שד מהיונק היהודי והסירו ממנו השד של אמו שלא יינק עוד והניקו גוריהן במקום בני היהודים ולא היה להם רחמנות על היונק היהודי אם ימות כי בת עמי נמסר לאכזר כיענים במדבר:

ה

וספר מגודל הרעב ואמר האוכלי' למעדנים לא אמר האוכלים מעדנים לרמוז כי כל כך היו מלאים כל טוב עד שכאש' היו אוכלי' המאכלים החשובים לא היה בשביל שהם היו רעבים וכשהיו אוכלים המעדנים היה אגב חדא תרתי כי היו אוכלים להשביע את נפשם וגם היו מתעדנים באותם המעדנים אמנם גם אחר שהיו שבעים ואין להם תאוה לאכול עכ"ז היו אוכלים בשביל היותם מעדנים וזהו למ"ד של למעדנים כלומר בשביל איכות המעדנים שהיו כל כך חשובים בשביל זה היו אוכלים אותם לתוספת עידון לא מצד רעבון ועתה בעונות לסבת גודל הרעב נשמו בחוצות והאמונים עלי תולע ורקמה עתה מגודל הרעב נפלו מתים באשפה וחבקו אשפתות:

או אפשר שהיו הולכים אל האשפה לבקש בתוך האשפה אולי ימצאו בתוך האשפה גרעיני חטים או שעורים או פירורי פת לחם ממה שמכנסים מן הבית ומשליכים באשפה והם היו הולכים לבקש באשפה ומחבקים את האשפה בזרועותיהם להפכה מצד לצד מלמעלה למטה לחפש אותה כדאמרן:

ואומרו עוללים שאלו לחם אפשר שכיון כי עוללים רבים שאלו בין כולם שיתנו לכולם לחם שלם כי הלואי שיספיק להשיב את נפשם והאויבים לא מבעיא שלחם שלם לא נתנו להם אבל אפי' לפרוס פרוסה אחת לכולם אין להם וז"א פורש אין להם:

ור"מ אלמושנינו ז"ל כתב קרוב לפירוש רש"י ז"ל. ז"ל גם תנין וכו' הנה הפליג על האכזריות האומה ישראלית כל מה שאפשר ואמר שעם היות שידוע ומפורסם היות התנין מהב"ח האכזריים שאפשר הנה עכ"ז אצל גוריהם הם רחמנים ויגיע רחמנותם עד שאף שגוריהם אינם צמאים אל החלב ואינם מתאוים אליו הנה הן כשיראו את בניהן מרחוק חולצים השדים מנרתק' והם כדמות כיס אשר השדים בתוכו וכשיראו בניהן מרחוק כדי שישתוקקו ויתאוו אל היניקה מהם מוציאים השד מהכיס כי אם היתה מכוסה היה חוזר הגור ולא היה יונק יען לא היה צמא אל החלב כי כשהוא צמא הוא בא במרוצה ואין המשל על הפעם ההיא רק כשבא בנחת ואמו חולצת השד כדי שישתוקק אל החלב והנה זה התנין עם כל אכזריותו הוא עושה כן ובת עמי עם היותם רחמנים בני רחמנים הוא אכזר בערך אל התנין ונמצא שעם היות התנין אכזר הוא רחמן בערך בת עמי והגיע בת עמי למדרגת אכזריות היענים במדבר שאין למעלה ממנו והוא הפך התנין שהיענים מניחין גוריהן מתים בצמא ואינם מניקים אותם ובאה מלת גם להפליג על אכזריות בת עמי וכאילו אמר גם התנין עם היותו אכזר מאד עם כ"ז הם מעצמם חלצו שד קודם שיתקרבו להן גוריהן ובכן הן הניקו גוריהן ולא באו גוריהן ליינק וז"א הניקו גוריהן כלומר שיתואר הפועל אל התנינין שהן הניקו גוריהן ונמצא לפי זה שבת עמי הוא לאכזר בערכ' והם רחמנים בערך בת עמי כי הגיע אכזריות בת עמי לאכזריות היענים במדבר כמדובר וז"א בת עמי לאכזר ר"ל בערך אל התנין עם היותו אכזר היתה בת עמי לאכזר בערכו כמו היעני' במדבר בערך אל התנין כאמור:

וביאר איך בת עמי היו אכזריים בערך אל התנין כנז' ושהגיעו למדרגת אכזריות היעני' כאומרו דבק לשון יונק אל חכו בצמא כו' ירצה הנה בת עמי עשו הפך התנין כי התנין עם היות גוריהן בלתי משתוקקים אל החלב הם יחלצו שד כדי שישתוקקו אליו ובת עמי היה להפך כי עם היותם משתוקקים אל החלב שדבק לשון יונק אל חכו בצמא והיה משתוקק בחוזק אל החלב לרוות צמאו כי היונק אינו אוכל רק שותה החלב וכן העוללים שהם יותר גדולים מהיונק שאלו לחם ועם היות שהיונק היה צמא לחלב והעולל' היו שואלים בפה הלחם ולא נמצא פורש להם כלל לא לעולל ולא ליונק הפך ממש מן התנין כי אלה היו תובעים ומשתוקקים אל החלב ואל הלחם ולא היו פורשים להם עם שהיה נמצא עמם לחם כי כן משמע לשון פורש כי לא חסר רק הפרישה ללחם שהיה האכזריות כ"כ עד שעם היות שהיה נמצא אצלם חלב ולחם לא היו פושטין ופורשים להם עם היותם משתוקקים חניהם ומתים ברעב כאמור:

אמר עוד האוכלים למעדנים וכו' האמונים עלי תולע וכו'. אמר שבני ציון היקרים נהפכו ממה שהיו מן הקצה אל הקצה ויד האויב היה בם ורדף אחריהם להנקם מהם ויאכלו אותם בכל פה כאמור עד שהגיע מדרגתם שהמפונקים שהיו אוכלים למעדנים כלומר שלא היו אוכלים כל מאכל אשר יאכל איך שיזדמן רק למאכלים מעודנים הנה אלה באו מן הקצה אל הקצה והגיע מדרגתם שהיו סובבים בחוצות בשוקים וברחובות למצא איזה עצם בשר או קליפות פירות שמשליכים אותו החוצה אל הכלבים והם היו מבקשים אותו לאכול והוא מאכל מאוס מאד הפך מה שהיו אוכלים קודם למעדנים ואפילו אותו המאכל המאוס בחוצות לא מצאו אותו ונשמו שם בחוצות ברעב וז"א נשמו בחוצות וכן המפונקים בכסותם שלא היו רוצים להתכסו' בכל כסות אשר יזדמן רק בתולעת שני שהוא חם וגוונו יפה למראה עיני' באופן שיש בו ב' תועלות ומעלות גדולות שהוא כסוי נאות אל הקור ומתענג האדם בו לטוב מראהו וז"א האמונים עלי תולע כלומר המורגלי' ומגודלים לישב עלי תולע ולהתכסות בו כמו ויהי אומן את הדסה וכו' הנה אלה באו מן הקצה אל הקצה שבזמן הקור לא מצאו דבר להתכסות בו וחבקו אשפתות של זבל להתחמם בו שהוא הדבר היותר מאוס שבעולם וז"א חבקו אשפתות ואומרו חבקו ר"ל חבקו האשפות אצלם כמוצא מציאה יקרה שנושק אותה ומחבקה כאמור עכ"ל:

ועוד אני מוסיף כי בב' פסוקים הראשונים שבאיכה הזאת. תמה המקונן תמיהא אחר תמיהא בפסוק הראשון איכה יועם וכו' ופסוק הב' איכה נחשבו לנבלי חרש כו' עתה בב' הפסוקים האחרים באה התשובה כי כל הרעה הבא עליהם היה על כי יד עני ואביון לא החזיקה כנאמ' בסדום ונוסף גם הוא וכדמפרש לקמן ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום והיו מתאכזרים על העניים והאביונים אשר היו מבקשים לחם ואין ופורס פרוסה לעני אין להם וז"ש גם התנין עם היותו אכזר מרחם על בניהן והניק גוריהן ובת עמי נהפך לאכזריות גדול כאכזריות היענים הגדלים במדבר כדאמרן לעיל וישראל בעודם בארצם בתקפם ובגבורתם לא היו מרחמי' על בני ישראל העניים והיה ראוי לעשיר שיחשוב כי בניו ובנותיו של העני הבנות בנותיו והבנים בניו כי כולנו בני אל א' אנחנו וכמד"א אתה א' ומי כעמך כישראל גוי א' בארץ ועכ"ז היו רואים כי דבק לשון יונק אל חכו בצמא עוללים של היהודים שאלו לחם על פתחי העשירים ופורש אין להם ועל כן הב"ה פרע להם מכ"מ ואותם העשירים האוכלים למעדנים ויד עני ואביון לא החזיקו עתה גם הם נשמו בחוצות כי היו הולכים בחוצות שואלים לחם על הפתחים אין פורש להם באופן שנשמו בחוצות וכן אומרו האמונים עלי תולע חבקו אשפתו'. או ידבר על כי כיון שאפי' פירש פת לחם אין להם לישר' כשהיו העשירים בתוקפם מכ"ש שלא היו מקיימים מצות כי תראה ערום וכסיתו והעניים ערו' הלכו מבלי לבוש ואין כסות לאביון ועל כן באה עליהם צרה כי האמונים עלי תולע בלבוש תולע ורקמה עתה חבקו אשפתו' להתחמם. או יהיה הכונה שחבק אשפתות לבקש איזה אוכל או פירורין אשר דרכן להמצא באשפה ממה שמכנסין כשמכבדין את הבית:

והרב מורי זלה"ה כתב אמר עוללים שאלו לחם לומר שאינם שואלים כי אם לחם ואינם מחזרים אחרי מאכלים אחרים אשר היו נוהגי' לאכול מקודם כמנהג העוללים. ואפשר גם כן שיאמר עוללים שאלו לחם כלומר שהם רואים את הלחם בעיניהן לפניהן ושואלים אותו ועם היות דרך העולם שאפילו אכזרי גדול דרכו לרחם על הקטנים הצועקים על פת לחם והוא לפניהם מ"מ לעם הזה קרה שאפילו הקטנים שואלים הלחם שרואים אותו ופורש אין להם ואין לך צער גדול מזה בהיותם רואים אותו בעיניהם וממנו לא יאכלו והפירוש הזה מורהו אומרו פורש אין להם דמשמע שאינו חסר אלא הפרישה או החיתוך עכ"ל:

ו

ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום. ואף שנקט חטא' בסדום והכא עון ופשיטא שעון גדול מחטאת ומה צורך לומר ויגדל אלא הכונה לומר אף אם נניח במונח שהיה ההיא דסדום עון זה היה גדול וז"ש ויגדל עון בת עמי כ"ש שזה עון וזה חטא' וז"א מחטאת סדום והראיה כי גדל עון בת עמי כי שם בסדום היתה הפוכה כמו רגע ואנחנו סבלנו עול כפלים ומרעה אל רעה יצאנו אלף ותק"לב שנה שנתארך גלותינו ובכל יום ויום קללתו מרובה מחברו ועוד שבסדום לא חלו בה ידי בני אדם אלא נהפכה ע"י המלאכים כדפרש"י ז"ל אבל בישראל שלטו ידי בני אדם נ"נ ואדום.

א"נ אמר ויגדל עון בת עמי. מפני כי סדום נהפכה כמו רגע מפני שלא נמצא צדיק שיגן עליהם וז"ש ולא חלו בה ידים לא היה צדיק ביניהם שישא את כפיו בתפלה עליהם אבל אם היה בהם עשרה צדיקים היו ניצולים ולא כן בישראל כי אף שהיו ביניהם צדיקים לא עמדו להם זכות הצדיקים להצילם וז"ש זכו נזיריה משלג הנזירים והפרושים שהם הצדיקים שהיו בהם זכו גופם וחומרם יותר משלג שהיה גופם טהור וקדוש כזכוכית לבנה וצחו מחלב ועל חלק נשמתם אמר אדמו עצם כעצם השמים לטוהר אותם החלקים שבפנים לגופם שהם הרוח והנפש והנשמה שהם תוך גופם וזהו מפנינים אותם שלפני' לגוף הם מאירי' ומזהירי' כספיר והם מאירות כמו שהיו בעת שנגזרו ונחצבו מתחת כסא הכבוד וזהו ספיר גזרתם דקאמר וכענין תנה לו כמו שנתנה לך.

ואפשר עוד שאמר שהנזירים שהיו נודרים בנזיר לא היו נודרים מחמת כעס אלא לשם ה' להכניע את יצרם כי היו יפים והיה יצרם מתגבר עליהם על רוב יופיים ועל כן היו נודרים בנזיר להכניע את יצה"ר וכמעשה דההוא נזיר המובא בגמרא שהיה יפה עינים וטוב רואי ושערותיו קווצות לו תלתלים ואמרו לו ירבו כמותך נזירים בישראל וז"ש זכו נזיריה הנודרים נזירות זכו חומרם משלג וצחו מחלב ובשביל שהיו יפים שאדמו עצם מפנינים והיה כספיר גזרתם ותוארם לכן היו נודרים ועכ"ז לא הועיל להם להנצל מיד אויב.

ואמר עוד שהיו הצדיקים שביניהם צנועים כי אף שהיו מתים ברעב לא היו שואלים בחוצות צדקה לעני מפני הבושה וז"ש חשך משחור תארם מרעב ואפ"ה לא נכרו בחוצות לשאול אוכל לנפשם מרוב ענותנותם.

