לב שמח/שורש/יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לב שמח ‏ שורש יד

השרש הארבעה עשר כתב הרב שאין למנות קיום הגדרים במצות עשה, וביאור זה כי יש במצות מה שיעד בהן הכתוב עונש כשיעברו עליהן על זו סקילה ועל זו שריפה כו' ולא נשגיח בחילוף העונות, ע"כ:

והרמב"ן טען ואמר אם נתפוס הדרך הזה במנין המצות למנות קיום העונש בעוברים ברמ"ח מצות עשה כן ראוי שימנו עונשי מיתות בית דין אחת לאחת כמנין האישים מחוייבי העונשין לפי שכל אחד מצוה בפני עצמה לסקול מחלל שבת ומצוה אחרת לסקול עובד ע"ז ואין עבירה זו כעבירה זו ולא צוה ה' בהם מצוה כוללת אלא מאמר אחד בכל אחת ופרשה בפני עצמה מטעם בפני עצמו וכי מפני שצונו שתי מצות ברגימת אבן ימנו אחת, א"כ נמנה השביתה ועבודת קרקע בשמיטה וביובל מצוה אחת והשביתה בשבת ויום הכפורים מצוה אחת ותקיעת שופר בראש השנה וביובל אחת, אבל המלקות לא נצטוינו עליה בכל עבירה אלא צונו יתברך מצוה כללית אחר הלאוין כלם שנלקה על כל לאו דומיא דחסימה ובגלוי מן הכתוב לא באו במלקות אלא שתי מצות והפילו השופט והכהו לפניו ולא יוסיף להכותו ולכן לא ימנו המלקיות במצות רבות ע"כ:

ואני אומר מצות העונשין לבית דין מסורה לסקול כל מי שחייב בסקילה ולשרוף כל מי שחייב בשריפה וכן כל שאר העונשין ואם כן מה לנו אם הנענשין מחולפין ומינים ממינים שונים והמצוה על ב"ד אינה אלא בעונש עצמו לתתו אל כל מי שחייב בו והוא הוא שימנה לא הנענשין. ומה שטען שבכל עבירה מאמר בפני עצמו וטעם בפני עצמו, אינה טענה דודאי לא ראי עבירה זו כעבירה זו ובהכרח צריך שיאמר בהן הכתוב מאמר לכל אחת מהן כפי ענינה והעונש אשר בה ומכל מקום ב"ד אינן מצווין על כל אחד מהנענשין בפרט רק על כל אחד מהעונשין בכלל כגון להמית במיתה פלונית לכל מי שענשה אותו התורה בה ואותה המיתה הכללית אחת היא והיא הראויה לימנות אף אם הנענשין בה רבים:

ומה שהקשה שא"כ נמנה גם השביתה מעבודת קרקע בשמיטה וביובל מצוה אחת, נ"ל דלאו קושיא היא דאע"פ שהענין בשמיטה וביובל אחד והיא השביתה מעבודת קרקע מכל מקום אין לכלול אותן באחת כיון שהכתוב הבדילן בשמות בזו כתב בחריש ובקציר תשבות ובזו כתב וקדשתם את שנת החמשים כו' מצותה של זו שביתה ומצותה של זו קידוש ומלבד ההבדל בשמות יש ג"כ הבדל בענין כי בשמיטה גזר בה הכתוב שתי מצות עשה, אחת והשביעית תשמטנה ונטשתה דהיינו שכל יוצא השדה אותה שנה הפקר לכל, שנית בחריש ובקציר תשבות דהיינו לשבות מעבודת הארץ, וביובל כל שתיהן מצוה אחת כלולה בוקדשתם את שנת כו'. וזו תשובה ברורה כי אין לכלול שביתת שמיטה ויובל במצוה אחת וכן שביתת שבת ויום הכפורים אין לכללם בשם מצוה אחת שאע"פ שהשביתה בכלן אחת מכל מקום משונה זו מזו בעונשין שזדון מלאכה בשבת בסקילה וזדון מלאכה ביום הכפורים בכרת והשינוי הזה ודאי עושה חילוק ביניהן ואין ראוי לכללן במצוה אחת, וכן נמי בתקיעת שופר בראש השנה וביובל לאו מילתא חדא נינהו כדי שנמנה את שתיהן מצוה אחת דהא שניין דא מן דא כמו שכתב שם הרמב"ם בפירוש ואין ענין תקיעת שופר ביובל כענין תקיעת ראש השנה כי זאת זכרון לפני ה' וזו להוציא את העבדים, ואין ספק אצלי שלא כתב הרב זה בלשון שלילה ואין ענין וכו' אלא להמלט מטענת הרמב"ן שטען עליו למה לא נמנה כל מיני תקיעות מצוה אחת ויפה נמלט באומרו שאין ענינה של זו כענינה של זו, ולא נתבאר לי ביטולו של הרמב"ן לראיה שהביא הרב מהמלקות במ"ש שלא נצטוינו על המלקות בכל עבירה כו' ומה בזה כיון דמלאו דחסימה למדנו מלקות לכל לאו מיוחד בתורה כדאיתא בגמ' והרי הוא כאילו כתוב מלקות בפירוש בכל לאו ולאו, ובאמת דבריו בזה אצלי תמוהין ומטוניה לא יהיו מלקין על כל הלאוין אלא מלקות אחת מאחר שכלן במצוה כללית נאמרו ויהיה זה כלאו שבכללות, ואין באלו הדברים שום טעם:

כתב עוד הרמב"ן ראיתי הרב לועג מאמרם זו מצות הנסקלין מופת שירי שהם ספרו מעשה הסקילה כיצד נעשה וכן יספרו מצות השביתה כיצד ומצות תקיעת שופר כיצד וכל כיוצא בה ע"כ. וסתומים וחתומים דבריו. אך ממה שהקדים לזה ממחלוקתו על הרב שראוי למנות עונשי המיתות כמנין האישים המחוייבין בעונשין ההם ולא כמנין המיתות עצמן כמ"ש הרב נראה שהבין בדברי הרב שממאמר זו מצות הנסקלין כו' מביא ראיה לדעתו שכל אחת מהמיתות היא המצוה והביאו לזה מה שכתב הרב אופן מנינם שמנה ארבע מיתות ב"ד מ"ע ולשון משנה זו מצות הנסקלין כו' וחשב הוא ז"ל שהראיה מלשון המשנה היא אל הסמוך שכתב במנין ארבע מיתות לארבע מצות עשה ולכך הוא טוען עליו שאין לו לרב ז"ל ממאמר זו מצות הנסקלין ראיה שכל מיתה בלבד היא המצוה ולא המחוייבים בה דהתם לא נחיתו אלא לספר מעשה הסקילה כיצד כו' ולעולם דלענין המנין נמנה המצות למנין המחוייבין במיתה ולא לענין המיתות, זה הוא מה שהבין הרמב"ן בפירוש דברי הרב. אבל לדעתי לא היתה זו כונתו כי הוא ז"ל כתב שם שני דברים, אחד זכר המיתות והעונשין וכתב אחריהן והנה כל העונשין האלו מצות עשה כו' וזהו ענין אחד שיש למנות העונשין למצוה מן המצות, ועוד אמר ענין ב' ואופן מנינן שמנה ארבע מיתות בארבע מצות עשה, כלומר ולא נמנם מצות רבות כמנין העבירות שעליהן הן המיתות, ואחרי שכתב זה שב לבאר אחד לאחד. ועל הראשונה שכתב שהעונשין הן מצות הביא מזו מצות הנסקלין כו' מצות הנשרפין כו' שהרי כאן זכרו המיתות בשם מצוה וסיים וכמו כן ראוי שנמנה המלקות מצוה, וזו הוראה מבוארת שעד כאן בביאור שהעונשין נקראין מצוה הוא עוסק, ואח"ז שב לבאר הדבר הב' שכתב שארבע מיתות נמנם לארבע מצות ולא נמנם רבות כמנין העונשין וז"ש כאן עוד ואין ראוי למנות כל עונש מיוחד מצוה בפני עצמה עד שנאמר שהצווי אשר צונו לסקול מחלל השבת מצות עשה אחת וסקילת בעל אוב מצוה ב' כו' והביא ראיה לזה מהמלקות כנזכר בלשונו הכתוב לעיל ובהיות שזה כן והרב לא הביא ראיה מהמשנה אלא בלבד לחלוקה הא' שהמיתה היא מצוה אם כן אין טענתו דהרמב"ן טענה כי אף שתהיה כונת המשנה לספר מעשה המיתה וכמו שהוא אומר מ"מ ראייתו של הרב ראיה שהרי בשם מצוה סיפרה מעשה שלה כמו שסיפרה מעשה השביתה ומעשה תקיעת שופר בשם מצוה, והנה כי כן ראייתו דהרמב"ם ממצות הנסקלין על מה שהביאה אינה מופת שירי כמו שהרמב"ן לועג ממנה אבל היא מופת גמור וברור, והמשכיל יבין:

כתב הרב ואני תמה על איש שמנה חייבי מיתות ב"ד כלן איש ואיש מכלל מל"ת אחרי כן מנה הדברים המוזהר מהם אשר תתחייב עליה המיתה גם כן בכלל מל"ת כמו שמנה בה"ג המחלל שבת בכלל מחייבי סקילה אחרי כן מנה לא תעשה כל מלאכה הנה לא נשאר אלא שהם יחשבו בלא ספק שהעונשין מל"ת ואיך ימנה בהן העונש והדבר שיתחייב עליו העונש ההוא:

והרמב"ן כתב עליו ואני תמה ומתפלא על הרב הפלא ופלא שיאשים לבה"ג ויתפוש עליו למה לא יסתכל בדבריו וכו' ומ"מ לאו בפני עצמו הוא שמנענו מלחמר אחר הבהמה הנושאת משוי או הטוחנת או העושה אחת מהמלאכות כו' עכ"ל:

וקורא אני עליו של אחרים הוא רואה ומאשים לרב שלא נסתכל בדברי הגאון כמו בדברי התלמידים ושלו אינו רואה שלא נסתכל בדברי הרב אפי' כמו בדברי תלמידי התלמידים. כי הנה הוא הרמב"ן תופס עליו שהחשיבו לבה"ג ממבולבלי השכל והוא ז"ל מחשיבו לרב ז"ל לא ממבולבלי השכל בלבד אלא אף ממבולבלי החוש שעינים לו ולא ראה זה שכתב בה"ג בהדיא לא תעשה דלאו דאבות מלאכות כו' בהיות שהוא הרב מזכיר לשונו דבה"ג בזה ואפס קצהו ראה וכלו לא ראה או שראה וידע ועשה עצמו כאילו לא ידעו, זו אף זו הס כי לא להזכיר על קטן מקטני התלמידים כל שכן על גדול הגדולים ברבנים ז"ל. ולכן אני אומר שטענת הרב היא על הלשון הזה עצמו דבה"ג כאשר זכרו הרמב"ן משמו ועם כל זה הקשה הרב עליו קושייתו ויש לה פנים כמו שאבאר. הנה הרמב"ן כותב לקמן כי המלאכות שאדם עושה בגופו ומתחייב בהן מיתה לא הוצרכו לדרשן מפ' לא תעשה מלאכה וגו' אתה ובהמתך דמכל העושה בו מלאכה יומת נפקי ומ"מ אף שיהיה זה כן בדבריו עונש שמענו מאותו פ' אזהרה לא שמענו ומן הכלל שיש בידינו לא ענש אלא א"כ הזהיר ורגילין בכל התלמוד לומר ואזהרתיה מהכא כו' צריכין אנו לומר עכ"פ דהכא נמי אזהרתיה מלא תעשה מלאכה ובפירוש כתב רש"י פכ"ד דשבת מהאי קרא נפקא להו אזהרה וכן כתב הרמב"ן עצמו שיש בכלל לא תעשה מלאכה כו' מעשה שאין בו מיתת ב"ד ומעשה שיש בו מיתת ב"ד וא"כ דומה זה ללאו שבכללות וכל לאו שבכללות אף שהוא כולל דברים רבים נמנהו ללאו אחד במנין המצות ואבוהון דכלהון דם דכתב קרא לא תאכלו על הדם כי הלאו הזה כולל הוא גם מה שחייבין עליו מיתה וכמ"ש בפ' ארבע מיתות אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת"ל לא תאכלו על הדם מ"מ מל"ת אחת היא אצל בה"ג דבמספר הלאוין לא זכר כי אם לא תאכלו על הדם בלבד ולפיכך טוען הרב עליו וטענתו טענה שמנה תחלה מחלל שבת בכלל ל"ת דחייבי סקילה ואח"כ מנה עוד לאו דלא תעשה מלאכה, כי אף שלא מנאו עתה אלא ללאו שאינו מאבות מלאכות מ"מ הוא הלאו עצמו שמנה תחלה בחייבי סקילה ועכ"פ זה וזה לאו אחד הוא ומנאו לשנים ויש בזה די קיום והעמדה לקושית הרב ז"ל על בה"ג אף בהנחתו של הרמב"ן:

אבל לפי דעתי הנחתו זאת דהרמב"ן בבה"ג ידים אין לה ועכ"פ לא היתה דעתו של בה"ג אלא כמו שהבין הרב בו שמונה העונשין וגם הדברים שיתחייבו עליהן העונשין וזה דעת בה"ג אצל הרב ממה שמנה עונש הסקילה על חילול שבת ומנה עוד לא תעשה מלאכה כנזכר לעיל, זאת ראיה אחת, ועוד אחרת שהנה הוא בה"ג מונה שם כל מיני עונשי המיתות ובכללן עונש הכרת ואמר כ"ב בכרת וכלן לאוין חוץ משנים שלא עשה פסח ושלא מל כי כל חייבי מיתה וכרת לא תעשה הן חוץ מאלו השנים שהן מ"ע ויש עליהן כרת כמו שמפורש בראשון מכריתות וזה הוא לשונו דבה"ג שכתב בסוף מנין הלאוין אלו רע"ז לאוין וע"א עבירות שבמיתות ו' עונשין הרי אלו שמ"ח מל"ת כו' ע"כ, וכיון שהרע"ז והע"א אצלו לאוין שכן כללן ואמר על כלן אלו שמ"ח מל"ת קשה היאך הכניס בכללן לא עשה פסח ולא מל כי אלו שתיהן מ"ע הן וזהו אשר דקדק בלשונו שלא כתב וע"א לאוין שבמיתות כו' אלא וע"א עבירות שבמיתות כו' מפני שכלן עבירות ולא כלן לאוין כי יש בתוכן אלו השתים שהן מ"ע וכן חזר אח"כ ומנאן אלו השתים בתוך מ"ע וכתב ציצית ומילה כו' לעשות פסח כו' אלא ודאי זו הוראה ברורה שהעונשין עצמן הוא שמנה ללאוין ואלו השתי מ"ע עונשן אחד הוא עם ענשי שאר הלאוין שמנה לפיכך בלל ענשן וענשי שאר הלאוין כלם יחד במנין הלאוין ואח"כ חזר ומנה אלו השתים למ"ע ממש כאשר הן, ועוד ראיה משאר מל"ת עצמן כי שם מנה תחלה פרועי ראש במחוייבי מיתה ואח"כ חזר ומנאן בלאוין ראשיכם אל תפרעו כו' וזאת טענה שאין לו להרמב"ן עליה תשובה כלל ובהכרח יש לו להודות לרב עליה דבה"ג מונה ללאוין העונשין עצמן וגם הדברים המחייבין העונשין ההם, ועוד יגיד עליו רעו בעל ספר המצות שהוא הולך בדרך בה"ג למנות המצות במנין האישים הנסקלין והנשרפים כו' וגם הוא מונה כן העונשין ובעלי העונשים כמו שזכר הרמב"ם משמו. ומ"ש הרמב"ן שבה"ג כבר נזהר בעריות ובזולתן שלא החזיר בהן הלאוין כמו שחשדו הרב וכו', לא הועיל בזה כלום כי מה בכך והיאך ימלט עם אותן שנזהר בהן לאותן שלא נזהר וזאת היא עצמה תמיהת הרב כו' כתב הם נבוכים פעם מונין אותן לבדן ופעם מונין העונשין והדבר אשר יענש עליו. ודוק הדק היטב בכל מה שכתבתי בזה כי הוא נפלא בקיום הבנת הרב בבה"ג ועומק טענתו עליו אשר משיגיו לא שתו אליו לב:

כתב הרמב"ן עוד כתב הרב פ"כ דשבת אם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משוי פטור והלא לאו מפורש בתורה לא תעשה מלאכה וגו' ובהמתך וגו' שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין, אלו דבריו. כסבור לומר שאין במשמע הלאו הזה אלא החורש וכלי המחרישה בידו וכיוצא בה מן המלאכות שהוא בעצמו העושה והוא והנסקל בהתראה כו' וזה כלו טעות מתבאר בהלכה שהם פירשו הלאו הזה לא תעשה מלאכה ובהמתך במחמר ופטרוהו מחטאת משום דלא עביד מעשה בגופיה ופטרוהו גם ממיתת ב"ד כו' ולא פירשוהו בחורש זולתן ומלאכות הנעשות בגופו של אדם שמתחייב בה מיתה שאותן מלאכות לא הוצרכו לדרשן מפ' אתה ובהמתך כו' אבל בדבר שאין בו חיוב מיתה וכרת אלא לאו בעלמא הם מעמידין הכתוב הזה אתה ובהמתך וכן מפרש בראשון מיבמות דלא תעשה דמחמר הוא לאו בפ"ע שאין בו כרת בלאו דאבות מלאכות, ומ"ש שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד מפני שהוא שוה אצלם הלאו שחייבין עליו מיתה על מעשה זה בהתראה עם הלאו שיהיה בכללו מעשה שאין בו מיתת ב"ד ומעשה שיהיה בו חיוב מיתת ב"ד ולדברי הפוטר זה ממלקות אף זה פטור כו', אלה דברי הרמב"ן ודלוגו עלי אהבה:

ואם פירוש דברי הרב הוא כמו שהוא ז"ל אומר עליו כאן כסבור לומר כו' וכן הוא ודאי משמעות דבריו כפשוטן אין ספק שכפי זה טעות גמור ומבואר הוא מתוך כל אותה הלכה שבפ' מי שהחשיך כאשר יראה המעיין שם ואין להאריך בזה, אבל מצאתי להרב המגיד ז"ל כתב וז"ל וביאור דברי רבינו נ"ל והלא לאו מפורש בתורה גבי בהמה וילקה עליו ותירץ שהלאו ההוא אינו בא למלאכת בהמה בלא סיוע האדם אלא למלאכה שהאדם והבהמה שותפים בה ויש בכלל זה החרישה כו' אלא שכיון שלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך כולל אף בבהמה מלאכה שעושה אותה במזיד נהרג עליה והיא החרישה אפי' בשאר מלאכות הבהמות אע"פ שהאדם משותף בהן כגון מחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתת ב"ד, וזה נ"ל מבואר בלשונו שהוא סובר שבמחמר יש לאו ואין לוקין עליו דאל"כ לא הוצרך לומר ונמצא לאו זה שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, והרמב"ן סבור בדעת הרב שאין במחמר לאו כלל דלא תעשה לא בא אלא למלאכות שחייבין עליהן מיתת ב"ד כגון חרישה והקשה עליו בזה עכ"ל. ומה שאמר דאל"כ לא הוצרך לומר ונמצא לאו זה כו' קשה לי דלפירוש הרמב"ן ונמצא לאו זה כו' דקאמר הרב לא קאי למחמר דודאי מחמר לא צריך טעמא כיון שאין בו לאו אבל אחורש קאי וקאמר שאף שיש בו לאו אינו לוקה משום שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, אם לא תהיה כוונת הרב המגיד דלא הוצרך לו לומר זה כאן שלא לכך בא אלא למחמר והא קאמר שאין בו לאו אלא בחורש והוה סגי ליה בהכי למה שהקשה הלא לאו מפורש בתורה כו' וזו אינה קושיא כל כך דהשתא דאתי לחורש פירש בו שאף עליו אינו לוקה מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ומ"מ נראה לי דאי אחורש דסמיך קאי לא היה ראוי שיאמר ונמצא לאו כו' אלא שיסמיך הדברים וכן יאמר שלא יחרוש בה כו' והוא לאו כו' אבל האי לישנא דונמצא מורה שחוזר אל ענין אחר והיינו מחמר דלעיל שהקשה בו והלא לאו מפורש וכו' ותירץ לזה דעיקר הלאו בחורש וכו' שנמצא אם כן שאף המחמר פטור כי הוא לאו שניתן כו' ונפקא מינה שמודה הרמב"ם שיש לאו במחמר כפי' הרב המגיד:

כתב הרמב"ן עוד בה"ג רואה שלא ימנו העונשין כלל לא במצות עשה וכו' אשר האשים אותו הרב בהן עכ"ל:

ולכאורה היו נראין דבריו בקרבן כי האדם יביאהו לכפרה על עצמו וצרכו הוא ולמה נמנה אותו עליו למצוה ויחשבה לו צדקה אבל לפי זה ראוי שנאמר כן בכל מל"ת הניתק לעשה והרי הוא בה"ג מונה שילום גזל במ"ע ולמה יחשבה לו מצוה והוא בא לצאת ידי חובת גזלו ולהשיבו כדי שיתכפר לו חטאתו, אבל קרוב הדבר מאד שנאמר שכל אלו מצות הן לאדם מאתו יתברך ומצד זה שהוא מקיים ועושה מצוה בכך יכופר לו עונו הראשון וזהו טעם הקרבן שאדם מביא על עצמו במצות ה' כנזכר אך בגמולין והעונשין הנה הכרת והמיתה בידי שמים פשיטא שאין בהם מקום למנותם במצות כמו שמנאן בעל ספר המצות שזכרו הרמב"ם כי אלו ודאי מאת ה' מן השמים והאדם אינו עושה דבר שיחשב לו מצוה וזה ברור, אמנם שאר העונשין כד' מיתות ומלקות למה לא ימנו מצות לב"ד שישלמו לחטאים גמולם בראשם וכל העם ישמעו וייראו, וכבר חזר הרמב"ן והודה כי דעת הרב למנות העונשין למצות הוא הטוב והישר שמצוה עלינו באמת לעשות הדין במחוייבין כו' והביא ראיה מריש יבמות שאמרו שם לפי שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב"ד כו' ופירשו אבל מיתת ב"ד דחיא דאתי עשה ודחי לא תעשה כו' וא"כ ראוי למנות מיתת ב"ד מ"ע. ולי הצעיר עוד ראיה ברורה ממה שאמר בספרי פ' ראה ידך תהיה בו בראשונה להמיתו מצות ביד הניסת להמיתו, ובפרשת שופטים בעובד ע"ז יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו מצוה בעדים להמיתו כו' הא קמן שהמיתה על כל מי שהוטלה עליו לעשותה מצוה היא לו:

ואף שהרמב"ן מודה הוא לרב שמונה העונשין מצות עדיין הוא חולק עליו במה שכתב בזה השרש למנות כל מין מהעונשין מצוה אחת וכנגד זה הוא הרמב"ן אומר אבל הנראה במנין שיהיו העונשין נמנין אחד לאחד כמצוה בהם או שימנם כלם מצוה כו' אין הפרש בין המומתין באבן או בעופרת, והנראה אלי שאנו נצטוינו במומתים כלם מפסוק שנאמר ובערת הרע מקרבך אמרו בער עושי רעות מישראל והיא מצות עשה שלהם אבל הכתוב בהם מות יומתו דמיו בו דמיהם בם ירצה בהם שהם חייבין מיתה ואומרו יתברך במקצתם וסקלתם אותו באבנים ובמקצתם באש ישרפו כו' הוא חלק המצוה עכ"ל. באומרו שיהיו העונשין נמנין אחד לאחד כמצוה בהם ר"ל שיהיו המצות כמספר אותם אשר ב"ד מצווה בהם לענשם והכונה למנותן כפי הנענשין ולא כפי העונשין וזה כבר ביטלו יפה הרב במה שאמר שאם היה מנין המצות לפי מנין המחוייבין היה ראוי גם כן שימנו המלקיות על זה הדרך ויהיה מלקות אוכל נבלה מצוה אחת ומלקות אוכל חזיר מצוה ב' כו' וכן אם ימנו כל הלאוין לפי מנין המלקיות יעלה מנין מ"ע ליותר מארבע מאות כו' וזו ודאי טענה שאין עליה תשובה הגונה הגם שהרמב"ן חתר לבלעה חנם הבאתי דבריו לעיל ותשובתן בצדן יע"ש כי אין צורך לכפול:

אך מה שכתב עוד למנות העונשין כלם מצוה אחת ופרטיהן חלקים ממנה קרוב הדבר מאד ומתקבל אל הדעת. גם שכלי הדל אל זה הוא נוטה שתהיה המצוה כוללת לייסר כל עושה רע באיש ואיש הראוי לו כפי חטאו ומכל מקום לא אקבל שמצוה הכוללת הזאת היא מובערת הרע מקרבך כמו שהוא ז"ל אומר. כי לפי דעתי אין ענין הכתוב ההוא מצוה אלא הודעת תועלת הנמשך מהמצוה במיתת החוטא וזהו טעם מקרבך כי מהיותו בקרבם יש בחייו להם נזק כי יעשו כמוהו ותועלת במותו שלא ילמדו ממעשיו גם יראו כי בחטאו מת וייטיבו דרכיהם ומקרא מפורש הוא וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך, דוק שאמר הכא נמי בקרבך מקביל אל מה שאמר ובערת הרע בקרבך, והנה זה טעם נוסף במיתת החוטא לתועלת של ישראל דלגבי דידיה גופיה אין אנו צריכין לזה כי גוע בעונו וקרא כתיב בהדיא והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו כו' וכן פירוש מות יומתו דמיהם בם רוצה לומר שהם עצמם גרמו מיתתם ברוע מעלליהם, ובפרק הנשרפין טרפה שרבע בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב"ד פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, ופירש רש"י ובערת הרע והרי ראהו רוצח, שלא בפני ב"ד ואתה בא לחייבו ע"פ עדים פטור כו' שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למקטל ע"כ, הא קמן דמפקי מקרא דובערת הרע מקרבך מיתה למי שלא נתפרשה בו מיתה בתורה ומביאין אותה מכלל דובערת הרע כו' כי מי שיש לו מיתה כתובה בתורה מיתתו היא מצותו ואין אנו צריכין בה לובערת הרע כו' אלא לטעם בלבד כנזכר ומזה בטלה הראיה שהביא הרמב"ן ז"ל מפ' שילוח הקן שאמר בעוף שהרג את הנפש דבעי לאתוייה לבי דינא וקיומי ביה ובערת הרע מקרבך ואין בעוף הזה כתוב ובערת הרע ומסקול יסקל השור נתחייב במיתה אלא שכל המומתין מצותן מובערת הרע מקרבך והיא מצות עשה שלהם שממנה מומתים והסקילה והשרפה חלק מהמצוה עכ"ל. ואין זה הכרח כלל דמסקול יסקל השור לא היו סוקלין העוף שלא נזכרה בו סקילה ושמא לא היו גוזרין בו מיתה כלל מטעם דאין עונשין מן הדין ולכך אמרו שהוא בובערת הרע שהוא פ' כולל ביעור כל עושי רע והעוף גם כן נכלל בו וזהו טעם ג"כ למה שאמרו שאם אינך יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם שימותו בכל מיתה שיכול כו' שהיא ראיה האחרת שהביא הרמב"ן וחתם בה הנה כלם נכללים למיתה והיא מצוה אחת עכ"ל. ואינה ראיה כי לעולם כל מיתה הכתובה בהם היא המצוה ובערת הרע תיקון הוא למי שלא יוכל לקיים בו המצוה כדי שלא יהיה חוטא נשכר ובכל מיתה שיוכלו ימיתוהו וזה על דרך אע"פ שארבע מיתות בטלו כלומר שהן הן המצוה דין ארבע מיתות לא בטלו ולפ"ז קרוב הדבר להפך ממה שאמר הרמב"ן שהמצוה הכללית היא מובערת הרע והמיתות המפורשות חלקים ממנה דאדרבה המיתות המפורשות הן הן המצוה ובערת הרע מקרבך חלק מהן ולאתויי אותם שאין מיתתם מפורשת בשום מקום או אותם שנתפרשה בהם מיתה ולא יוכלו להמיתם בה שימיתוהו בכל איזו מיתה שתשיג ידם, רק הדבקים בה' חיים כלם, ואלהים חיים ומלך עולם יקימנו ונחיה לפניו, אליו אקרא ואשפוך את נפשי, כי כמו שהיטיב עמי עזרני וברכני עד כה שהשלמתי מה שידי השיגה בהשגות שעל הי"ד שרשים, כן יעזרני ויהיה עם פי ולשוני תמהר לדבר שיחות נכוחות גם בהשגות אשר במנין המצות, וזה החלי בשם ה':

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.