לב שמח/שורש/יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לב שמח ‏ שורש יב

השרש השנים עשר כתב הרב שחלקי המלאכה שבא עליה צווי אין למנות כל חלק וחלק בפני עצמו, וביאור זה כמו ועשו לי מקדש שהיא מצות עשה שיהיה לנו בית מוכן יחוגו בו ויקריבו בו ויתקבצו בו במועדים ואח"כ יבאו חלקיו ואיך יעשו אותו ואין למנות כל מה שיאמר בו ועשית למצוה אחת ע"כ. וטרם אכנס אל מה שטען הרמב"ן עליו בזה השרש אומר כי לי הצעיר בזה שכתב הרב ז"ל כאן בענין המקדש מקום עיון וצריך ביאור לדעתי הקצרה. ואומר כי אף שדברי הרב טובים ונכוחים בכל מאי דשייך אל גוף בית המקדש כמו בגגו ובקירותיו והדומה להם דהוא ודאי יקרא חלק ממלאכת המקדש ואין למנות שום אחד מאותם החלקים למצוה בפני עצמה וזה דבר פשוט מ"מ שאר הכלים שאינן מגופו כי אם בתוכו כארון וככפורת שלחן ומנורה שאלו כלם דברים נפרדים ואינן נקשרים בבית כלל קשה למה יאמר הרב עליהן שהן חלקי הבית ושלא ימנו לעצמן כמו שכתב בביאור בעשין כ' צונו לבנות בית הבחירה וכו' וכבר ביארנו שזה הכלל כולל מינים הרבה שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש כו' וזה בודאי לכאורה זר מאד שיכנה לאלו ודומיהם שם חלקי המקדש ומבואר מענינם שאינן מחוברים עמו ולא הם חלקיו וברור הוא פ"ד דבתרא המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח כו' כלומר מפני שהוא מטלטל וכ"ש מנורה ושלחן, ועוד לימא קרא חסר כלום דמעיקרא כתב ועשית ארון וגו' ועשית שלחן וגו' ועשית מנורה וגו' ולא הזכיר על אלו שהן משכן או למשכן ובתר הכי כתב ואת המשכן תעשה וגו' ועשית את הקרשים למשכן וגו' הורה בפירוש שכל שאר הדברים הנזכרים אינם מהמשכן עצמו ולא שמו עולה על גביהן:

אמר הצעיר ימים רבים עמדתי מרעיד בזה כי חשדתי את עצמי באין מבין מחמת שהרמב"ן שהוא המחפש אחרי דברי הרב לכל אשר ימצא שם בדק לא ראיתיו מתעורר עליו במקום הזה, ואח"כ בעברי עוד אל השגותיו שבפרטי המצות מצאתי לו שכתב שם בעשין ל"ג כבר נתבאר שאין מונין חלקי המצות וכן לא נמנה אנחנו עשיית שלחן ומזבח ומנורה מצוה מפני שנצטוינו לשום לחם לפני ה' תמיד וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת לשים אותם בשלחן מתואר כן ונצטוה אהרן להעלות נר וסידר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורה של זהב משקלה וענינה כך וכך, והנה הם תשמישי קדושה, ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שהם חלקים מחלקי המקדש לפי שאין הכלים חלק מהבתים אבל הן שתי מצות ואין מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אע"פ שאין בו אלה הכלים עכ"ל. ודרך כלל היא היא טענתו הנזכרת עצמה אע"פ שאני הרחבתי בה יותר, ואמנם גם טעמו של הרמב"ן מתשמישי קדושה