א"נ ספר מן הרעה הגדולה שהיה להם אז בזמן החרבן שהיו מתים ברעב ואין מי שירח' עליהם וז"ש חשך משחור תארם מן הרעב ולא נכרו בחוצות כלומר אין מרחם וחומל עליהם והכרה הוא לשון הטבה וכענין יהי מכירך ברוך כי האיש שעשה טובה עמך יהי ברוך ועל אלו אמר שלא נכרו בחוצות כלומר אין מי שיכירם ויעשה טובה עמהם ואומרו בחוצות הכונה כי לא מבעיא שלא היו הולכים לבקש את העני הנצרך ולהטיב עמו בביתו אלא אפילו שהעני היה יוצא בחוצות לשאול צדקה מהעוברים ושבים ועכ"ז לא נכרו ואין מכיר אותם להטיב עמהם באופן כי חשך משחו' תאר' מן הרעב עד שלא נשאר עליהם אלא העור לבדו והעור כדי למצא לו שום ליחלוח היה הולך ומתדבק אל העצם בשביל לחות המוח אשר בקרבו וזהו צפד עורם על עצמם והעצם היה יבש כעץ שלא היה שום מוח בקרבו ובאיוב נאמר בעורי ובבשרי דבקה עצמי שם שהיה לו בשר ושומן אז היה בבשר לחות והעצם היה מטבעו הולך ומתדבק אל הבשר עד למצא לחות מהבשר אבל הכא שלא היה בהם בשר אלא עור לבדו היה העור נדבק אל העצם והעצם היה יבש כעץ באופן כי טובים היו חללי חרב מחללי רעב וכדמפרש לקמן.

א"נ אמר ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום הכונה כי עם היות כי חטאת סדום עצמו מספר בכמות ובאיכות עכ"ז גדל עון בת עמי בערך היותה בת עמי אשר קרבתי אותה לפני הר סיני ונתתי לישראל את התורה אשר מורה להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ועכ"ז חטאו והעוו למרום עיני אביהן שבשמים גם אם לא חטאו כובד חטאות של סדום עכ"ז בערך היותם אלו בת עמי בערך זה גדול עון בת עמי מחטאת סדום אשר מעול' לא ראו אור ולכן מייחס מה שעשו סדום לחטאת ומה שעשו ישראל לעון וגדול ועכ"ז היתה הפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים אפשר שיהיה ידים מלשון נבואה וכמ"ש המתרגם לפי דרכו ויהיה מלשון היתה עלי יד ה' ולא חלו בה ידים כלומר שלא היו בה נביאים שיתנבאו שאילו היו בה נביאים אולי היו ניצולים בזכותם ובישראל היו בה נביאים וצדיקים גמורים ועכ"ז לא הועילו להם כלום והטעם לפי שגדול עונם מנשוא כדאמרן והעד שגדל עון בת עמי הוא היות בה כמה צדיקים ולא הועילו להם וז"ש זכו נזיריה מלשון כזר וכתר שהיו מוכתרים בכל הד' כתרים כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר ש"ט וז"ש זכו נזיריה כלומר כתריה זכו והם האנשים שהיו מוכתרים באלו הכתרים זכו משלג וצחו מחלב כלומר כי לעולם היה השי"ת מתנהג בעולם בסבתם ברחמים שהוא דמיון השלג והחלב כי כל לבנונית הוא סימן של רחמים ואם לפעמים היה מתנהג עמהם באדמימות ובדין כי כל אדמימות הוא דין וז"א אדמו עצם מפנינים כלו' אם לפעמים אדמו עצם מפנינים והיה מתנהג עמהם בדין עכ"ז ספיר גזרתם הכונה כי עם היות שהיה מתנהג הש"ית עמהם בדין לעולם היו חיים וקיימים כספיר הזה וכמ"ש ז"ל בטבע אבן הספיר מעשה באדם א' שהלך למכור ספיר ברומי א"ל הלוקח ע"מ לבודקו אקחנו נתנו על גבי הסדן והתחיל מקיש עליו בפטיש נבקע הסדן ונחלק הפטיש והספיר במקומו ע"כ: וכן היתה גזרתם כספיר כי גם אם היו מכים עליהם בפטיש ובייסורין ע"י אדמימות הדין עכ"ז היו הם לעולם חיים וקיימים והסדן נבקע והפטיש נחלק אמנם עתה בעת החרבן אפילו אלו הצדיקים שזכו כו' כדאמרן עתה אפילו להם לא הועילו רק חשך משחור תארם וגומר והיו מתים ברעב וטובים היו אלו היו מתים חללי חרב מחללי רעב.

א"נ אמר ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ומ"ם מחטאת לא יהיה מ"ם היתרון אבל יהיה מ"ם הסבה כלומר מסבת חטאת סדום אשר ראו ישראל שחטאו אנשי סדום ועל כן נהפכה כמו רגע ועכ"ז ראו ולא לקחו מוסר ולזה הוא נערך עון בת עמי לעון גדול וז"ש ויגדל עון בת עמי וממה נתגדל עון בת עמי מסבת חטאת סדום ההפוכה כמו רגע ואפ"ה לא חלו בה ידים כלו' לא חלו עמה עם כל מה שראו שאירע לה והיה ראוי שיכאבו ידי חוטאי' אחרים ויספקו כף אל כף באומרם פן כמקרה סדום יקרה לנו ועכ"ז ראו שהיתה הפוכה כמו רגע על חטאתיה ועכ"ז לא חלו בה ידים לא חלו כענין לא חלי ולא מרגיש לא חלו בסבתה ידים אחרות לראות וליקח מוסר רק חטאו ועוו ועל כן אמר ויגדל עון וכו'.

אי נמי כפי פשוטו שהוא מ"ם היתרון וביאר בערך מה מעריך לעון ישראל גדול מחטאת סדום לפי שהיתה הפוכה כמו רגע כמימריה וזה בהיות שלא חלו בה ידים כלל להרע עמה לא ידי אויבים מלמטה ולא ידי מלאכים מלמעלה אבל לעולם ישבה על שמריה ולכן אין להאשים ולהגדיל כל כך את חטאתם כי בראותם כי ישליו אוהליהם ובטוחות למרגיזי אל לזה לא היו שבים בתשובה אבל עון ישראל עון גדול מנשוא כי כבר חלו בה ידים פעם ושתים אם בגלות מצרים ויעבידו מצרים את בני ישראל וכו' והשי"ת הוציאם מעבדות לחירות והי' ראוי שיראו ויקחו מוסר וכן חלו בה ידים פעם שנית בחרבן בית ראשון ואח"כ כאשר נושעו בבי' ב' חזרו לחטא ולהרשיע ועל כן אמר ויגדל עון בת עמי לפי ששם היתה הפוכה כמו רגע בפעם הראשונה ושוב פעם אחרת מקודם זה לא חלו בה ולא שלטו בה ידים וישראל שטעמו טעם גלות וחלו בו ידי האויב ועכ"ז לא לקחו מוסר.

אי נמי אומרו ההפוכה כמו רגע וכו' הכונה כי מן העונש יתאמת איזה עון היה יותר גדול וזה כי אנשי סדום לא טעמו מהייסורין רק רגע כמימריה וז"א ההפוכה כמו רגע וגומר כלומר לא הספידו בידים אלו את אלו ולא נכאבו בה ידים כי כן דרך הספדניות לספוק כף אל כף וז"ש ולא חלו ונכאבו בה ידים אמנם בבת עמי קול נהי נשמע מציון ועליהן נאמר קראו למקוננות ותבואינה באופן שחלו בה ידים ולא היתה הפוכה כמו רגע אבל נתארך רעתם וצרתם וגלות' זמן רב וכל יום ויום קללתו מרובה מחבירו ובכל יום ויום ההספד הולך ומתגדל.

אח"כ מצאתי להרב מורי זלה"ה שפירש כדברי במה שפירשתי לעיל כי קרא גדול לעון ישראל בערך היותם אלו בת עמי כדפרישית לעיל. וז"ל מה שעשו ישראל בערכם ראוי להקרא עון בהיותם מלומדים בדרכי ה' ועמהם אור תורת ה' המלמדם להועיל ומזרזם לבלתי נטות אל השמאל כלל ולכן איזה דבר שיעשו ואף אם יהיה דבר קל יחשב לעון כבד אמנם אנשי סדום אף אם הועד עליהם בתורה ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד מ"מ נדקדק אומרו וחטאים שהוא כינוי אל השוגגים והטעם שהיו מוטים ונוטים אל הרשעות וטבע' רע ולכן ראוי לכנות כל מעשה אשר יעשון בשם שוגג שהוא כמו אנוס ולזה כיון הפסוק באומרו ויגדל עון בת עמי מצד שראוי לקרותו עון בערך היות' בת עמי מחטאת סדום שבערך היותם אנשי סדום ראוי להקרא חטאת כדאמרן:

ועם זה יובן טעם מז"ל על פסוק וסביביו נשערה מאד מלמד שהק"בה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה והסברא נותנת להפך כי מי שלעול' לא חטא אף אם יחטא חטא גדול ואפילו ב' וג' היה ראוי לעבור עליו ובמ"ש מתורץ ומיושב שבהיות הצדיק מלומד ונטוי אל הדרך הטוב אם יעקל מעט הוא פשיעה גדולה וראוי לעונש גדול ולפיכך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה אמנם הרשע שהוא נטוי אל הדרך הרע הוא כמעט קצת אנום ואין ראוי לדקדק עמהם כ"כ. וזהו אצלי פי' הפסוק שאמר הנביא ישעיה ע"ה. אורח לצדיק מישרי' ישר מעגל צדיק תפלס. כלומר יען היות שאורח לצדיק ומנהגו הוא ללכת מישרי' ומלומד טבעו בהם לכן אתה הש"ית שאתה ישר בכל הדברי' גם בזה אתה מתנהג ביושר במה שמעגל צדיק תפלס ותשקול ותדקדק שלא יתעקל אפילו כחוט השערה עכ"ל.

ואצלי פי' מז"ל שאמרו וסביביו נשערה מאד מלמד שמדקדק עם צדיקיו כחוט השערה הסברא לזה היא פשוטה כי להיות שהצדיק לעתיד לבא יזכה לחזות בנועם ה' סביבו' מעילי רגלי השכינה ונהנה מזיו השכינה על כן כדי שיזכה הצדיק למעלה רמה ונשגבה כזאת להיות סביבו ית' מאוכלי שולחנו על כן מדקדק עמהם אפילו כחוט השערה ואותו החוט השערה פורע אותו בזה העול' ומדקדק עמו השי"ת להפרע ממנו בזה העולם וכן לכל הצדיקים מדקדק עמהם אפי' כחוט השערה כדי שבזה יזכו לעתיד להיות סביביו וז"ש וסביביו נשערה מאד כלומר אותם הצדיקים שהשי"ת חפץ בשביל מעשיהם הטובים שיהיו סביביו לעתיד לבא לאלו מדקדק עמהם כחוט השערה אמנם לאות' אשר לא הגיעו למדרגת שיהיו לעתיד סביביו ית' גם אם לא יהיו בגדר שירדו לגיהנם כיון שאינם מאות' בני עליה שהם סביביו ית' אינו מעלה ומוריד החוט השערה בהם ואינו מעכב כלל לחלק' אשר יש להם לעתיד ועל כן וסביביו נשערה מאד.

ופירוש פסוק אורח לצדיק וכו' מסכי' עם זה כי צדיק הוא יותר חשוב מישר כי הוא מצדיק משלו ועושה לפנים מהשורה ע"ד מש"ה מאזני צדק יהיה לך צדק משלך כלומר שכשימכו' יכריע המאזני' ויצדק משלו ליתן לו יותר מעט ממה שיגיע לו על כף היושר ולכן הצדיקי' אשר יזכו לעתיד להיות סביביו ית' על כן צריך שיעשו לפני' מהיושר ולפנים מהשורה וז"ש אורח לצדיק מישרי' ידוע כי כל אורח יקרא דרך שאינה כל כך סלולה והעד אורחו' עקלקלו' וז"ש אורח לצדיק מישרי' כלומר לצדיק עשות הוא מישרי' והוא כף היושר לגבי דידיה מלתא זוטרתי היא וכמעט שיכונה לגבי דידיה לאורח ולכן ישר מעגל צדיק תפלס כאלו הוא הפוך כלומר מעגל ישר של צדיק תפלס הכונה אפי' המעגל הישר של הצדיק תפלס אותו ותדקדק עמו כחוט השערה מסכים למז"ל שמדקדק עם צדיקיו כחוט השערה לראות אפילו אם אותו המעגל הישר של הצדיק יש בו שום פנייה שלא לשמה או שום דופי אפילו שיהיה כחוט השערה וזה אמר כנגד הצדיק אמנם כנגד כוללות בני ישראל אמר אף אורח משפטיך ה' קוינוך כי כוללות בני ישראל בהכרח כאשר הם מקוים לשי"ת שייסעם לעשות משפטיו ית' הלואי שיעשוהו באופן שנקרא אורח שיש בהם שום פניה חיצונית וז"ש אף אורח משפטיך כלומר קיום המשפטים בגדר שיקראו אורח אפילו לזה קוינוך שאתה תסייע אותנו אבל שנקיי' המשפטים לשמה בעצם וז"ש לשמך ולזכרך תאות נפש כלומר שיהיה הקיום לשמך ולזכרך לבד מבלי שום פניה אחר' זה הוא תאות נפש כי הנפש לבד מתאו' לזה לעבוד מאהבה גמורה אמנם לכללו' העם הגוף החומרי אינו' מניח אותם לעבוד את ה' מאהבה ולקבל משפטיך ולקיימה בשביל שמך ובשביל זכרך וז"א לשמך ולזכרך תאות נפש כלומר תאות הנפש הרוחנית ולא הגוף החומרי וכדאמרן.

והרב מורי זלה"ה כתב עוד וז"ל ואפשר עוד לפרש שנמשך לדבר על הרע הגדול המגיע לישר' מצד האויבים אשר עושים להם במזיד ובכונה כמאמר הנביא אשר אתה קצפת מעט והמה עזרו לרעה בגודל אכזריות בלי חנינה כלל וכמו שסופר למעלה וז"ש ויגדל עון בת עמי כלומר העון שעושים עם בת עמי אלו הצרים האכזרי' יותר מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ועכ"ז בבת עמי לא חלו בה ידים כלומר אין אדם שיהיה מיצר ומתכאב בצרתה לספיק את כפיו אפילו להראות לפני' עם שלא יהיה בלב ונפש אין גם א' שיעשה את זה ואין לך צער גדול מזה לאדם היושב בצרה ובמר כ"א ראותו שאין מיצר בצרתו.