אינו ברור לי כי מצאנו בכתוב ועשית שלחן וגו' וזה תחלה בפרשת תצוה ואח"כ בפרשת אמור ולקחת סולת ואפית וגו' ואם לא היה השלחן מכוון עצמו כי אם לתשמיש קדושה וצורך הלחם וכמ"ש ושמת על השלחן לחם פנים וגו' היה צריך א"כ שיצוה תחלה על עשיית הלחם ואפייתו שהוא העיקר ואח"כ יצוה על מעשה השלחן שהלחם יושם עליו ולמה היה בהפך שהקדים השלחן ועשה הטפל עיקר והעיקר שהוא הלחם טפל, וכן המנורה אם לא צוה עליה כי אם לתשמיש הקדושה בלבד ולא היתה היא מכוונת לעצמה כי אם לצורך ההדלקה היה מן הראוי שאל צווי מעשה המנורה יקדים פרשת ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו' להעלות נר תמיד וגו' כי זה הוא העיקר ואח"כ יצוה על התשמישים מעשה המנורה ונרותיה שבעה וגו' או שיאמר ועשית מנורה להעלות נר תמיד להורות כי זהו תכלית המנורה וטעם עשייתה ואח"כ יבאר שזהב תהיה המנורה וכל שאר פרטיה עד"ש ועשית מזבח מקטר קטורת ואח"כ ביאר עצי שטים תעשה אותו אמה ארכו וגו' וצפית אותו זהב טהור וגו' וכל שאר מעשיו. אבל במנורה ושלחן האריך הכתוב תחלה בהן עצמן ובפרטיהן ובסוף הכל אמר בדרך קצרה שבזה ישים עליו לחם תמיד ובזה יעשה שבעה נרות והעלה את נרותיה וגו' וכל זה מורה באצבע שאין הצווי בהן לתשמיש דבר אחר או להכשר מצוה אחרת בלבד רק הן מכוונין לעצמן ושרש דבר נמצא בגופן ממש שלא כדברי הרמב"ן, אשר על כן לא יספיק לנו טעמו אלא שלא למנותן לעצמן:

ולכך נ"ל שטעמו דהרמב"ם שאמר שאין למנותן מפני שאלו כלן חלקי המצוה הכללית ועשו לי מקדש כו' הוא הנכון, ועל הקושיא שאמרנו שהכלים אינן חלקי הבית אשיב שאמת הדבר וכן הוא בכל בתי החול שאין הכלים וכל המטלטלים חלק מהם וכמו שהוכחנו לעיל אבל בבית הגדול והקדוש כל הכלים שבא הצווי לעשותן בו הן הן חלקיו ודבר מעצמותו ממש אף שאינן מחוברים בו וזה מגזרת חכמתו יתברך שיבנו בית קדוש לשמו ושלא תשלם קדושת הבית הזה כי אם בכלים האלה לכבוד ולתפארת, והכוון והדקדוק במושבם ובמקומם אות ומופת על זה דקפיד קרא וקאמר ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון וגו' ואין ספק דבכל כי האי גוונא ליכא קפידא במלאכה שאינה צריכה לגופה ובדבר שאינו מכוון לעצמו, ומה אנו צריכין יותר ממאמר הכתוב ועשו לי מקדש וגו' ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וגו' ונראה שהכתוב מבאר את עצמו שהמקדש שזכרו ראשונה הוא מה שאמר אח"כ את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וגו' כלומר שתבנית המשכן בכללו עם תבנית כל כליו יחד הוא המקדש ומכללא משמע שבזולתם אין השם של מקדש שלם והרב כתב כל זה בפירוש בזה השרש ועשו לי מקדש מצות עשה שיהיה לנו בית מוכן כו' ואחר כך בא לתאר חלקיו כו' וכן כתב עוד בפרטי המצות כ' לבנות בית הבחירה