ומה מתוק מדבש מ"ש המתרגם ולא שריאו בה נביאייא לאתנבאה לאהדורא בתיובתא ע"כ. פירשו ידים מלשון היתה עלי יד ה' כו' והכונה שעון בת ציון היה בהתראה ובתוכחת הנביאים השכם ושלוח ולא הועילו ולפיכך העון עלה במדרגה ונתגדל יותר מעון בת סדום שלא היתה שם התראת הנביאים בדבר חזון כלל:

ז

זכו נזיריה משלג. ביאר אופן יופיי' מקודם בהיות' יושבי' על אדמת' במעלת' שהיה בשלימות בכל הצדדין והוא שידוע שהלבנינות היפה צריך שיהיה מאיר ומזהיר וזך וגם אם יהיה באיש בהירות והארה בלתי לבנינות לא יקר' יפה תואר זולתי בהמצא שתיהן לבנינות עם בהירות כאמור. וגם הלבנינו' הנזכר אינו מספיק אלא צריך שיהיה בו ג"כ אדמימו' וזה הוא היופי השלם ולכ"א שבעם ה' אלה היה היופי בשלימות כי זכו נזיריה ר"ל שריה מלשון נזר וכתר כמו שפרש"י ז"ל ואפילו יתפרש כמשמעו אמר שאפי' הנזירים שהם מובדלי' מתאוות העול' ותענוגיו והיה מן הראוי בדרך טבע שיהיו חלשי' וכחושים אפי' אלו זכו ר"ל היו זכים ומאירים ומבהיקי' יותר מהשלג וגם צחו מחלב מלשון צח ואדום שהוא לשון לבנינות ואמר כי לבנינותם היה יותר מחלב הנה ששלימות ב' הדברים האלה נמצא בהם יחד וגם אם תמצא שהפניני' יש בהם ב' השלימיות האלו שהם לבנים וזכי' ומבהיקי' מ"מ לבני ציון היקרי' יש בהם שלימות אחר על הב' אלו שהוא האדמימות משא"כ בפניני' וז"ש אדמו עצם מפניני' ויהיה עצם לשון מראה וכמו שפרש"י ז"ל כמו וכעצ' השמים לטוהר וכן תרגם המתרג' סמיקו חיזו כו' וכ"ז הוא בשלימות התואר וגם בשלימות תכונת איברי גופ' הם יפי' ושוי' ומסודרי' וז"ש ספיר גזרתם. ועתה מגודל הצרות הרבות והרעות אשר נחו עליה' וכתרו' סבום גם סבבו' נהפכו ג' שלמיות אלו מהיופי והתואר מן הקצה אל הקצה כדמפרש בפסוק הבא אחריו חשך משחור תאר' אמר כנגד הלבנינות חשך משחור וכו' לומר שהיה חשכת פניה' עד הקצה האחרון באופן שלא נכרו בחוצות וגם בזה יש די בער והעדר האדמימות האמור לעיל וכנגד הזכות והבהירות אמר צפד עורם על עצמם ר"ל שנדבק העור על העצם מרוב חולשת' וידוע כי השמנינות בהכרח יסבב הארה וזכות ואלו שצפד עורם על עצמ' בהכר' יוסר הזכות והארת פניהם וכנגד תוכן הגוף ותיקונו וסידורו אמר יבש היה כעץ והוא הפך ספיר גזרתם וחולשתם היא המסבבת העדרות הזכות וההארה וגם מסבבת את רוע תוכן הגוף ונמצא שלקו בשלשתם כמ"ש עכ"ל:

אי נמי אפשר כי מ"ש ההפוכה כמו רגע שב אל בת עמי שהזכיר והכונה שאמר כי גדול היה עון בת עמי מחטאת סדו' והטע' הוא לפי שסדום אם ראה ראינו שחטאת' כבדה מאד עכ"ז אין להאשי' כל כך חטאתם ולהגדילו לפי שלעולם ועד נתגדלו באותו הרשע ומעשה אבות יעשו בנים ובאות' המדות הרעות נמצאו ושם היו ותפשו מעשה אבות' בידיה' אמנם ישראל ובת עמי אשר היתה צדקת בתכלית הצדקות המה ואבותם ותכף כמו רגע נהפכו כקשת רמיה אלו בודאי גדול עונ' מנשוא וז"ש ההפוכה כמו רגע כי נתן טעם למה גדול עון בת עמי מחטאת סדו' לפי שבת עמי היתה הפוכה כמו רגע כלומר שנהפכה כמו רגע מהצדקות לרשע ע"ד כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם ועם זה הפירוש נוכל ג"כ לפרש מ"ש כמו רגע עם כף הדמיון ולא אמר ברגע בבי"ת שהכונה כאשר פירש הר"מ אלמושנינו כפי דרכו גם לפי דרכינו יאמר כי כמו שנהפך הרגע מעבר לעתיד שהם ב' הפכים כן נהפכה בת עמי כמו רגע לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו ודומה להפוכת בת עמי להיות דור תהפוכות בנים לא אמון בם כמו הפיכת הרגע שישתנה ויתהפך מעבר לעתיד כנודע וז"א ההפוכה כמו רגע ואמר ולא חלו בה ידים כלומר אילו היה ההפיכה שנהפכו מצדיקי' לרשעי' ע"י שחלו בה ידי' ידי נבוכדנצר שהכריחום להמיר את דתם בע"כ אילו חלו בה ידי' להחטיא' לא היה כל כך גדול עונם כי אנוסים היו ואף אם היה ראוי שיהרגו ועל יעברו אבל גודל עונם היה שנהפכו להרע את מעשיהם מחפצ' ורצונם ולא חלו בם ידי' לאונסם על ההיפוך הזה אבל היא מחפצה ורצונה היתה הפוכה והפיכה את מעשיה ולז"א ויגדל עון בת עמי וכו':

וביאר ענין ההיפוך הזה איך היה מן הקצה אל הקצה כי הצדקות שהיה להם עד עתה היה עד הקצה האחרון ועתה נהפכו לקצה אחר מהרשעו' וז"ש זכו נזיריה משלג כלומר כי לא מבעיא שלא היו נוגעים באיסור תורה אבל גם היו מזירים עצמם מן הדברים המותרים ע"ד לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב והוא מ"ש ז"ל קדש עצמך במותר לך וזכו את החומר שלהם משלג וצחו מחלב ע"י מה שהיו מזירי' עצמ' מן התאות גופניות וג"כ מצד נשמת' וכדאמרן לעיל אדמו עצם מפניני' אשר הוא רמז אל הנפש רוח ונשמה אשר מושבה בפנימיות האדם והיתה ספיר גזרתם כלו' טהור' וברה וזכה כספיר והיתה טהורה כעת גזרתה מתחת כסא הכבוד וכדפרישי' לעיל ועתה כמו רגע נהפכו מהטוביו' והזכות הזה אשר הזכות הזה היה נראה בפניהם ממש ע"ד חכמת אדם תאיר פניו וכמו שמצינו במש' כי קרן עור פניו והיה זך משלג וצח מחלב אדום מפנינים ספיר גזרתו וכן מצינו כי כל מעשיו של האדם נרשמי' בפניו ע"ד ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל כו' והמצות מאירי' ומזהירי' את פני האדם כזוהר הרקיע והעבירות משחירות פני האדם ואת תוארו כי כולם הם נרשמות בפניו וז"ש עד עתה זכו נזיריה כו' כדאמרן ועתה חשך משחור תארם ע"י העבירות שעשו כולם נרשמו בתאר' וחשך משחור תארם אבל החשך הזה הנרש' בתואר' לא נכרו בחוצות ומי ומי אשר יכיר ויראה בחשך תאר הרשע שנחשך תארו ע"י העבירות אם לא כר' שב"י וכדומה שהיה מכיר בפרצוף האדם וז"א לא נכרו בחוצות כלומר כי מה שחשך תאר' לא נכרו בחוצות. ואומרו צפד עור' על עצמ' וכו' אפשר או שהוא סיפור העונש אשר הגיע אליהם לסיבה שגדל עונ' מחטאת סדום ועל כן באה עליה' צרת הרעב וצפד עורם על עצמם יבש היה כעץ עד שטובי' היו חללי חרב מחללי רעב וכו'. או שהוא נמשך עם מ"ש שהיו העבירות נרשמות בתוארם וחשך משחור תארם אבל אותו השחרות לא היה ניכר בחוצות ואין לו מכיר וכדאמרן ואם לפעמי' צפד עור' על עצמם כי אז היה ניכר השחרות בפועל והיה ראוי שיכירו הרואים ויאמרו כי בהשגחה צפד עורם על עצמ' ואפילו הכי הרואים אות' כך אומרי' כי הדבר בא להם בדרך טבע ואם צפד עורם על עצמ' הטע' לפי שיבש היה כעץ ובדרך טבע בא להם מה שצפד עור' על עצמ' לא בדרך השגחה. וע"ד זה פירשו הקדמוני' מש"ה על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי והוא מבואר:

ט

אפשר שמ"ש טובי' או שהוא תואר אל טוביות המיתה כי טובה היא מית' החרב ממיתה שע"י הרעב. או שהוא כינוי ותואר אל צדקות וטוביות האנשי' וז"א טובי' היו כלומ' טובי' וישרי' בלבות' היו אות' שהיו חללי חרב ומתו במיתת החרב מאותם שמתו במית' הרעב כי אות' שמתו במיתת החרב הקלה יורה היותם יותר טובים וצדיקים ביות' מאות' שמתו במיתה האכזרית מיתת הרעב כי אופן המיתה היא כעד על טוביות'. ומ"ש שהם יזבו מדוקרי' וכו' אפשר שהוא שב אל חללי הרעב שהם אות' שהיו חללי רעב יזובו מדוקרי' מתנובות שדי הכונה שמחמת הרעב כריס' נבקע מחמת נפח הרעב ומחמת הנפח נבקע וכל כרס בקוע יקרא מדוקר כי מה לי שיהיה בקוע ודקור בחרב או שנבקע מאליו מחמת נפח הרעב ואמר שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי הכונה מסבת תנובות שדי שהיו מתאוי' אל שום מאכל מתנובת השדה ולא היו נותנים להם כלל עד שהיו מתי' ברעב וכריס' נבקע ואומרו שדי בכינוי היוד ולא אמר מתנובות שדה להודיע גודל צערם כי השדות הם שדות של ישראל ותנובות שדותיה' לעיניהם ולא יאכלו מהם כי נחלתינו נהפכ' לזרי' וזהו שהיה מקונן הנביא כי חללי הרעב יזובו מדוקרים כדאמרן והסבה מתאות תנובות שדי ושדותי ולא היו מניחים לישראל לאכול מהם עם היות' שדי שדי שלי:

אי נמי מ"ש שהם יזובו מדוקרי' שב אל חללי החרב וביאר למה היו טובים חללי חרב לפי שחללי החרב יזובו מדוקרי' כי דרך דקורת' שדקרו אות' בחרב הם זבי' זיבה מהמאכל אשר בכריס' אשר היה מלא ממש מתנובות שדי כי מתו שבעי' מנל טוב וזהו דרך המתרגם ז"ל:

ועם דרך זה שמ"ש שהם יזובו שב לחללי חרב אפשר לפרשו ע"ד רפאה נפשי כי חטאתי לך שהוא כמו אעפ"י והכונ' שאומ' טובי' היו חללי חרב מחללי רעב אעפ"י שהם החללי חרב יזובו מדוקרי' מתנובו' שדי והוא מהגנאי כי כריס' נבקע וזב מתנובות שדי אשר בבטנם ואותו הפרש והדם הוא טינוף גדול אל המת כי בסיבת זיבת הפרש ירום תולעים ויבאש לא כן המת מחללי רעב כי כריסו ריקן וצפד עורן על עצמן יבש היה כעץ ואין בו שום לחות שיזוב ועכ"ז אעפ"י שחללי החרב יזובו מדוקרים מתנובות שדי וכדאמרן עכ"ז טובים היו חללי החרב מחללי הרעב לפי שהרעב היה כל כך כבד עד אשר ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן כדמפרש בסמוך וגם אפשר לפרש שהם יזובו נתינת טעם כמשמעו כלומר לפי שחללי חרב מתו שבעים מתנובות שדי:

י

ואומרו ידי נשים רחמניות כו'. הכונה כי מטבע הנשים לרחם על בניהן כמש"ה התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה ועם היות טבען לרחם על בניהן יוצאי מעיהן עכ"ז עתה ידי נשים רחמניות כלומר שדרכן של הנשים להיות רחמניות לרחם פרי בטנן עתה בשלו ילדיהן:

אי נמי אמר כי ידי נשים הרחמניות והצדקניות והחסדניות שהיו מרחמות על העניים והאביונים וקי"ל מאן דספיד יספדוניה מאן דרחים ירחמוניה ואעפ"כ לאלו הנשים לא היה כן אבל עם היות שהיו רחמניות על העניים והאביונים ועכ"ז עתה בזמן הרעב אין מרחם עליה' עד שהוצרכו לבשל ילדיהן והיו לברות ולמאכל למו. והיות נקוד תחת החי"ת של רחמניות בפת"ח ולא בשב"א כי דרכו היה לינקד בשב"א וכמו שכשאומרים רחמן לזכר החי"ת בשב"א כן כשאומרים רחמניות לנקבות היה ראוי לינקד בשב"א החי"ת אלא היא מנוקדת בפת"ח כי כל פת"ח הוא להרחיב המלה בהרחבה ולהורות על גודל רחמנותם שהיה בהרחבה גדולה בלי קצבה ע"כ ניקד רחמניות בפת"ח נרגשת ונקרא' בעצם לא כן אם היה בש"בא והאריך ואמר בשלו ילדיהן והיה די שיאמר אכלו ילדיהן אבל אפשר דבמאי דנקט ענין הבישול דבר גדול דבר אלינו והוא יובן עם מ"ש ז"ל באותו החסיד הוא ואשתו שהיו משליכין בפתח שכנם העני מעות בכל לילה ולילה וכשהאי' הבקר והעני היה פותח את פתחו היה מוצא אותם המעות עד שבלילה א' רצו לידע העני ואשתו מי היה משים אותם המעות שם וישבו אחורי הדלת והמזוזה לדעת מי ומי הם אשר היו משים שם את המעות וכאשר הרגישו רגלי חסידיו דהרות אביריו איש ואשתו אשר היו באים לשים שם המעות כדרכם בכל לילה תכף פתע פתאם פתחו הפתח וירוצו אחריהם לדעת מי ומי היו והנה האיש החסיד ואשתו בברחם שהיו בורחים כדי שלא ידע העני שהם היו ולא יתבייש מהם אם יכירם באו ונחבאו בתוך תנור אש בוער באש ונעשה להם נס ולא נשרפו כלל אמנם האיש החסיד נחרכו מעט השוקים שלו והיו קורין לו קטינא חריך שקיה כי רב קטינא היה שמו והוה חליש דעתיה איך אשתו זכתה יותר ממנו כי היא לא נחרכו אפילו שער משערות ראשה והוא חריך שקיה עד שא"ל אשתו הטעם לפי שהאיש הצדקה שהוא נותן הוא מעות שנותן פרוטה לעני והעני עדיין צריך לטרוח ללכת לשוק לקנות מאכל באותו הכסף שנתן לו האיש כי לא ישבע כסף ולא יוכל לאכול הכסף עצמו רק שקונה בו מאכל ואוכל באופן שעדיין העני צריך הוא לטרוח עד שיקנה ויאכל אמנם הצדקה שעושה האשה אין לה ערך ודמיון מפני שהיא נותנת לעני ממיטב התבשיל אשר בשלה והרי העני מוצא תכף התבשיל מתוקן ומבושל ואוכלו מבלי טורח ועל כן באותה האשה החסדנית והרחמנית לא שלטה בה נורא כלל ועיקר ועל כן הודיענו עתה בפסוק הלז גודל הרעה אשר הגיע לנשים הרחמניות הללו כי עם היות שהיו מרחמות על העני כדרכן לתת לו תבשיל מבושל ומתוקן ואותו הבישול והתבשיל של הרחמניות לא הועיל להן לשלא יבשלו ילדיהן אבל בשלו ילדיהן והיו לברות למו ואפילו שהיו צדקניות היה להן זה בשביל שבר בת עמי בעונות אנשי הדור כי כל ישראל ערבים זה לזה ובהדי הוצא לקיא כרבא וז"א בשבר בת עמי:

אי נמי שמר ידי נשים שהיו רחמניות בשלו ילדיהן ואם תאמר ולמה להם לבשלם היה להם לאוכלם בשר חי ולא יבשלו אותם כי צער גדול הוא להם כמחט בבשר החי ואכזריות גדולה היא לזה נתן טעם הפסוק למה עושות כן שאם היו אוכלות אותן בשר חי לא היה מספיק להם לסעודות הרבה וע"י בישול היו נהנות מן המרק ג"כ והיה מתרבה להן לסעודות רבות וז"ש התדע ידי הנשים הרחמניות אמאי בשלו ילדיהן כדי שיהיו לברות למו ליהנות מן המרק ג"כ וז"א לברות לשון רבים:

אי נמי אומרו היו לברות למו הכונה כי אל האבל דרך הוא להברותו לעשות אליו הבראה ואלו הנשים היו מבשלות ילדיהן והיו לברות למו כלומר להבראת אבלים בשבר בת עמי כלומר בשביל שבר בת עמי ואין להם לעשות הבראה על שבר בת עמי אלא שהיו מבשלות את ילדיהן והן היו הבראתן:

אי נמי אמר טובים היו חללי חרב וגומר לפי שראה ראינו צדיקים רבים אשר חרבו של מלאך המות פוגע בהם ולא יחצו ימיהם ויש רשעים רבים אשר הם נטועים גם שורשו ילכו גם עשו פני עכ"א הכתוב אל תתמה על זה כי העיקר תלוי במי שיזכה לאכול מן הסעודה העתידה לעתיד לבא ועז"א טובים היו חללי חרב כלומר אותם שהם חללי חרב וחרבו של מלאך המות פוגעת בהם הם טובים מאותם אשר הם מאריכים ימים בזה העולם ולעתיד לבא הם חללי רעב מן הסעודה וכמד"א הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וטובים הם אותם שהם חללי חרב ומתים בקצרו' שנים מיד חרבו של מלאך המות או שהם מדוקרים בייסורין מיד חרבו של שטן ונתן טעם נכון למה הם טובים החללי חרב לפי שהם יזובו לעתיד לבא לסבת היותם מדוקרים בזה העולם מיד חרבו של שטן אשר בזה קבלו עונשם בזה העולם לזה יזובו לעתיד לבא יזובו מתנובות שדי והוא חקל של תפוחין והוא הג"ע כד"א כריח שדה אשר ברכו ה' וז"א שדי בכינוי היו"ד אל שדותיו ית' ג"ע העליון וג"ע התחתון אשר הם שדות אשר ברכם ה' וגם לפי' רש"י ז"ל ששב מ"ש שהם יזובו מדוקרים לחללי רעב כפי דרך זה ג"כ הרשעים באותו העולם יזובו מדוקרים מתאות תנובות שדי כי רואים את הצדיקים שאוכלים והם רעבים וז"א מדוקרים מתנובות שדי כי הם מדוקרים מתאות תנובות שדי ומתאוים אל אותם התנובות ואין לאל ידם להשיגם:

ואמר כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון וכו' אפשר כי בזה האכזריות הגדול' שהביא עליהן שידי נשים הרחמניות בשלו ילדיהן בזה כלה ה' את חמתו והלכה לה החימה שאלמלא לא היה מביא עליהם הרעה הזאת ח"ו לא היה נשאר מישראל שריד ופליט אבל בזה כלה ה' את חמתו אמנם השליח האחר שיש לו ית' והוא החרון אף וכד"א ישלח בם חרון אפו זה עדיין היה קיים ומה עשה השי"ת שפך אותו על העצים ועל האבנים כדי שישאר שם ושארית מישראל וז"ש שפך חרון אפו במה שהצית אש בציון ותאכל יסודותיה והם העצים והאבנים ע"ד מ"ש ז"ל מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתיך קינה מיבעי ליה אלא זימר על ששפך חמתו בירושלים נחלתו ובמה שטימאו את היכל קדשו ושמו את ירושלים לעיים. ואם נרצה נוכל לומר כי כלה את חמתו וחלפה הלכה לה וגם שפך לגמרי חרון אפו במה שהצית אש בציון כדאמרן וגזירת הכילוי והשפיכה הוא אומרו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה והכל עולה לדרך אחד.

א"נ אפשר שהכונה ע"ד מ"ש ז"ל רב עתה הרף ידיך טול הרב שבהם והרף ידיך וכן עשה השי"ת בציון כדי לרפות את ידו מהכוללות מה עשה כלה את חמתו ושפך חרון אפו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה והם הצדיקים אשר הם היסודות כד"א וצדיק יסוד עולם ובמה שאכלה האש יסודותיה והם הצדיקים בזה כלה את חמתו ושפך חרון אפו וישב חרון אף ה' מישראל ונשאר מה שנשאר.

א"נ שהצית אש מחלוקת הפריצים אשר בתוכה ותאכל יסודותיה והפריצים בעצמם היו שופכים דם הצדיקים אשר בקרבה שהם היו יסודותיה:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב ידי נשים וגומר לא אמר נשים רחמניות בשלו ילדיהן יען היה אפשר להבין שבשלו ילדיהן ע"י מבשלות אחרות ולמה שהסכימו בבישול יצדק בהם שהם בשלו אותם עכ"א ידי נשים שעל ידן ממש בשלו את ילדיהן אחר שמתו והיו ילדיהן הנזכר לברות למו כלומר היו להברה להן על ידיהן עצמן והיו הילדים במקום לחם אשר יאכל בהבראה וז"א בשבר בת עמי ר"ל במאכל בת עמי אמותם היו הילדים להברות להן.

ואפשר לפרש שמלת בשלו איננה שבה אל ידי הנשים הנזכר רק אל הילדים עצמן וכאילו אמר שהילדים בשלו ידי אמותם כדי לאכול להשיב את נפשן שהיו מתים ברעב ואמותם היו מפוייסות ומרוצות שיחתכו ידיהן ויבשלו אותם כדי שיאכלו בניהם ולא ימותו ברעב וז"א ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן ר"ל הידים של הנשים בהיותם רחמניות בשלו אותן ילדיהן כי היא גזרה מתהפכת ע"ד אבנים שחקו מים ואמר שהידים הנזכר אשר בשלו אותן הילדים הנזכר היו להברות לילדים הנזכר בסבת שברון בת עמי שהיה הרעב כבד מאד ותהיה מלת לברות למאכל כמו שפרש"י ז"ל כמו לא ברה אותם לחם וכמו להברות את דוד וכו' ומלת בשבר ר"ל בעבור שבר בת עמי שהיה שבר רב ברעב על כן בשלו ידי אמם והיו לברות למו ובזה הפירוש יתיישב היטיב למה אמר ידי נשים ולא אמר נשים רחמניות בשלו ילדיהן ויתיישב ג"כ מלת למו על נכון ששבה לילדיהן הנזכר ולא לנשים שהל"ל היו לברות להן אם שבה לנשים הנזכר ויותר גם כן ספק אחר שיש להסתפק שהנביא בא עתה לספר הרעות שאירעו לבת עמי ולא האכזריות כי בזה יתיישב הכל על נכון שאדרבא בא לספר רחמנות הנשים שהיו סובלות שיחתכו ידיהן להברות ילדיהן כאמור עכ"ל:

ואני אומר כי תימה הוא בעיני איך מלאו לבו לפרש הפירוש הזה והוא רחוק עד מאד כי אם מפני שיתיישב מ"ש ידי נשים ולא אמר נשים רחמניות זה הוא דבר פשוט שרמז כי הן בידן ממש בשלו ילדיהן ולא שצוו לאחרים לבשלם ובמה שהסכימו יצדק בהם לומר שבשלום הן כי לא היה כן רק שהן בידן ממש בשלו אותן והוא ז"ל בעצמו כתב זה הפירוש לעיל ואיני יודע מה מצא בו עול והוא פשוטו של מקרא ומ"ש עוד שיתיישב עם זה הפירוש אומרו למו ולא אמר להן היינו למו היינו להן ואין זה כדאי להסיר הפסוק מפשוטו ואם נרצה לומר שמלת למו הבנתה שב לילדים נוכל לומר שכך היא ההבנה היו עושות לברות ולמיני מאכל למו לילדים. ומ"ש שיותר ג"כ ספק אחר שיש להסתפק שהנביא בא עתה לספר הרעות שאירעו לבת עמי ולא האכזריות זו אינה קושי' כלל כי גם בסיפור האכזריות יודע סיפור הרעות כי לפי האמת אלו הנשים רחמניות היו ולא אכזריות כן כתיב ידי נשים רחמניות וכו' אבל כונתו לספר כובד הרעב שהיה כבד כל כך עד שאפילו הרחמניות בשלו ילדיהן מרוב צרת הרעב ומסיפור האכזריות היה יודע כובד הרעב:

ועוד קשה לי על פירוש זה כי אם הודיענו הכתוב רחמנות הנשים שהיו סובלות שיחתכו ידיהן כדי להברות ילדיהן קשה כי למה מניחות לחתוך ידיהן כי אין בהם מאכל הרבה כי הידים צפד עורם על עצמם והנאתם מעוטה וחרפת קציצתם מרובה כי הם כלי חפצו של האדם ומבלתם לא יוכל שום אדם להשתמש ובפרט הנשים כי הן עיקר כלי תשמישן ואם היו מרחמות על ילדיהן יותר טוב היה להן שיחתכו מהיריכים אשר יש בהם בשר הרבה והנאתן מרובה וחרפתם מעוטה אלא ודאי שפרושו דחוי הוא מאליו ואעפ"י שיצאתי ממחיצתי כי מעולם אין כונתי לדחות שום פירוש אפי' שאין דעתי נוחה הימנו עכ"ז בראותי כי הר"מ אלמושנינו ז"ל נתעצם להכריח אותו הפירוש בהכרחיות שנראו בעיניו נכוחים על כן כתבתי כי אותם ההכרחיות אין בהם ממש ומה גם כי אין דרך הילדים לבשל ואינם יודעים לבשל:

ואומר כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו. אפשר שהשמיענו גודל האכזריות אשר התאכזר אפי' שם הרחמים עם ישראל כי ברוב הפעמים מצינו כי גם אם יצוא יצא חמתו להשחית והשחית עכ"ז השי"ת ברחמיו אינו מניח אותו לגמור שליחותו אבל משיב אותו אחור בחצי שליחותו או בשלישו או ברביעו ע"ד מש"ה פנחס וכו' השיב את חמתי מעל בני ישראל באופן שהשיב אחור את חמתו מהשחית ולא כלה את כל חמתו כי מי שמשיב אחור ימינו מעשות כל מה שהיתה כונתו בשעת כעסו לא יקרא שכילה את חמתו וכן השליח האחד אשר הוא חרון אפו ית' כד"א ישלח בם חרון אפו ואז"ל חרון אפו אחת ולפעמים הוא ית' אשר הוא רחום יכפר עון והרבה להשיב אפו מהשלים את שליחותו ולא יעיר כל חמתו. אמנם בכאן כלה ה' את חמתו ושפך חרון אפו לגמרי ולא השיב כלל את חמתו מהשחית וראיה לזה כי ראה ראינו כי ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה האומרים ערו ערו עד היסוד בה וזה יורה כי כלה ה' את חמתו בשלימות ושפך בדרך שפיכה לגמרי כל חרון אפו שהרי לא נשאר מקום כלל להשחית כי כבר הצית אש בציון ותאכל עד יסודותיה. וקרוב לזה פירש הר"מ אלמושנינו ז"ל:

וז"ל טובים היו חללי חרב כו' אפשר לפרש לפי שהם ר"ל המתים מצד הרעב יזובו מדוקרים מתנובות שדי ר"ל מצד תנובות שדי הנעדר מהם נמצאת היות סבת הריגתם מדבר שהוא ממין הצומח והדומם אמנם חללי חרב הוא ע"י האדם אשר הוא גדול המדרגה אשר בחלקי הנבראים הלא תראה שאפי' בבני האדם יש הפרש ממה שנהרג ביד בני אדם משאר העם לנהרג ע"י מלך ושר או אדם חשוב וכמ"ש אגג כששסף אותו שמואל אכן סר מר המות שהכונה שבהיותו מומת על ידו סר מר המות כמשמעו וכמש"א זבח וצלמונע קרב אתה ופגע בנו כי כאיש גבורתו וכו' כן יהיה הפרש רב לנהרג ביד אדם מנהרג ביד הבעל או וממנו לנהרג ביד הדומם והצומח וז"ש שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי אשר זה בלי ספק כדי בזיון וקצף וכדאמרן עכ"ל:

יב

אמר לא האמינו כו' כי יבא צר ואויב וכו'. והיה להם זה הרע שיבא צר ואויב בשערי ירושלים מחטאת נביאי' וכו' שהרגו במקדש ה' כהן ונביא כגון זכריה ואחרי' רבים ונכבדים הגונים כהנים ונביאי' וז"ש מחטאת נביאיה שהיו הורגים ועונות כהניה שהרגו ואמרו חטאת בנביאים ועון בכהנים משום שהנביא שאינו ידוע בעין כי ה' שלחו אליהם ושהוא ית' מדבר עמו הרי זה חטאת כי אולי לא נביא הוא אבל הכהן המקריב קרבנותיהם שהיו רואי' בעין כי כהן הוא והיו הורגין אותו ושופכין דם צדיקים על כן באה עליהם הצרה הזאת:

יד

ואמר על הפריצים שהיו כמו עורי' כל כך היו להוטים אחר יצה"ר עד כי עינים להם ולא יראו להנצל מיד היצה"ר אלא היו הורגים בחוצות הצדיקים וז"ש נעו עורים בחוצות היו הולכים כעורים בחוצות והיו מטמאי' עצמם בעון הש"ד וז"ש נגואלו בדם וכשלא היו יכולים להרוג את האיש שהיה פוגע בהם בחוצות על הפחות היו מפשיטי' את מלבושיו מעליו וגוזלים וחומסים אותו וז"ש בלא יוכלו כשלא היו יכולים להורגו יגעו בלבושיהם היו מפשיטים את לבושיהם מעליהם וגוזלים אותם:

טו

ואמר סורו טמא קראו למו. ספר מן הרעה הגדול' אשר באה עליהם שהיו לחרפה ללעג וקלס בין העמים כי כשהיו בגלות מצרים סורו טמא קראו למו וכמש"ה שם כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברי' לחם כי תועבה היא למצרים לא היו אם כן לחרפה אלא לענין האכילה עם העברים בלבד אבל בגלות זה הרחיקום אפילו בנגיעה שאם היה נוגע איש ישראל בכלי של גוי מיד היה שוברו כאשר שמענו כן ראינו אות' שהם ממלכות פרס ומדי המקום שגלו ישראל כי אם יגע ישראל בכל כלי שלהם מיד שוברי' אותו וז"ש סורו סורו אל תגעו היתה להם בגלות הב' וכי נלחמו עוד בה' אלהיהם והכעיסוהו עוד וז"ש כי נצו לשון מריב' כשרבו בני ישראל עוד את ה' והכעיסוהו גם נעו וגלו עוד פעם ג' אי נמי כי נצו לשון מריבה כשרבו בני ישראל זה עם זה ונתרבה המחלוקת ביניהם אז גם נעו כי הגלות הג' הזה לא היה רק על שנאת חנם שהיה ביניהם. ובפעם הזאת אמרו בגוים לא יוסיפו לגור הכונה שגזרו עליהם כמה גירושין וכמה שמדות ולא היו רוצים שיהיו ישראל גרים בארצות' ומגרשי' אותם מכל הארץ ההיא ואומרים להם שלא יוסיפו לגור עמהם בארצם:

אי נמי בהיו' כי כל מלכי ארץ ידעו והכירו כי ירושלים הבנויה היא היתה מושב ומשכן המלך מלכו של עולם השמים והארץ וכל צבא' והיא היתה משכן כבודו ולכן לא האמינו אות' שהם מלכי ארץ בעולם התחתון לא האמינו שיוכל לבא צר ואויב בשערי ירושלים שהיא עיר של מלך השמים והארץ וכן כל יושבי תבל אשר מושבם בתבל ארצה לא האמינו שיבא צר ואויב וכו' וכונת אומרו צר ואוי' הכונה צר להב"ה ואותו שהוא אויב להב"ה לא האמינו מלכי ארץ שהצר והאויב להב"ה שיוכל לבא לירושלים ושיניחם השי"ת לבוא בשערי עירו בהיותם צריו ואויביו ומצד ריבוי חטאת נביאיה ועונות כהניה וגו' הניח לצריו ואויביו שיבאו בשערי עירו ומקום משכן כבודו ואל זה כיון ישעיה הנביא ואמר הוי אנחם מצרי ואנקמ' מאויבי כלומר בודאי שלא היה ראוי שאניח לצרי שיכנסו ויחריבו את ביתי ואת היכלי אבל הוי ונהי כי יודע אני כי בסבת חטאת ישראל אנחם ואקבל נקמה מכניסת צרי בשערי עירי כדי ששוה אנקמה מאויבי והם רשעי ישרא' אשר הכעיסוני בהבליהם ולכן אנחם מצרי ואניח שיבוא צר ואויב בשערי ירושלי' וז"ש מחטא' נביאיה וכו' ואמר נביאיה בכינוי ולא אמר מחטאת נביאים להורות כי על נביאי השקר אמר וז"א נביאיה כלומר נביאיה ולא נביאי השי"ת כי נביאי השקר היו וכן מסבת עונו' כהני' כי כהניה היו ולא כהנים לשי"ת ונתן טעם למה לא קרא אותם כהנים סתם כיון דמזרעא דאהרן קא אתו לפי שאותם הכהנים היו ש"ד וז"א השופכי' בקרבה דם צדיקים ונקטינן כי כהן שהרג את הנפש חילל את כהונתו ולכן קרא אות' כהניה כי כהנים היו ולא כהנים כפי הדין לפי ששפכו דמים וז"א השופכים בקרב' דם צדיקים:

אי נמי כונת אומרו השופכים בקרבה דם צדיקים הכונה. כי ידוע הוא כי בעון הדור מסתלקים הצדיקים נמצא כאילו הדור בעצמ' הם הם אשר שפכו דם נקי וז"ש מחטאת נביאי' עונות כהניה אשר הם היו סבת הסתלקו' הצדיקים שביניהם וכיון שהם היו הסבה יכולני לומר עליה' השופכי' בקרבה דם צדיקים והוה ליה כאלו הם בעצמ' שפכו דמם כמי' ועד"ז אמר הכתוב ונקי וצדיק אל תהרוג הכונה אם אתה מתדבק בדבר שקר והוא כינוי אל העבירות אשר כולם הם שוא ודבר כזב אז בעונותיך הם מסתלקים הצדיקי' ומעל' אני עליך כאלו אתה בעצמך הרגת הנקי והצדיק וז"ש מדבר שקר תרחק ובזה נקי וצדיק אל תהרוג לפי שעונותיך גורמי' הריגת הנקי והצדיק וז"ש בכאן השופכי' בקרבה דם צדיקים. ואומרו נעו עורי' בחוצות נגואלו בדם כו' כונת הפסוק הזה הוא משל שהמשיל לישראל לעורים ואמר כי כמו שיש עורי' אשר נעו בחוצות ובסבת עורו' הם דשי' בכל מקום ועוברי' בתוך הדם ומתטנפי' בו עד שנגואלו כל כך בדם הם ומלבושיהם באופן שאחרי' לא יוכלו יגעו בלבושיהם ומתרחקי' מהם כן בנמשל לישראל סורו טמא קראו למו לישראל סורו סורו אל תגעו בלא יוכלו יגעו בלבושיהם:

אי נמי אפשר שכונת מ"ש נעו עורי' בחוצות הכונה לספר גודל חטאתיהם ועונותיה' כי מדרך הרשע לחטא במקום אשר אין רואה והוא בחדרי חדרים אמנם בחוצות בתוך רחובות הוא מתבייש מחטא בתוך קהל ועדה וישראל בדור ההוא לא היו מתביישי' לחטא ולהרי' אפילו בחוצות וזה שאמר נכו עורי' בחוצות כי אין עורון כעורון החוטא ואמר שהם נעו כעורי' אפילו בחוצות כי אין להם בושה גדול מכאוב' ואמר נגואלו בדם הכונה על הנפש שטמאוה כי הדם הוא הנפש ואומרו בלא יוכלו יגעו בלבושיהם הכונה על הלבוש אשר יש לכל אדם בע"ה הנקרא חלוקא דרבנן ועז"א בספר הזוהר על פסוק אשרי נשוי פשע כסוי חטאה כי אושר גדול יש לו לצדיק שהוא נשוי פשע שזוכה לקחת גם הכיסוי של האיש החוטא אשר בסבת חטאתיו לא יוכל ליגע בחלוק' דרבנן שלו ואלו היה צדיק היה זוכה בה כי היא היתה שלו וז"ש בכאן שלא יוכלו יגעו בלבושיה' כי כ"כ נגואלו בדם הוא הנפש אשר לא יוכלו יגעו לעתיד בלבושיהם אשר היו מעותדי' אליה' ואדרבא כרוזא קרי בחיל לפניהם סורו טמא קראו למו ואומר להם סורו סורו אל תגעו כלו' שלא יגעו בלבושיהם כי נשמותיהם תכף היו רוצו' לילך להתלבש ולהחזיק בלבושיהם ואומרי' להם סורו סורו אל תגעו בלא יוכלו יגעו בלבושיהם וכרוזא קרי בחיל ומפרס' על מה מרחיק אות' ואמ' לשון טינוף כי נצו שהו' לשון טינוף ולכלוך כדפרש"י כמו והסיר את מוראתו בנוצתה כלו' כי נטנפו במעשיהם גם נעו ממעגלי התורה וסרו מהר מן הדרך אשר ילכו בה וז"א גם נעו אמר עוד לא יוסיפו לגור כלומר שגם נטנפו בכפיר' הזאת שכפרו בביאת משיחנו והיא אחד מי"ג עיקרי' שצריך שיאמין כל בר ישראל כי ישלח לקץ ימין משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו ואלו אמרו בגוי' לא יוסיפו לגור כלו' אמרו בהיות' בגוים כי לא יוסיפו עוד לגור בארצם כאשר בתחלה אבל פני ה' אשר חלקם בארצות אויביה' לא יוסיף עוד להביט' וכבר נתייאשו מן הגאולה וע"כ פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו וכל זה מכריזין עליה' באותו העולם ואומרים להם סורו טמא כו':

ואפשר עוד כי מ"ש סורו טמא קראו למו ולא אמר סורו טמא אמרו למו לרמוז כי קריאת שם העצם שלהם היה טמא וטמא טמא יקרא לכל אישי ישראל וז"ש קראו למו:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב נעו עורי' בחוצות אם שהיו עורי' מחמת הרעב שהרעב בטבע מעור את העיני' ואם שהיו עורי' ממש בהשגחתו הנפלאה שהוכו בסנורי' והיו בחוצות נעים ומתנועעי' אנה ואנה ועם היות שמדרך העולם הוא כשהעור הולך בחוצות שכל הרואי' אותו מדריכי' אותו בדרך ישר' שלא יתנועע אנה ואנה הנה אלה בחטאתם כי כבדה מאד למה שנטו אחרי נביאי השקר וכהני הבעל והוא מ"ש מחטאת נביאיה עונות כהניה על כן היו נעי' אף כשהיו הולכים בחוצות ולא היה נמצא איש ידריכ' בדרך ישרה וז"א נעו עורי' בחוצות:

ואמר שאלה בהיות' עורי' ובלתי רואי' והיו הולכי' בחוצות בלי מדרי' ומיישיר אות' נמשך מזה שנגאלו בדם החללי' בשווקי' וברחובות שהיו הולכי' על החללים וההרוגי' וז"א נגואלו בדם ואמר שהיו כ"כ חלושי' מחמת הרע' והרעות והצרות שבאו עליהם שלא היו יכולים להגביה מלבושיהם שלא יתלכלכו בדם כי לפחות העור אעפ"י שאינו רואה הנה הוא מרגיש כשדורך במקום טיט או רפש או דם ומגביה מלבושיו שלא יתלכלכו אך אלה אמר שנתלכלכו בדם הם ומלבושיהם שלא היה להם יכולת ליגע בלבושיהם להגביה' וז"א בלא יוכלו יגעו בלבושיהם והוא כאילו אמר בלא שיוכלו ליגע בלבושיהם להגביהם עכ"ל:

ושמעתי מפי מהר"ר הרשב"א הלוי ז"ל וגם הביאו הרב מורי ז"ל משמו כי בהיות האמת כי העם עם ישראל היה לו שם על פני חוץ לתהלה ולשם ולתפארת ודורכי' דרך ישרה בעבודת בוראם ומה גם גדולי' שבהם הם הנביאים והכהני' אשר מעולם אנשי שם לא יאמינו כי יסופר היות הם ועונותיהם ודרכיהם המקולקלים סבת חרבן העיר הגדולה לאלהים והפסד קדושת הבית אשר בתוכו וז"ש לא האמינו מלכי ארץ וגומר מסבת חטאת נביאיה וגומר כלומר שאף אם יחשבו ויעלו על לבם שאנשים כאלו יחטאו ועכ"ז לא חשבו שיהיו חטאתם ועונותם ממדרגה גדולה כזאת לשפוך דם נקי וצדיק שהוא עון פלילי ע"כ:

והרב מורי זלה"ה פירש לא האמינו מלכי ארץ כו' שלפי גודל החטאות והעונות שעשו ראשיה בתוכה שיבא צר ואויב בשערי ירושלים כי ליותר רע מזה היו ראויים כהפיכת סדום ועמורה מסבת חטאת נביאיה וגומר עכ"ל:

טז

אמר פני ה' חלקם. פנים של זעם שלו ית' חלק' בד' כנפות כל הארץ ועשה זה כדי שלא יוסיף עוד להביטם שאם היו כלם במקום אחד אולי היו שבים בתשובה והיו ג"כ מתפללי' ומתחנני' אליו יחד כולם ואפשר שיוסיף להביט' וכדי שלא יוסיף להביט' חלק מעט הנה מעט הנה שאם אלו שהם במקום זה שבי' האחרים שבמקום אחר אינם שבים ובזה לא יוסיף להביטם וזה עשה להם בעבור שהם פני כהנים לא נשאו זקנים לא חננו והיו שופכים את דמם:

אי נמי היא תפלה שמתפלל המקונן ואומ' יהי רצון שאות' פני' של זעם שלו ית' שחלקם לישראל לגלות בארבע כנפת הארץ לא יוסיף הוא ית' להביט' עוד לפני' של זעם החמ' ולא יתנהג עוד עמהם בפנים ההם כי אות' פנים של זעם שלו פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו כי את כול' מסר ביד האוי' נתנ' לטבח:

יז

ואמר המקונן כי כל זמן שאנו בעורון זה שאנו מתפתי' אחר עצת יצרנו הרע ואין אנו שבים בתשובה שלימה לפניו אין לנו תקוה להיות נגאלים וז"ש עודנה תכלינה עינינו כלומר כל עוד שאנו מוכי' בעורון זה אל עזרתינו הבל כלומר הבל וריק יהיה עזרתינו כי לא יהיה לנו הוא ית' לעזרה ואם אנו מצפי' ומחלים פני המלך והשרים אשר אנו גולי' בארצם כסבורים למצא חן בעיניהם ונתן להם מתנות להיות לנו לעזרה שלא יצערו אותנו הגוים גם המלך ההוא לא יושיע וז"ש בצפיתינו צפינו אל גוי כשאנו מצפי' אל הגוי והמלך או השר למצא חן בעיניהם שיצילנו מיד הקמים עלינו גם הוא לא יוכל להושיע כי עונותינו גורמים ומי יוכל להציל אותנו מיד עונינו:

יח

ואמר צדו צעדינו. כי נלכדנו בפח הזה ובאה עלינו הצרה הזאת על שהיינו יושבי קרנות ובטלים מלמוד התורה והיו הולכים ומטיילים ארוכות וקצרות בשווקי' וברחובות וז"ש מלכת ברחובותינו מסבת מה שהיינו הולכים ברחובות ולא היינו הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וע"כ קרב קצנו וגלינו מארצנו ולא קרב קצנו בעבור שמלאו ימינו כי ישראל אינם תחת מערכות השמים ואם היו עושים רצון השי"ת היה מלכותם וממשלתם ושלותם נמשכת לעד לעולם ומעולם לא ימלאו ימיהם אלא על העונו' שעשו גרמו ובא קצם ולכן מלאו ימיהם על כי בא קצם וקץ כל בשר ישרא' בא לפניו ית' לקטרג וז"ש מלאו ימינו על כי קצנו שגרמ' עונינו ולא שבא קצנו על כי מלאו ימינו כי מעולם לא מלאו ימינו:

אי נמי אמר צדו צעדינו וגו'. כי האומות מזלזלי' בנו כ"כ עד שאינ' מניחים אותנו ללכת ברחובותנו אלא צריך היהודי לירד מן המסיל' כדי שיעבור הגוי ואם הישראל אינו יורד מעצמו מורידין אותו למטה בע"כ ובפרט הגזירה הזאת היא מצויה בירושלים יותר משאר ארצות וזהו דדייק ברחובותינו ממש שהיא ירושלים ואמר קרב קצנו כלומר נשארנו מעט מהרבה ואנו יראי' שימלאו ימינו שהוא זמן גאולה שהבטיחנו אלהינו אחר שכבר בא קצנו ח"ו שכבר יהיה בנו כליה ח"ו ולא יזכר שם ישראל עוד בעולם כשיבא הזמן ההוא של גאולתנו כ"כ מתארך והולך:

אי נמי אמר פני ה' חלק' כו'. הכונה כי שם זה מורה על הרחמים והנה הוא ית' ברחמיו הרבים חלקם כד"א כי חלק ה' עמו כו' וז"ש פני ה' בפנים של רחמים חלקם חלק בפני עצמו ויעקב בחר לו יה וישראל לסגולתו ועתה לא יוסיף להביט' ונתן טעם למה לא יוסיף להביטם עם היות שהוא חלקם חלק לעצמו הטעם כי פני כהנים לא נשאו והי' ראוי שישאו פניהם בכל דבר להיות א' לכל דבר שבקדושה נכנס א' ויוצא א' והם לא עשו כן אבל פני כהנים לא נשאו וכן הזקנים והם החכמים כי אין זקן אלא מי שקנ' חכמ' ולא חננו אות' בהיו' כי רוב בני תורה הם עניים וצריך שיחננו אותם כדי שיוכלו לעסוק בתורה כי אם אין קמח אין תורה והם פני זקנים לא חננו ולכן השי"ת תבע עלבונם ולא יוסיף להביטם וגו':

ואמר עודינו תכלינה עינינו וגו'. תכלינה עינינו לשון תאוה ותקוה מלשון נכספה וגם כלתה וכו' ואמר עודינו תכלינה עינינו כלומר כל עוד שאנו מקוים אל עזרתינו כלומר אל עזרת עצמנו שאנחנו נוש ע את עצמנו כל זה הבל ורעו' רוח כי אין בנוכח להושיע את עצמינו וז"א הבל כי להיות לעזר' עצמנו זו היא תקוה של הבל וזהו שסיים ואמר בצפייתינו צפינו אל גוי לא יושיע כלומר בצפייתינו שאנו מצפים את צפיית עצמינו שאנחנו נושיע את עצמנו ה"ל כאלו צפינו אל גוי לא יושיע והו' משל שהמשיל צפיית תשועת עצמם על ידם כאלו היו מצפים אל גוי לא יושיע ונתן טעם לדבר לפי שראו כי שלא בדרך טבע נלכדו וזה יורה כי משמים נלחמו עמהם וז"ש צדו צעדינו וגו' כי מדרך טבע כי בני העיר אשר הם מורגלים ברחובות עיר וברחובות קריה הם יצודו לאויבים הנכנסים למדינה כי אינם יודעים הרחובות והמוצאו' והמובאו' מהעיר ובנקל הם ניצודי' ברחובות עיר כי גרים הם בארץ אמנם לנו היה בהפך כי האויבים הם צדו צעדינו וגו' עם היות שהיו רחובותינו הם היו צדים אותנו ולא אנחנו אליהם וכל זה הוא שלא כדרך טבע שיורה כי מן שמים נלחמו ואמרו קרב קצנו אפשר שהכונה ע"ד מ"ש רז"ל במש"ה קץ כל בשר בא לפני והוא שם של מקטרג א' ששמו קץ ועליו נאמר קץ שם לחש' והנה בתחילת עונותיהם של ישראל אותו הקץ והמקטרג שלהם היה הולך ומתקרב אליו ית' כדי לקטרג עליהם אבל לא היה בו כח לבא לפניו ית' ממש לפי שעדיין לא נתמלאה סאתם וז"ש קרב קצנו כלומר קרב מעט לפניו ית' אבל לא בא ממש לפניו ולכן נתארך לנו מעט ולא גלינו מהרה אבל מלאו ימינו כי בא קצנו כלומר כאשר היה כח בקצנו לבא לפניו ית' ממש לקטרג עלינו אז מלאו ימינו וז"ש מלאו ימינו ונתנה הגזיר' להשחיתנו כי בא קצנו כלומר כאשר בא קצנו לפניו ית' אז מלאו ימינו וגזר אומר הנני משחיתם את הארץ וכמד"א קץ כל בשר בא לפני וכו':

והרב מורי זלה"ה כתב פני ה' חלקם כו' אפשר שיהיה הפסוק הזה נמשך עם מה שלמעלה שאמר אמרו בגוים לא יוסיפו לגור ויהיה פיר' לגור מלשון קיבוץ ואסיפה כמו אוגר בקיץ כו' ופירושו אמרו בגוי' לא יוסיפו עוד לגור ולהתאסף אל ארצם לפי שפני ה' זעמו וחרונו בפנים של זעם חלקם לא יוסיף עוד להביטם:

או ירצה אמרו בגוים לא יוסיפו עוד שונאיהם של ישראל לגור ולהתפחד מעשות עמהם רע לפי שפני ה' חלקם ולא יוסיף להביטם ולהשגיח עליהם כיון שאפי' במדת רחמיו חלק' וכו' ולא ריחם עליה' לכך פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו כי חשבום לאויבי ה' ונעשה להם כהיתר שלא לרחם עליהם:

עודינו תכלינה עינינו וכו'. הורה גודל המצוקות הרבות אשר עברו עלינו כי להנצל מהם היו חותרים ומשתדלי' לבקש עזר וסיוע אף אם היו מכירים ויודעים באמת שכל העזר והסווע ההוא לא יהיה בהם ממש ולא יהיו העוזרים יכולים לעזור אלא עזר של הבל אשר לא יועיל ולא יציל עכ"ז היו עינינו אל העזר ההוא וז"ש עודינו תכלינה עינינו אל עזרתינו אף אם יהיה הבל ובצפייתינו יודעים היינו שאנו מצפים אל גוי לא יושיע ואפי' הכי אנו מצפים אליו אפי' לחיי שעה יען היותינו עומדים במצוקי הצרות וכדמפרש צדו צעדינו וכו':

או ירצה אל גוי לא יושיע שלא יושיע אותנו כי מסבת רוב הצרות היו בוחרים מות מחיים עכ"ל:

אי נמי אפשר שרמז במש"ה עודינה תכלינה עינינו וגו'. כלומר כי אדרבא כל מה שישר' כלתה עיניהם לצפות לישועת ישר' אדרבא אז כאשר הם מצפים לישועת משיחנו אז ניתוסף עליהם אי זו צרה וכיוצא וז"ש עודינו תכלינ' עינינו כלתה עינינו אל עזרתינו עזרת משיחנו אז נעשה הכל הבל וז"א הבל ואדרבא בצפייתינו כלומר אז בצפייתינו אל עזרת מלך משיחנו אז בא עלינו בפתע פתאם חיל המלך ובא לעיר כאלו צפינו לו שיבא וז"א בצפייתינו הצפוי שהיינו מצפים דומים כאילו צפינו אל גוי לא יושיע שיבא כי תכף פתע פתאם בא לעיר גוי אשר לא יושיע באופן כי אנחנו היינו מצפים אל משיחנו וסיעתו שהוא גוי שיושיע ובא לנו גוי שלא יושיע כאלו צפינו אל גוי לא יושיע שיבא באופן כי כאשר בא חיל המלך אל העיר היו מפחדים היהודים לצאת ברחובות עיר מפחד האנגריא באופן שאז בזמן בא אותו גוי אשר לא יושיע לעיר היינו נחבאים בתוך הבית וז"א צדו צעדינו וגומר כי מפחדתינו אותם היינו נחבאים בתוך ביתינו והנה ב' הגאולות הראשונות לא נתאחרו פעמי מרכבות הגאולה כאשר נתאחר' עתה כי הנה בגאולה הראשונה גאולת מצרים עם היות שהגזרה היתה ר' שנה לא ישבו שם כי אם כמנין רד"ו כי הקב"ה קירב את קצם במה שחשב הת' מזמן יצחק וז"א קרב קצנו ונגאלנו קודם שבא קצנו כדאמרן ובגאולת בבל גם אם לא קרב וכמד"א למלאת לחרבות ירושלים ע' שנה עכ"ז לא נתאחר' כלל אבל כמעט שלא הספיקו למלאת ימינו כאש' תכף ומיד בא קצנו וז"ש מלאו ימינו כאשר בא קצנו וגאולתנו אמנם בגלות הזה תכלינה עינינו אל עזרתינו ואל גאולתינו והכל הבל כמ"ש לעיל וכל מה שישראל הם מקוים ומצפים לגאולה כמדומה שהיא מתרחקת מהם:

אי נמי מ"ש קרב קצנו וכו' הכל מדבר על גאולתנו העתידה לבוא בזמנינו זה ואמר זה לפי שב' הגאולות שעברו היה להם קיצבה אם לגאולת מצרים ת' שנה אם לגאולת בבל ע' שנה וגאולה זו היתה לה יתר שאת על כולם כי בגאולה זו קרב קצנו בעצם כי על גאולה זו נאמר היום אם בקולו תשמעו כי אין לה זמן קבוע ואם היו היום שומעים בקולו בו ביום ההוא היו נושעים ונגאלים כי קרב קצם ואין לה זמן קבוע וז"ש קרב קצנו ועם היות שהיה לה זה ליתר שאת על כל שאר הגאולות עכ"ז אני רואה כי כמעט מלאו ימינו כאש' בא קצנו כי כבר נקטינן כי שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב באופן כי כמעט שמלאו ימינו כאשר בא קצנו כי מה נשאר לתשלום האלף הששי כי אז בתשלום האלף הששי בהכרח מלאו ימינו כי אין עוד ימים ולא עולם באופן כי כמעט שמלאו ימינו כאשר בא קצנו:

בשם מהר"ר אברהם צרפתי ז"ל שמעתי שדרש הכתוב כן לילה א' בבית מהר"ר שלמה סאגיס ז"ל כי הב"ה העיד בתורתו שאם היו ביישוב על הארץ הטובה מנין שנים כמנין ונושנ"תם מיד כי אבד תאבדון לכן הגלם הב"ה שתי שנים קודם תשלום מנין ונושנתם שנאמר וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו וז"א אם ראו ראינו כי צדו צעדנו מלכת ברחובותנו לטובתנו חדל ה' צעדנו מלכ' ברחובותנו יען כי קרב קצינו וכלייתנו כאשר מלאו ימינו כי בא קץ כל בשר לפניו השטן לקחת רשות לכלותינו ע"כ הטיב ה' עמנו וצעדנו צדו קודם כלות מנין ונושנתם וערב ואמיתי הוא לי יג"ר:

יט

אמר קלים היו וגומר. באות' הרי' שבמדבר ארבו לנו בהם וכמו שארז"ל שעשו האמוריים שם בנחלי ארנון שהיו שם ב' הרים גדולים ועשו האמוריי' שם וארבו להם בהרים ההמה באומרם שישראל הם באים דרך נחל ארנון והם יהיו שם מלמעלה בהרים להרוג את כולם והקדוש ברוך הוא חיבר ב' ההרים יחד ונהרגו כל האמוריים ונעשה תשוע' לישראל בהרים ההמה ואמר כי עתה נהפך להם כי באות' הרים שהיה להם תשוע' לישראל כשהיו במדבר עכשיו רדפו אחריה' והשיגו אותם בהרים ההמה וז"ש על ההרים דלקונו באות' הרים שבמדבר ארבו לנו ולא עלה ביד' אלא אדרבא הם נהרגו שם עתה בהרי' ההם הרגו אותנו.

או נמי אמר הסבה שדלקונו הוא על ההרי' על הע"ג שהיינו עובדי' על ההרי' הרמי' ועל הגבעות וגו' על כן דלקונו ומן המדבר ארבו לנו יום זה יום ט' באב שהוקבע לנו בו בכיה לדורות מן המדבר שבכינו בלילה ההוא כמש"ה ויבכו העם בלילה ההוא משם היה לנו לאורב בלילה הזאת וקבעה בכיה לדורות ואמר רוח אפנו משיח ה' על המלך צדקיהו נלכד בשחיתותם והרגוהו ונתן טעם למה קראו אותו רוח אפינו על אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים.

אמר ששי ושמחי בת אדו' משום דאמר הכתוב בנפול אויבך אל תשמח וגו' לכ"א ששי ושמחי בת אדום על מפלתינו כי בזה ישיב מעלי אפו וגם עליך תעבור כוס ויהיה לך זה מה שלא היה לי שאת תשכרי ותתערי מה שלא היה לי כ"כ ואמרו תם עונך בת ציון היא נחמ' כי הנה הב"ה הגלנו לארץ מצרים להיות לנו לכור הברזל להיות צרופי' וטהורי' ובחונים כצרוף כסף ולא עשינו כן רק למדנו ממעשיה' הרעים וכארז"ל גוי מקרב גוי הללו ע"ג והללו ע"ג ואילו לא הוציא הוא ית' אותנו ממצרים בעת ההיא לא היה עוד מציאות לישראל כנודע שהיו נטבעים בצד הטומאה ולכן הוצרך להוציאם משם אף שלא נזדככו עדיין וכן במלכות בבל לא נזדככו ומיהר הוא ית' להוציאם משם לפי שנתערבו בגוים ויקחו להם נשים נכריות ושכחו את התורה עד שכשבאו לא"י לא היו יודעים לעשות סוכה ולכן מיהר להוציאם משם כדי שלא יהיו אבודים מכל וכל אבל בגלות הארוך הזה לא יהיה כן כי בגליות ההמה להיות שעדיין לא תם העון הוצרכו עוד לגלות אחר אבל בגלות הזה יהיה גאולת עולם שאין אחריה גלות כי תם עונך בת ציון ולכך לא תצטרך עוד לגלות ולא יוסיף להגלותך כי פקד עונך בת אדום וכבר נזדכך העון ולא נשאר שמץ מנהו למרק עוד:

אי נמי אמר קלים היו רודפינו אמר רדפינו חסר וא"ו לרמוז אל כל אשר נשאו לבו לרדוף אחרי בני ישראל אפי' שהיה איש חגר ופסח כי זה אינו ראוי להיות רודף אבל הוא רודף חסר וא"ו כי הוא נכה רגלים ואפ"ה היו קלים מנשרי שמים וזה לסיבה שהיו רודפינו בייחוד לנו ולכן לא אמר קלים היו הרודפים כי הם בטבעם לא היו קלים אבל בעת היותם רודפינו ורודפים אחרינו וזהו כינוי רודפינו אז היו קלים מנשרי שמים: גם אפשר שרמז במה שהוא כתיב חסר וא"ו למ"ש במדר' קלים היו רודפינו מנשרי שמים טרכינוס ילדה אשתו בליל ת"ב והיו כל ישראל אבלים נשתתק הולד בחנוכ' אמרו ישראל נדליק או לא נדליק אמרו נדליק וכל מה דבעי לימטי עלן ימטי אדליקו אזלין ואמרין לישן ביש לאשתו של טרכיניס אלין יהודאין כד ילידת הוו מתא הבלין וכד מיית ולדא אדליקו בוציניי' שלחה וכתבה לבעלה עד דאת מכבש ברבריין בא וכבוש אלין יהודאין דמרדו בך סליק לאילפא וחשיב למיתי בעשר' יומין ואייתית' רוחא בה' יומין אתא ואשכחינון דהוו עסקין בהדין פסוקא ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר א"ל אנא הוא נשרה דחשיבי' למיתי בי' יומין ואייתיתני רוחא בה' יומין הקיפן לגיונותיו והרגן אמר לנשים השמיעו ללגיונותי ואם לא אני עושה לכם כדרך שעשיתי לאנשים א"ל עביד בארעאי מה דעבדת בעילאי מיד הקיפן לגיונותיו והרגן ונתערבו דמים של אלו בדמים של אלו והיה הדם בוקע והולך עד שהגיע לקיפרוס נהר עכ"ל: והנה תשובת הנשים לטרכינס היתה תשובה בלשון נקיה וקלה כי האשה היא קרקע עול' תחת בעלה כי כן דרך התשמיש היא מלמטה והוא מלמעלה וע"כ השיבו הנשים עביד בארעאי מה דעבדת בעילאי והם האנשים. והנה לא חשב שירדוף בה' ימים טרכינוס כי אם עד חצי הדרך והחצי האחר היה חסר מדעתו ומלבו ולכן כתיב רדפינו חסר כי אפילו הרדיפה אשר גם לפי סברת הרודפים היו חסרים ממנה ועכ"ז היו קלים יותר מנשרי שמים ואומרו מנשרי שמים שהוא בד"מ להגזים ולהפליא את רדיפתם אמנם אפילו כנשרי שמים לא היה כי א"א לבן אדם להיות קל כנשר אפילו שיהיה קל ברגליו אבל בהיו' הענין בד"מ וגוזמא ע"כ כתב מנשרי ולא אמר כנשרי:

ואמר על ההרים דלקונו הכונה להורות איך היה רדיפתם שלא כטבע כי מטבע הרודף להיות רודף קל כנשר כשהוא רודף בדרך מישור כמדבר וכיוצא בו שהוא מקום מישור מבלי אבן וצור מכשול אמנם בהרים הוא קשה לאדם עלות בהר וכ"ש לרדוף אמר כי אלו הרודפים אפילו על ההרים הגבוהים דלקונו ורדפונו והיו בעיניהם כ"כ נקל כאילו במדבר ארבו לנו שהוא מקום מישור:

אי נמי אמר קלים היו רודפינו וגו'. ידוע הוא כי הנשר הוא העוף היותר קל שבעופות לעוף בגבעות אבל כל כונת רדיפת' היא להנאת' ולטובת' כי בקשו אוכל למו כד"א כנשר יטוש עלי אוכל והנה רודפינו תפשו קלות הנשרי' כי קלים היו רודפינו מנשרי שמים אבל לא היה קלותם ומרוצתם עלי אוכל להנאתם ולטובת' כנשרים וראי' לדבר כי אחר אשר הנחנו להם הערים ושלל הערים יבוזו למו ובתי' מלאים כל טוב אשר לא מלאו וברחנו על ההרי' להמלט על נפשינו ואפ"ה גם שם לא הונח לנו ועל ההרים דלקונו כי כל כונת' לא היה לבד להנאת' רק כל כונתם לקחת נפשי זממו וע"כ על ההרים דלקונו וש"ת כי מה שדלקונו על ההרים הטעם הוא מפחדם כי ההרים ההמה היו סמוכים לירושלי' כי ירושלים הרים סביב לה והיו מפחדים אולי נתחזק שם ופתע פתאום נבא עליהם להלחם בם ועל כן על ההרים דלקונו זה אינו והראי' כי אפילו במדבר שהוא רחוק מאד אפי' הכי גם שם לא הונח לנו וז"א במדבר ארבו לנו וזה יורה על כונתם הרעה שהוא להרע עמדי ולהמיתני במדבר:

אי נמי אפשר כי מ"ש קלים היו רודפינו מנשרי שמים על היצה"ר וסיעתו קאמר שהם רודפי' את האדם להחטיאו וע"כ כתיב רדפינו חסר וא"ו לפי שהיצה"ר וסיעתו אינו מראה לו לאדם שהוא רודף אחריו ומבקש להמיתו רק נראין כאוהבין לו לאדם ומועצותיו כדת נתונות ואין הדבר כן כי הוא רודף אחר האדם ומבקש להמיתו כרודף וע"כ כתיב רדפינו חסר כי אינם מראים עצמם לאדם כרודפים ואמר שהיו קלים בענין רדיפתם ופיתויים לאדם יותר מנשרי שמים ובהיות כי נקטינן כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ע"ד מש"ה ואהי תמים עמו ואשתמר מעוני כי רוצה לומר שכל מה שאני תמים ושלם עמו ית' אז צריך אני יותר להיות זריז להשתמר מעוני כי אחרי הצדיק והתמים רודף היצה"ר בכל כחו להשיבו וז"א על ההרים דלקונו כי הצדיקים נמשלו להרים כד"א כי מראש צורים אראיו כו' ועל ההרים והם הצדיקי' שם דלקונו לפתותם ולהחטיאם וגם במדבר והם בני האדם אשר הם כמדבר שמם וחרב ואין בהם תורה ומצות גם לאלו אשר היו בנו ארבו לנו לצוד ציד להביא כי רודפינו והם היצה"ר וסיעתו לדמם יארובו יצפנו לנפשותם באופן כי:

כ

רוח אפינו משיח ה'. והוא רמז אל הנשמה נשמת רוח חיים אשר באפו כד"א ויפח באפיו נשמת חיים והנה רוח אפינו אשר זה הרוח הוא משיח ה' כי הוא חלק אלוה ממעל ונלכד בשחיתותם של הרודפים והם היצה"ר וסיעתו אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים כלומר אשר אמרנו וחשבנו כי בצל רוח אפינו הקדוש שהיא חלק אלוה ממעל אמרנו וחשבנו כי בצלו ובצל קדושתו של הרוח נחיה בגוים ובכל הגוים והם מ"ה אנחנו נקראים חיים בסבת צל הרוח הקדוש ועתה בעונותינו נלכד רוח אפינו בשחיתותם של הרודפים והם היצה"ר וסיעתו ולכדוהו שהחטיאו אותו. ועם דרך זה אפשר גם כן לומר כי כינוי רוח אפינו הוא על כל צדיק וצדיק שבדור אשר הצדיק נקרא בודאי משיח ה' והוא הצדיק הוא חיות כל שארית ישראל והוא הנשמה שלהם ולכן קראו רוח אפינו והכונה כי גם משיח ה' אשר הוא היה רוח אפינו נלכד בשחיתותם של היצה"ר וסיעתו הנזכר אשר אמרנו וחשבנו שאותו הצדיק היה צל על ראשינו וחשבנו כי בהיותינו בצלו ובזכותו נחיה בגוים והוא יהיה לנו למחסה ולמסתו' והוא גם הוא נלכד בשחיתותם כי גם הוא הרשיע ולבסוף נעשה צדוקי באופן כי אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים סר צלו מעלינו.

כא

ואמר שישי ושמחי בת אדום וכו'. אחר שהתודו ישראל על כל פשעיהם כפי הדרך האמור דבר עם בת אדום ואמור יאמר אליה שישי ושמחי בת אדום הנה בת אדום תשיש ותשמח בב' דברים אשר יש לה האח' היא החכמה שנשתבחו בה כד"א והאבדתי חכמי' מאדום וידוע כי העצה והחכמה היא העיקר גדול למלחמה כד"א עצה וגבורה למלחמה בתחלה עצה כי היא העיקרית ואח"כ הגבורה היא טפלה אל העצה כי עיר גבורים עלה חנם ויורד עוז מבטחה ורז"א שישי ושמחי בת אדום כלומר על ב' דברים יש לך לשמוח שמחה ככולה ששון על הדבר הא' ושמחה על האחר ופירש שתיהן הא' הוא על היותך בת אדום כי תשמח על איכות חשיבותך וחכמתך וגם תשיש על היותך יושבת בארץ עוץ אשר היא עיר קושטנטינה כמ"ש המתרגם והיא עיר בצורה חומה גבוה דלתים ובריח ובהיותך בתוכה תשיש בחשבך כי בהיותך בתוכה את תקרא יושבת שהוא רמז אל הישוב בקביעו' בלי פחד מטלטול וז"א יושבת בארץ עוץ כי את מחזקת עצמך ליושבת על היותך בארץ עוץ והיא עיר קושטנ"טינא דע לך כי גם עליך תעבר כוס התרעלה ב' כנגד ב' והמשוש והשמחה לתוגה ולאבל יהפך וז"א תשכרי ותתערי כנגד החכמה אשר את מתגאה בה והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו ותשכרי כשכור אשר אין בו דעת ולא תבונה וכד"א יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע וג"כ כנגד הב' אשר בטחת על משענת הקנה הרצוץ אשר את יושבת בארץ עוץ עיר קונשטנטינא דע לך כי תתערי ותתרוקני ויחריבו אותך ואת חומותיך הבצורות והגבוהות ותתערי כד"א ערו ערו עד היסוד בה:

אי נמי אמר שישי ושמחי וגומר. הנה תמצא כי יושבתי כתיב יתיר יו"ד והכונה לרמוז כי אין מי שיקיים את בת אדום להיותה יושבת על מכונה וממשלתה כי אם עון ישראל ועון בת ציון הם המקימים את בת אדום שתהיה יושבת על מכון שבתה וז"א יושבתי ביו"ד המדבר בעדו כלומר שאם את יושבת הוא בעבורי כי עונותי מקיימים אותך ביישובך וסעד לזה כי כן הוא מהפסוק דכתיב בתרי' תם עונך בת ציון וכו' ותכף פקד עונך בת אדום נמצא כי המעכב מלפקוד חטאת בת אדום הוא עון בת ציון אבל דעי באמת כ"ג עליך תעבר כוס התרעלה וכפל ואמר תשכרי ותתערי לרמוז כי לא יהיה שתכף תבא עליהם חרב נוקמת נקם ברית ותתרוקן העיר בפתע פתאום אבל בראשונה ישביע השי"ת אותם צרות רבות ורעות עד שישכר אותם מכום תרעלת הצרות צרורות בשמלותם על שכמם ואחר גמר דין הצרות רבות ורעות העולה אחריהן הוא חרב נוקמת נקם ברית כדי שתתרוקן העיר לגמרי וז"א ותתערי מלשון ותער כדה אל השוקת כי תתרוקן לגמרי מבלי איש יושב אחר אשר תהיינה שכורה מרוב הצרות כדאמרן.