לעבודה כו' וכבר ביארנו שזה הכלל כולל מינין רבים המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש כו' עכ"ל. והרמב"ן שכתב הבית והכלים שתי מצות שאינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אע"פ שאין בו כלים אלו כו' יהיה זה כפי דעתו והוא מערכה על הדרוש כי בודאי דעת הרב אינו כן ולשונו מוכיח שכתב מ"ע שיהיה לנו בית ואח"כ בא לתאר חלקיו דמדקאמר שיש בבית הזה חלקים וסיים שהכל יקרא מקדש הורה שאם יחסר אחד מאותן החלקים לא יקרא מקדש וא"כ מעכבין הם מלהיות מקריבין בו עה"ד שכתב במצוה ס"ג שצונו במעשה קרבן העולה כו' שיהיה על תנאי כך וכך ועל תאר כך כו' כי התאר ההוא ודאי מעכב שם ולהיותו חלק מהמצוה לא ימנה למצוה אחרת וכן כל מה שזכר הוא כאן לתארים במקדש כמו שכתב בהדיא ואח"כ בא לתאר חלקיו כו' הם כלם מעכבין אבל חלקים הם ולא ימנה כל אחד מצוה לעצמה, ודוק:

כתב הרמב"ם ועז"ה ילך הענין בקרבנות הנזכרים בויקרא כי המצוה האחת הוא כלל המלאכה המתוארה בכל מין ומין מהקרבנות בעולה שישחטנה ויפשיטנה וינתחנה ויזרוק דמה ויקריב חלבה ואח"כ ישרוף כל בשרה ושיהיה עורה לכהן המקריב כל זאת המלאכה בכללה מצות עשה אחת והיא תורת העולה האמורה בפרשת צו וכן מלאכת החטאת כלה מזביחתה והפשטה כו' היא תורת החטאת ועז"ה תורת האשם ותורת זבח השלמים כו' כי המלאכה היא המצוה ואין למנות כל חלק מחלקיה מצוה, והיות הכהן לוקח מה שיש לו לקחת הוא חלק מחלקי המצוה, וגם ראשית הגז כלל המצוה הוא שנתנהו לכהן וכן בהוצאת מעשר ראשון שנתנהו ללוי, וטעם מי שמנה מתנות כהונה מצוה אחר שמנה קצת המצות שאותן המתנות חלק מהן כמו העור מהעולה וחזה ושוק מהשלמים וכן מנה יציקות ובלילות פתיתות ומליחות הגשות הנפות והקטרות מצות בפני עצמן יטעה ולא ידע כי אלו כלם חלקי מלאכת המנחה וכמו שיש בחליצה וחלצה נעלו וירקה בפניו וענתה ואמרה וגו' ולא נמנה החליצה והרקיקה והאמירה בפני עצמן אלא הכל מצות חליצה בלבד כיון שהמקובץ מהן מלאכת החליצה כן לא נמנה ויצקת עליה שמן ונתת עליה לבונה במלח תמלח והניף והגיש והקטיר כו' כלן מצות אלא מצוה אחת המלאכה בכללה ע"כ:

והרמב"ן כתב עליו המעשים בדברי הקרבנות היאך נמנה אותם אחר מנותנו מצוה כאשר נקריב אותם, כי הנה נצטוינו להקריב על קצת החטאים חטאת ועל קצתם אשם והצוואה בהקרבתם ארבע מצות עשה ועל כל פנים יצטרך הכתוב ללמדנו מעשה כל אחד מהם כענין שנאמר ואם נפש אחת תחטא בשגגה והביא קרבנה שעירת עזים ושם גמר כל מעשה החטאת א"כ היאך נמנה חובת הקרבתם והמעשה שלהם לשתים ואע"פ שיש מהם באין בנדבה מעשה כלם שוה ולפיכך כללם התורה אדם כי יקריב ואם זבח שלמים יקריבנו ילמד על מעשה חיובם וכ"ש החטאת והאשם שלא יבאו נדבה ועוד שנצטוינו בקרבנות לקיים כל היוצא מפינו בעולה או שלמים וזולתם ולימד מעשה שלהם היאך נתנהג בו בבואנו להשלים הנדר והנה החיוב והמעשה שהוא עושה שתי מצות אחת הן, ואולי תחשוב כי בבעלי הקרבן הן ארבע מצות נמנין מיניהם אבל מעשיהן מצות חלוקות נצטוו בהן הכהנים לעשות מלאכת החטאת על ענין כך ומלאכת העולה על ענין משונה מן הראשון והשיאך בזה מה שייחד בהן פרשיות זאת תורת העולה זאת תורת המנחה וגו' ואמר בהן צו את אהרן ואת בניו דבר אל אהרן ואל בניו, וזאת כלה השאה אין בו אמת אבל לימד בפרשת צו את אהרן כחטאת כאשם ענין אכילתם, ובעולה הרמת הדשן וכיוצא בהן תוספת השלמת המצוה הראשונה שלימד בפרשת ויקרא חובתן ומעשיהן והרב עצמו בפרטי המצות לא יתעורר לא מזה ולא מזה יעשה אותן מצות חלוקות במנין ואין השתכלותו בענין הזה בא בדקדוק עכ"ל. תופס הוא על מה שכתב הרב כאן המצוה האחת היא כלל המלאכה המתוארה בכל מין ומין מהקרבנות כו' מצות עשה אחת תורת העולה כו' וכן מלאכת החטאת כו' תורת החטאת כו' ואלו הן המצות שמנאן הוא ז"ל אחר כך בפרטי המצות וכתב מצוה ס"ג שצונו במעשה קרבן העולה וס"ד במעשה קרבן החטאת כו' וס"ה וס"ו במעשה האשם ובמעשה זבח השלמים ולפיכך תמה עליו הרמב"ן שאלו המעשים כלם תאר הם לקרבן והיאך ימנם למצות בפני עצמן אחר שהוא מונה כאשר נקריב אותם והוא מה שכתב עוד מצות ס"ט שיקריב כל מי ששגג כו' קרבן חטאת כו' ע' שצונו להקריב כו' אשם תלוי כו' שאם כן שני אלו הדברים אחד הם ולמה ימנה החיוב להקריב הקרבן ותאר הקרבן לשנים כי מאחר שצוה להקריב קרבן כו' צריך שיבאר היאך יהיה מעשהו ותוארו והכל מצוה אחת:

והנה הוא הרמב"ן ז"ל השיב על עצמו בזה ואמר אולי תחשוב כו' ככתוב לעיל ואע"פ שבלשון ספק ואולי כתבו לא יבצר מהיותו הוא בודאי דעת הרב ואני אבארהו וארחיב בו מעט. ואומר שזה שהרמב"ן כותב שמאחר שנצטוינו להקריב קרבנות על חטאים יצטרך הכתוב ללמדנו מעשה כל קרבן מהם וא"כ היאך נמנה חובת ההקרבה והמעשה שלהם לשתים, באמת שטובים היו דבריו ופשוטים מאד אילו היה שהבעלים אשר צוו בהקרבת הקרבן הם עצמן המצווים על מעשהו ותוארו כי אז ודאי צריכין היו לדעת מה הוא הקרבן שיקריבו ומה מעשהו ולא היה ראוי להבדיל המצוה במעשה מהמצוה בהקרבה ולחשוב אותם ב' כי דבר אחד הן בלי ספק אבל הכא המצוה בהקרבה היא לבעלים כדכתיב אדם כי יקריב מכם וגו' וסמך ידו וגו' וכבר נגמרה בכך מצותן של בעלים דהיינו ההקרבה והסמיכה, והמצוה במעשה היתה לכהנים והוא מה שכתב אח"כ ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן וכתב רש"י מדברי רז"ל מקבלה ואילך מצות כהונה וא"כ כל הפרטים הנפרטים אח"כ כלן הם מצוה לכהנים ואין לחברן ולעשותן מצוה אחת עם ההקרבה שהיא היתה לבעלים וכבר נגמרה מצותה עם הסמיכה כנזכר ועל אותן של כהנים כתב זאת תורת העולה זאת תורת החטאת וגו' וזהו המופת כי אלו מצות מיוחדות לעצמן. וזה ברור כולו זרע אמת והיאך יבלענו הרמב"ן ממקומו באמרו שלימד בפרשת צו כחטאת וכאשם ענין אכילתם ובעולה הרמת הדשן וכיוצא בהן תוספת השלמת המצוה הראשונה שלימד בפרשת ויקרא חובתן ומעשיהם עכ"ל. ופליאה דעת ממני טענתו זאת ומי יכחיש לו זה שכל הכתוב בפרשת צו תשלום המצוה שבפרשת ויקרא כי ודאי כן הוא תשלום אבל תשלום של מצות הכהנים שקצתה נזכרה תחלה בויקרא עם מצות הבעלים כדרך אגב ובא אח"כ תשלומה בפרשת צו. והרב עצמו כן כתב מצוה ס"ד צונו שיהיה קרבן חטאת על התאר כו' והביא לזה מפרשת צו וזאת תורת החטאת כו' וכתב עוד ומבואר ג"כ בויקרא כו' ס"ו צונו שיהיה מעשה זבח השלמים על התאר כו' באומרו ואם זבח שלמים כו', וכמה מהתמהון ממה שכתב הרמב"ן שהרב בפרטי המצות לא התעורר לא בזה ולא בזה, וכבר הראיתי לדעת שהתעורר בזה ובזה כי ההתחלה וההשלמה שהרמב"ן מתפאר עליה קדמו בה הרב ז"ל והכל עשה יפה בעתו, שתחלה כתב מצות המעשה שהיא לכהנים ואח"כ כתב המצוה שהיא לבעלים ואמר מצוה ס"ח שיקריבו ב"ד אם טעו כו' ס"ט שיקריב כל מי ששגג בחטא כו' וכן ע' וע"א וע"ב שאלו כלן לבעלי הקרבן וכל דברי הרב עלו כהוגן אין בהם נפתל ועקש. ומה שכתב עוד הרמב"ן שבה"ג לא ימנה הקרבן בבעל החטא כמו שלא ימנה מיתה ומלקות ושאר העונשין כו' כבר האריך עוד בזה בשרש י"ד כי שם ביתו ושם אדבר עמו ב"ה:

אך מה שהליץ על בה"ג וכתב אבל מנה המצוה בכהנים והקריבו בני אהרן וזרקו בני אהרן כו' ולכן מנה יציקות ובלילות עד"ש מנין לרבות ט"ו עבודות היציקות והבלילות כו' ואלה עבודות נמנות מצות שהכהן כשעושה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עליה ע"כ, ונראה שמסתייע מלשון הגמ' שקרא עבודות לכל אלה ואינו סיוע כלל כי הרמב"ם לא יכחיש שעבודות הן אבל אומר שהן חלקים מעבודה הכללית שהיא הקרבת התמיד או המנחה והיא היא שתמנה לא שאר העבודות הנכללין בה שכלן חלקים ממנה, ומ"ש עוד שבכל אחת עושה מצוה ומברך עליה הוא מערכה על הדרוש שהרב יאמר שלא יברך כי אם על העבודה הגדולה לבדה וכל שאר העבודות הקטנות שבה נפטרות עמה והוא ז"ל כן כתב בפירוש המצוה היא הצווי שתהיה מלאכת קרבן הלחם או הסולת שנקריבהו על סדר זה כלו כו' יראה שהסדר בכללו הוא הצווי וכלו מצוה אחת וכן ודאי תהיה הברכה אחת על מעשה הסדר כלו כאחד:

כתב וכן הדין הב' שגזר הרב למנות מה שלוקח הכהן חלק מהמצוה אינו דין שוה לי בכל אבל בדברים הטובלים הם שתי מצות כי החלה שכל העיסה אסורה עלינו עד שנפרישנה ונצטוינו בה מצוה נפרדת חלה תרימו תרומה היא מצוה אחת ושלא יעלה בלבנו שנרים החלה להוציא העיסה מאיסור ונעזבנה או שנשליכנה לאש צוה אותנו הוא ית' ליתנה לכהן והיא מצוה ב' וכן בתרומה נצטוינו בנתינתה ראשית דגנך ותירושך ויצהרך תתן לו ונצטוינו בהרמתה מאומרו ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה הרי שהשוה הכתוב הרמת שתיהן כו' והראיה שההפרשה מצוה לעצמה מ"ש בתוספתא דברכות ההולך להפריש תרומה ומעשרות אומר אשר קב"ו להפריש תרומה ומעשרות מאימתי מברך עליהם משעה שהפרישן, ואם היה המצוה עלינו הנתינה לכהן בלבד לא היו גוזרין עלינו לברך בשעת ההפרשה מן הכלל אשר בידינו כל מצוה שעשייתה אינו גמר מלאכתה כגון בעשיית תפלין אין צריך לברך וכיון שאמרו לברך בשעת ההפרשה למדנו שבהפרשה מצוה ע"כ:

ובאמת כי דברי הרב נכונים מאד בטעמן והשכל גוזר עליהן שבחלה או תרומה לא תהיה בהן ההפרשה לבד מצוה כי אם מה שימשך ממנה והוא תכליתה דהיינו הנתינה לכהן להשכיל להיטיב לו כשאר מתנות כהונה, ומ"ש שבחלה שכל העיסה אסורה עד שנפרישנה נצטוינו בה מצוה נפרדת מחלה תרימו תרומה כו', הנה גם הרמב"ם אומר שהיא מצוה אבל לא נפרדת רק מחוברת אל הנתינה וחלה תרימו תרומה פירושו הוא זה תרימו תרומה כדי ליתנה לכהן, ואין קושיא ממה שהיא אסורה עד שנפריש כי אם היו מתירין לו לאכול טרם יפריש היה מתרשל במצות הנתינה וכשיפריש ישים לבו ויגמור המצוה ויתן. והתוספתא עצמה שאומרת לברך משעה שמפריש כו' שהרמב"ן מקשה ממנה לרב אנא אמינא לאידך גיסא דאדרבה היא ראיה גדולה לו, שאם כדעת הרמב"ן שההפרשה עצמה לבדה היא המצוה מאי קמ"ל מאימתי מברך משעת ההפרשה פשיטא שבשעה שעושה המצוה מברך ועוד מאי משעה שמפריש דקאמר לא היל"ל אלא אימתי מברך בשעה שמפריש כו' אלא ודאי רבותא קאמר והא קמ"ל דאע"ג דעיקר המצוה היא הנתינה לכהן אפילו הכי היא מתחלת משעת ההפרשה ומאותה שעה שהיא תחלת המצוה מברך. ומה שאמר שאם המצוה היתה הנתינה לכהן לא היו גוזרין לברך בשעת ההפרשה מן הכלל דכל מצוה שעשיתה אינו גמר מלאכתה אינו צריך לברך, במחילה רבה אני תמה מזאת הקושיא כי לדעתי לא דמיא כי אוכלא לדנא דהתם הוא בדבר שיש בו מעשה ואף שאותו מעשה הכנה אל המצוה מכל מקום אינו חלק מהמצוה וכגון התפלין שהזכירו שאין עשייתן חלק ממצותן וכל שלא הניחן לא עשה דבר מן המצוה ולא התחיל בה כלל ולכך לא יברך בעשייתן כי במה נחשב הוא אם לא יניחם, אבל הכא ההפרשה חלק מהמצוה ומשעה שמפריש מתחיל במצוה שמפריש הדבר הניתן כדי ליתנו לכהן ואחר כך נותנו לו אלא שהנתינה ודאי הוא הגמר ועיקר המצוה וכעת השמיעונו כזאת בברייתא שמשעת התחלת המצוה דהיינו ההפרשה שהיא חלק ממנה מברך, ועוד אאריך בביאור זה לקמן בעזרת האל בסוף זה השרש. ומה שאמר שמן הברכה בהפרשה למדנו שההפרשה מצוה לא ידענא מאי קאמר כי הרב לא יכחיש שיש בהפרשה מצוה אלא שאינה מצוה לעצמה וזה מבואר בדבריו כנזכר לעיל:

כתב ועוד שהכהנים עצמם מפרישין תרומה ומעשרות ומצריכין ג"כ לברך עליהן כמו שדרשו מפסוק כן תרימו אלו הלויים גם אתם אלו הכהנים ואילו לא היה מצוה אלא הנתינה בלבד היו הם פטורין מזה עכ"ל. ואיני יודע טעם לזה כלל אם הדבר מצוה אף לכהנים מרבויא דגם למה יהיו פטורין הם מן הנתינה כי עם שכהנים הם יכולין לתתם לכהנים אחרים ויהיה פירוש הכתוב אף בהם כן תרימו ותתנום לכהנים אחרים וכן כתב הרמב"ם פ"ו דמעשר כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין התרומה והמעשרות מהם ונותנים אותן לכהנים וללוים אחרים קנס הוא להם כדי שלא יקפצו לגרנות כו' ע"כ. ועוד אף בפירות של עצמם משדותיהם שכתב הרמב"ם פ"א דמעשר כהנים מפרישין תרומות ומעשרות לעצמן כו' י"ל שאותה הלקיחה שלוקחים עצמן אחר ההפרשה נחשבה להם כאילו יתנוה לכהנים אחרים, בין הכי ובין הכי אין כאן קושיא בשום צד כי אם הם פירות שלקחו מישראל הרי שייך גם בהם הפרשה ונתינה ממש לכהנים אחרים ואם הוא בפירות שלהם מה שמפרישין ונותנין אותם לעצמן חשובה אותה הנתינה כאילו יתנוה לכהנים אחרים ומתקיימת מצותם בכך, ועוד כמו שבלקחו מישראל יש מצוה גמורה לכהנים בתת אותם לשאר הכהנים כן תהיה להפריש ולתת לעצמן דלא חילק הכתוב ולא נתנה חיובה לצדדין כנ"ל ונכון הדבר מאד:

כתב עוד שהרי בחלה טמאה מברך בהפרשתה ואינה ניתנת לכהן אלא משליכה באור ע"כ. ואין זה ממה שיקשה כלל דכיון דהפרשה עצמה חלק מהמצוה כל שלא יכול לבא עד קצה ולגמרה יוצא הוא ידי חובתו בהפרשה וזה שם גמר מצותה:

כתב עוד אבל דברים שאינן טובלין כגון ראשית הגז והמתנות זרוע ולחיים וקיבה לא נמנה אלא נתינתם והוא ג"כ פשטיה דקרא שלא נצטוינו בהן בהרמתן אבל אמר ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה וראשית גז צאנך תתן לו ואינו מברך בהפרשתן כלל אבל במתנות כהונה שבמקדש כגון חלקם מן הקרבנות לא נמנה נתינתם מצוה לפי שלא בא בהן כתוב מצוה אותנו בה אבל הם חלק ה' שלקח מן הקרבנות כמו שצוה באימורים לאשים כן צוה במנות לכהנים כמו כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו וכ"ש החטאת והאשם שהם כלם לו יתברך והוא מחיה בהן משרתיו ואע"פ שנאמר ואת שוק הימין תתנו לכהן איננו צווי אבל הודעה שהוא לכהן במתנה כמו החזה שאמר בו והיה לאהרן ולבניו כי שניהם ענין אחד ומתנה אחת עכ"ל:

אמר הצעיר הנה במתנות כהונה וראשית הגז אינו חולק הרמב"ן על הרב שאין לו מקום לחלוק כלל ומודה לו שאין בהם אלא מצוה אחת של נתינה בלבד, ולא כתבתי דבריו כי אם מפני מה שאמר בטעם הדבר שנמנה נתינתן בלבד משום שלא נצטוינו בהן בהרמתן ולכך לא נברך בהפרשתן כו', וזה ממנו ז"ל כראיה על דעתו שכתב שבאותן שזכר הכתוב הפרשה ונתינה נמנה אותן לשנים שכיון שאנו רואין במתנות כהונה שאינו מזכיר בהן הפרשה א"כ קפידא איכא במילתא ובדוכתא דלא כתב כי אם נתינה נמנה הנתינה ובדוכתא דכתב הפרשה ונתינה נמנה גם שתיהן, זו היא כונתו ז"ל. ולפי דרכו זה יש להקשות לו דאעיקרא דקרא פירכא אמאי כתב התם הפרשה ונתינה וכונה לעשותן שתי מצות והכא לא כתב אלא נתינה בלבד למצוה אחת, אבל ביאור דבר זה ועיקרו הוא כי זאת מצאנו בחלה שאסור לאכול מן העיסה קודם שיפריש חלה כמו שכתב כאן הרמב"ן וכן הוא בכל שאר דברים הטובלין דגן ותירוש ויצהר אסורים קודם שיפריש מהן תרומה ומעשר והאוכל מהן קודם הפרשה אוכל טבלים, ובמתנות כהונה גרסינן בפרק הזרוע אמר ר' יוחנן אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה אמר ר' יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים ולית הלכתא כוותיה ע"כ, וכן פסק הרי"ף והרמב"ם ושאר הפוסקים שמותר לאכול אף שלא הורמו מתנותיה וכתב הרי"ף טעמו של דבר דמתנות אין בהן משום קדושה אלא חובת טבח הן ואי לא יהיב להו איהו דקאי באיסורא ובשרא שרי ע"כ, אבל הרמב"ם כתב בפ"ט דבכורים שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין ע"כ, וכן כתוב בסמ"ג, ובאמת הוא טעם נכון כי שאר הדברים מעורב בהם ההיתר והאיסור ולכך הן טובלין ומתיר הטבל לא יהיה ניכר אם לא על ידי הפרשה ולפיכך צוה הכתוב להפריש ואמר חלה תרימו תרומה כו' והעיסה ניתרת באותה הרמה לבדה שהרי בה הוא מודה שבא לצאת ידי חובתו בעיסה ודי לו לאוכלה בהיכר זה כי הוא תחלת המצוה אף שעדיין לא נתן לכהן ולא גמר המצוה. והנה היתה ההפרשה בה חלק מהמצוה כמו שכתב הרמב"ם וטוב פתר כי הפרשתו והבדלתו הדבר ממה שהוא דבק בו ודאי מילתא היא וחלק ממש מהנתינה מה שאינו כן מעשה התפלין אל התפלין כי אינן דברים דבוקים לכך אמרו כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אין מברכין עליה שכיון שאינו גמר מצותה כי לא בעשייה יוצא ידי חובת ההנחה הנה באותה עשייה עדיין לא עשה דבר מהמצוה שהיא ההנחה ולא רושם ממנה כלל אבל מתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה אף שהם מחוברים בבהמה מכל מקום יש בהן רושם והיכר לעצמן כאילו היו נבדלין ולכך אינן טובלין כל הבהמה וכשאכל ממנה קודם שהורמו מתנותיה אינו כאוכל טבלים ולא הצריך הכתוב בהן להוציאן מאיסורן דכמופרשים הם מעצמם והפריש ולא הפריש בהו חדא נינהו להיתר אכילה ומפני זה ג"כ לא היה מן הראוי לתלות הברכה בהפרשה. כן נראה לי פירוש טעמו של הרמב"ם, ובזה מוצל הוא עכ"פ מטענתו של הרמב"ן כי אף אם הוא הרמב"ן יחזיק בטעמו של הרי"ף שאמר שחובת הטבח הן מ"מ אינו כדאי להקשות לרב שיש לו בדבר טעם אחר שמתנות כהונה כמופרשין הן ודי בזה הבדל מהן אל הדברים הטובלין כמו שביארתי והוא נפלא בעיני:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.