אי נמי אפשר שאמר לבת אדום שישי ושמחי כעת כי לעתיד גם עליך תעבר כוס התרעלה ולכן עתה שישי ושמחי ותשכרי ותתערי כלומר אתה עתה תתעדני נפשך בב' דברים הא' הוא המאכל והמשתה כי בכל יום ויום הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתה יין אכול ושתה ואחר האכילה והשכרות את מתעדנת בתאות וז"א תשכרי כלומר תשכרי עתה בשכרות המשתאו' וגם תתערי בעידון העריות והוא מלשון פתהן יערה לשון ערוה כאלו אמר שישי במה שתשכרי במשתאות ושמחי במה שתתערי בעריו' כי דעי כי יבא יומך וגם עלי' תעבר כום התרעלה:

כב

תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך וכו'. הכונה בהיות כי יש לאדם עונות וחטאות ועונות הם המזידים וחטאות הם השגגות ואמר לבת ציון כי בשיתום עונה וימרק בגלותה את עונה אשר עותה תכף השי"ת יגאל אותה ולא יוסיף לעכבה בגלות כדי שתמרק גם החטאות לפי שהחטאות כשיבנה בית המקדש יש להם תיקון שתביא קרבן ויכפר וז"א תם עונך וכו' כלומר איני מעכב אותך בגלות אלא עד שתמרק העון והוא המזיד כי זה אין לו תיקון בקרבן אמנם כאשר יהיה כי תם עונך בת ציון אז לא יוסיף הוא ית' להגלותך כלומר לא יוסיף לעכב אותך עוד בגלות כי בכל עת שמעכב אותנו בגלות הוה ליה כאלו בכל עת ועת הוא יגלה אותנו וז"א לא יוסיף להגלותך כי תכף בהתם העון לא יוסיף להגלותך על החטאות כי החטאות יתורנו על ידי הקרבנות בבנין בית המקדש אמנם לבת אדום אינו כן כי בתחלה פקד עונך בת אדום והוא המזיד ואחרי שיתום העון אח"כ גלה על חטאתיך לפקוד גם עליהם חטאתם והם השגגות ואמר לשון גילוי בחטאות לפי שמקודם כאשר יש עונות לאדם העונות שהם הגדולים והחמורים הם מכסים את החטאות שהם קלים וקטנים והם מכוסים בעונות ונפרעים מן העונות ואחר שפקדו על העונות מה שהיו ראוי עליהם אז נתגלו החטאות כדי שגם הם יקחו חלקם וז"א פקד עונך בת אדום כאשר כבר פקד עונך בת אדום אז גלה על חטאתיך ויתגלה פנקס החטאות להשיב לה עליהם גמולה בראשה וז"א גלה על חטאתי' כי אין להם כפרה על החטאות על ידי קרבן אלא צריך להנקם מהם גם על החטאות. ועם זה אפרש מש"ה אשרי נשוי פשע וכו' כלומר העיקר הוא שיהיה האדם נשוי פשע שהוא המזיד כי החטא לעולם השי"ת מכסה אותו ואינו מגלהו אולי יזכה שיבנה בית המקדש ויכופר ולכן הוא מכסה אותו וז"א כסוי חטאה אבל לבת אדום גלה על חטאתיך.

אי נמי הכונה נפי שלמעלה התודה על עונות ישראל והיה מקונן איך נשמתינו ורוח אפינו נלכד בשחיתו' היצה"ר וסיעתו הרודפים אחרינו אמר כי בעת שיבא לציון גואלינו אז יוסר לב האבן מבשרינו ולא יוסיפו לחטא ועל זה ניחם הנביא את ישראל ואמר תם עונך בת ציון כלומר עוד לא יוסיף לעוות אדם במצותיו ית' כי כבר תם עונך ולא יהיה היצ"הר בעולם באופן כי בודאי לא יוסיף עוד להגלותך כי בהבטל המסבב תבטל המסובב ומסבב הגלות הוא העון וכיון שיתום העון לא יוסיף עוד העון להגלותך ומלת יוסיף ולא יוסיפו עוד לחטא בודאי שלא יוסיף אפשר ששב אל העון כי כמעט שהוא המגלה בגלות לישראל וכיון שיתום לא יוסיף עוד העון להגלותך ואז בימים ההם ובזמן ההוא יתחיל לפקוד עון בת אדום וז"א פקד עונך בת אדום ואפשר שגם מלת פקד שב אל העון כי העון בעצמו הוא הפוקד ורצה לגבות את חובו והוא בעצמו גלה על חטאתיך כי עד עתה היו מכוסים על יד העון ועתה בהפקד העון החומר גלה על החטאות ונגלו חטאתיו וגם אפשר כי מ"ש לשון גילוי בחטאות הוא לפי שהחטא הוא נעשה בשוגג והוא לא ידע ואשם ועל ידי הפקידה והייסורין כי לעולם היסורין הם מכ"מ דומה לחטאות נמצא שהפקידה היא סבת גילוי החטאות שעל ידה יזכו' בודאי החטאות ויאמר זה תחת זה ודייק עם זה שלא אמר גלה חטאתיך ומלת על יורה שהעונש בעצמו הוא גילוי שעונש זה הוא על חטא זה ועונש זה הוא על חטא זה וזה אמר על חטאתיך דייק מלת על בהיות כי שגיאות מי יבין ומטבע' רבו מארב' ואין להם מספר ע"כ נקט חטאתיך בלשון רבים והעון כינה אותו בלשון יחיד בערך החטאת ובזה הפירוש ידוייק כי טעמו ונימוקו עמו במה שהבטיחן שלא יוסיף עוד להגלותם דאלת"ה מנ"ל שלא יוסיף להגלותם אם באולי יחטאו אבל בהיות שמדבר על העתיד וכדאמרן הבטיח על המסבב והמסובב כי בהבטל המסבב תבטל המסובב ולזה לא אמר ולא יוסיף בוא"ו:

והר"מ אלמושנינו כתב קלים היו רודפינו וגו' הפליג בקלות רודפינו ואמר שהיו יותר קלים מנשרי שמים וספר קלותם ברדיפתם אותנו אשר ממנו יראה קלותם היותם יותר מנשרי שמים כמ"ש והיא כי הנה מטבע העולם הוא שהרוצה לתפוס לאדם אחד ולרדוף אחריו אם הוא   מהלך על הארץ מההרים הגבוהים אורבים לו שם במארב במסתרים וכשיעבור באותו המארב יתפשוהו כי לא יוכלו לרדוף לרוץ אחריו בהרים כי המרוצה היא בלתי אפשרית שם בהרים אמנם אם הוא הולך במדבר או בכל איזו דרך ישרה הנה שם אין מקום למארב יען כל הדרך ישרה ומגולה ואין מקום להסתר במארב ועל כן הרדיפה שם היא המרוצה אחריו בחוזק עד ישיגהו ויתפסהו ואמר המקונן כי אלה רדפינו לרוב קלותם יותר מנשרי שמים עשו להפך מהנוהג שבעולם אשר זכרנו והוא כי על ההרים היו דולקים ומדלגים ורצים במרוצה חזקה לתופסנו וז"א על ההרים דלקונו כי לא ארבו לנו על ההרים רק רצו אחרינו דלקונו ודלגו על ההרים במרוצה גדולה מהר להר ומגבעה לגבעה כאשר ידאה הנשר ובמדבר ארבו לנו ר"ל בהיותינו הולכים במדבר שם ארבו לנו כי היתה מרוצתם כ"כ חזקה כעוף הפורח עד שהיו אורבים לנו מרחוק מאד עד שהיו נסתרים ממנו כמו היושב במארב ומשם היו משיגים אותנו במרוצתם החזקה וז"א במדבר ארבו לנו הפך הנהוג כי במדבר אין מקום למארב יען הנרדף רואה את הרודף מרחוק ויברח ממנו ולא יוכל להשיגו אך אלה היו כל כך קלים שהיו אורבים לנו בהיותינו הולכים במדבר כלומר שהיו כל כך רחוקים ממנו שהיו נסתרים ממנו כמו במארב ואפילו הכי היו רצים הרודפים ומשיגים אותנו כמי שעומד במארב קרוב בהר שעוברים עליו ונתפשים וז"א במדבר ארבו לנו עכ"ל וקרוב לזה פירש הרב מורי זלה"ה:

ואני אומר כי אפשר ג"כ לומר כפי דרר זה שסיפר כי מרוצתם ואריבתם היתה שלא כדרך העולם כי דרך הרצים והרודפים לרדוף ולרוץ כשהוא דרך מישור לא בהרים הגבוהים כי בהר גבוה ותלול אינו יכול האדם לרדוף ולהשיג לחברו ואלו על ההרים דלקונו ואינו רחוק לומר כי הקו"ף של דלקונו תתחלף בגימ"ל כי אותיות גי"כק מתחלפות ואפשר שהפליג לספר בקלות רדיפתם כי לא די שהשיגום הרודפים אבל מרוב כח מרוצת' דלגום ויעברום כד"א ויעבור את הכושי כי כן דרך הרץ במרוצה אין בידו לעכב המרוצה עד מקום מצומצם שיכוין אליו אבל מכח מרוצתו הוא עובר מעט לפני אותו הדבר שרוצה להשיג וז"א דלקונו כלומר דלגונו ובודאי שהמרוצה על ההרים היא שלא כדרך טבע אם לא כי משמים נלחמו עמהם וכן בענין המארב כי במדבר אין מקום למארב יען הנרדף רואה את הרודף מרחוק ויברח ממנו ולא יוכל להשיגו ועכ"ז אלינו במדבר ארבו לנו והשי"ת עור את עינינו והכה אותנו בסנורים ולא ראינו את הרודף באופן שאפילו במדבר שאין מקום למארב שם ארבו לנו ונתקיים בנו עינים להם ולא יראו: ואפשר לפרש דלקונו מלשון דליקה והעברה ושריפה כי כן פירשו אותו רז"ל לפי דרכם והכונה שרמז כי רבים מישראל היו דנים אותם בשריפה וכדי שתהיה חרפת שריפתם מפורסמת גלוי לכל העמים היו הולכים לשורפם על ההרים הגבוהים כי בהיות השריפה בהר גבוה ותלול תתפרסם למרחוק דומה למה שמצינו כי כשהיו מקדשין ע"פ הראייה היו משיאים משואות בהרים הגבוהים וכדתנן היו משיאין משואות מהר המשחה לסרטבא ומסרטבא לאגריפנא כו' כן אלו האומות על ההרים הרמים דלקונו ושרפונו כו'. והרב מורי זלה"ה כתב רוח אפינו משיח ה' יאמר כי רעה גדולה קרה להם על עוצם חטאת ורוב עונותיהם כי גרמו מיתה למי שלא היה ראוי למות כלל כ"ש שיהיה נלכד בשחת הגוים וסבת זה היה מפני שישראל היו בטוחים בצלו באמרם שזכותו יגן בעדם ולא היו חוששים לחזור בתשובה בהשענם על רוב זכותו ומפני הרעה נאסף הצדיק וז"ש רוח אפינו משיח ה' כלומר אותו צדיק אשר הוא כולו רוחני מצד גדולת מעלת חסידותו והיה בערכנו כערך הנשמה לגוף ומלבד זה היה לו מעלה אחרת שהיה משיח ה' ובחירו עכ"ז נלכד בשחיתותם וזה מה לפי שאנחנו היינו בטוחים בזכותו שאמרנו בצילו נחיה בגוים ולא חזרנו בתשובה כאשר היה מן הראוי עכ"ל:

ואני אומר כי לפי דרך זה נוכל להמשיך אותו מתחלת הפסוק על כונה זו וז"א רוח אפינו משיח ה' כלומר בשביל שחשבנו כי חיותינו ורוח אפינו היה הצדיק אשר הוא משיח ה' סמכנו עליו כי הוא יהיה רוח אפינו וג"כ וחיותינו ולא חזרנו בתשובה על כן נלכד הצדיק בשחיתותם של הרודפים ונסתלק מן העולם כדי להביא עלינו הרעה כי מפני הרעה נאסף הצדיק ועל כן סלקו השי"ת מן העולם כדי שלא יגן עלינו לפי שאנחנו אמרנו בצלו נחיה בגוים והוא יהיה לנו לצל יומם מחורב ושמנו בטחונינו בו וז"א אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים כלומר בשביל אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים על כן נלכד בשחיתותם כי אינו חפץ הוא ית' שישראל יסמכו ויבטחו על זכות הצדיק והמה ימרו את דברו אבל חפץ כי המה ישובו אליו ית' בתשובה שלימה והוא ירחם והוא ינחם.

עוד כתב הרב מורי זל"הה שישי ושמחי בת אדום כו'. אמר שבהיות שהאומה ישראלית עם היות בת ציון שהשם הזה מורה היומה קדושה וטהורה וחביבה לאלהים מצויינת בתורה ובמצות וגם עם שהיתה שוכנת בארץ ישראל שהיא ארץ הקדושה לא שוה לה ביום הפקידה והב' בחינות אלו של מעלה יתירה וזכות גדול' לא הגינו עליה כלל את שאת בת אדום והוא שם מורה על הגנאי כד"א הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כו' ויושבת בארץ עוץ ארץ טמאה ומזוהמת שבודאי אין דבר להגן עליך בלי ספק שגם עליך תעבר כוס הפורעניות ולא יקרך כמו שקרה לנו אלא יהיה יותר בכלה נחרצת שתשכרי ותתערי תתרוקני מכל וכל מן העולם עד כאן לשונו.

והרמ"א ז"ל כתב גם עליך תעבר כוס הפורעניות ותשכרי ממנו ותקיאהו וז"א ותתערי כמו ותער כדה כו' עכ"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף