לב שמח/עשה/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לב שמח ‏ עשה ז

כתב הרמב"ם המצוה הז' שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו כו' וה"א יתברך ובשמו תשבע ובביאור אמרו אמרה תורה השבע ואמרה תורה אל תשבע ר"ל כמו שהשבועה אשר אין צריך אליה מזהיר ממנה כן השבועה בעת הצורך יצוה בה והיא מ"ע כו' וכבר אמרו בתחלת תמורה מנין שנשבעין לקיים המצות דכתיב ובשמו תשבע עכ"ל. והרמב"ן כתב עליו ואני תמה בדברי הרב שלא אמרו כן בגמ' תמורה אלא על דרך הויכוח והקושיא כו'. והכתוב הזה אינה מצוה אלא רשות שלא כדברי הרב עכ"ל:

ועין רואה ראה תראה שנסחתו שם בגמ' מחולפת מנסחת הרב ז"ל שהיא כנסחא אשר בספרינו היום והיא נסחתו של רש"י ז"ל, ולא אטפל בזה כי אינו מהצריך לעניננו, ומ"מ זה שהרמב"ם אומר והשיבו שבועת אמת שריא דכתיב כו' אינו לשון הגמ' בשום נסחא אלא פירוש הוא ממנו ז"ל שמפרש כן בגמ' והאמת שזה ג"כ פירושו של רש"י שם כולה סוגיא ארשות רהטא וכל זה אינו שוה לעשות קושיא על הרב ז"ל לפייס לשון הגמ' שם כן שבועת אמת בהדיא כתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם, אימא ה"מ לפייס את חבירו אבל מילקא לקי לא מצית אמרת דכתיב ובשמו תשבע, והרב יפרש דה"ק לא מצית אמרת דלקי דאדרבה הכתוב עשאו מצוה להשבע ופשיטא דלא שייך מלקות כלל בדבר שהאדם מצווה עליו מן התורה, וכי דייקינן אשכחינן דהאי פירושא סליק שפיר טפי מפירושו של רש"י שמפרש לא מצית אמרת דכתיב ובשמו תשבע רשות דא"כ התלמוד מאי מוסיף בהאי תירוצא אתירוצא קמא דהוה מייתי שבועת הרשות משבועת ה' תהיה בין שניהם ואפ"ה פרכי ליה ה"מ לפייס את חבירו אבל מילקא לקי והכא נמי איכא לפרושי הכי ובשמו תשבע רשות לאיזה צורך ומ"מ מילקא לקי, אך לפירוש הרמב"ם ניחא דהשתא מוסיף דובשמו תשבע מצוה ותו לא שייך ביה מלקות בשום צד כדאמרן וק"ל. ואשוב לעניננו כי זה שכתב הרמב"ן והמתבאר מזה שאין השבועה בשמו חובה אלא רשות כו' הכל ממנו מערכה על הדרוש כי לא היה ולא נברא ביאור זה אלא לפי שיטתו ודעתו אבל לדעת הרמב"ם נתבאר הדבר להפך שכשאמר דכתיב שם ובשמו תשבע למצוה אמרוהו ולא לרשות ולישנא דקרא נמי מצוה משמע דוגמת כל השאר את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד שכלם מצוה ובשמו תשבע ג"כ כאחד מהם:

ומה שהביא הרב ממנין שנשבעין לקיים את המצות, לכאורה משמע דסייעתא מייתי ליה מהתם דסבירא ליה דנשבעין ומצווין בכך קאמר והך ודאי לאו סייעתא דשפיר מצינן לפרושי דנשבעין ורשאין קאמר והרב עצמו כתב פי"א מהל' שבועות ומותר להשבע על המצוה לעשותה כו' ואע"פ שמושבע עליה מהר סיני כו' ע"כ. וזה ממנו כטעם למאי דאצטריך קרא למשרייה דה"א שאסור משום שבועה שאינה צריכה שהוא כמזכיר שם שמים לבטלה קמ"ל דמותר לזרוזי נפשיה, וכיון דההיא לדידיה גופיה רשות להיות נשבעין קאמר א"כ הויא תיובתא והיכי קא מייתי לה הכא. ונראה לי דלעולם נשבעין לקיים את המצות רשות היא ואפ"ה שפיר הויא סייעתיה דהא מהתם שמעינן דבדוכתא דאיכא חששת שבועה לבטלה אמרו שהתיר הכתוב להשבע בשם, וממנו נקח דבדוכתא דליכא למיחש להכי ואמרו שנשבעין מקרא דובשמו תשבע למצוה אמרו ולא לרשות וא"כ יש בכלל ובשמו תשבע שני דברים, אחד מצוה כשאין בו חשש שבועה לבטלה, ב' רשות בשיש שם חשש כו'. ולא מצאתי במצוה זו חסרון רק מדרש התנחומא שהביא הרמב"ן אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו את ה' אלהיך תירא כו' אם יש לך מדות אלו אתה רשאי להשבע ע"כ. וזה מבואר דהכא ברשות מוקמי ליה להאי קרא ולא במצוה כדברי הרב, ולומר שהתלמוד במכות לפי פירוש הרב בו חלק על המדרש והוא ז"ל פוסק כמותו דוחק גמור, ואעיקרא דדינא פירכא דמפיש פלוגתא בכדי וקל לפרש התלמוד בפירוש מרווח שלא יחלוק גם הוא על המדרש וזה פשוט:

ואף גם זאת יש בידי להליץ על הרב ולהיות לו מושיע ורב מיד המדרש הזה, ואומר כי גם בדברים עצמם שהם מצוה יש הבדל מקצתן לקצתן ביאר הרב זה בחבורו הגדול פי"א מהל' ברכות ואמר יש מ"ע שהאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותן כגון תפילין וסוכה כו' ואלו הנקראים חובה לפי שאדם חייב עכ"פ לעשותן ויש מצוה שאינה חובה אלא דומה לרשות כגון מזוזה מעקה שאין אדם חייב לשכון בבית שחייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה כל ימיו לשכון באהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית לעשות מעקה כו' ע"כ. וכבר זכרתי אני לעיל כל לשונו בשרש ו' יע"ש, ועז"ה אני אומר דבשבועות שאף שמצוה הן אינן מאותן שהן חובה רק מאותן שדומין לרשות שהרי ביד האדם הוא שלא להביא עצמו לידי שבועה כל ימיו והמצוה אינה אלא שכשירצה להשבע ישבע בשם, והנה כי כן על צד שהן באדם רשות הוא שאמרו במדרש הנזכר אם יש בך כל המדות אתה רשאי לישבע כו' והוא כאילו אמר אתה רשאי להביא עצמך לשבועה והיא ההתחלה לא הסוף אחר שכבר בא לשבועה כי אז אינו עליו רשות אלא מצוה שישבע בשם וזה דרך לא רחוק בהסכמת המדרש הזה אל דעת הרב ונכון הדבר להשתדל בהסכמה זו מחמת הראיה שהביא הרב מלשון הגמ' אמרה תורה השבע ואמרה תורה לא תשבע כו' והוציא הרב ממנו שכמו שהשבועה שאין בה צורך היא מצות ל"ת כן אותה שיש בה צורך ראויה שתהיה מ"ע, וראיה זו טובה מאד, והרמב"ן ודאי ראה אותה בדברי הרב ותמהתי שהעלים עינו ממנה לא זכרה כלל לחזקה או להרחיקה:

ואמנם הוא ז"ל יצא ונכנס במקומו הרא"ם ז"ל שבפרשת ואתחנן על רש"י שתפם דרך המדרש ואמר ובשמו תשבע אם יש בך כל המדות הללו שאתה ירא אותו ועובד אותו אז בשמו תשבע וכו' כתב עליו וז"ל אבל הרמב"ם סמך על מ"ש אמרה תורה השבע בשמי כו' כלומר כמו שהשבועה שאינה צריכה נמנעת והיא מצות ל"ת כו', ואני תמה היאך סמך על מאמר זה לחייב ממנו שהשבועה בעת הצורך חובה והיא מ"ע והלא הוא אשר למדנו דרכים שמחייבין והיאך לא השגיח בזה וחייב מה שחייב וכי אם אמר הרופא לחולה אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב בזמן שאתה חולה ותאכל צונן ותשכב בטחב בזמן שאתה בריא היחוייב מזה שכמו שהדבור הראשון חיוביי שלא יאכל צונן ולא ישכב בטחב כן הדבור השני חיוביי שיאכל צונן וישכב בטחב זה הוא שקר בלי ספק אלא הראשון חיוביי והב' רשותיי שאם ירצה יאכל צונן כו' כי מאחר שהוא בריא לא יזיקו לו, ואם אמר לא תאכל תאנים ותאכל רמונים לא יחוייב שיהיה מחוייב לאכול רמונים כמו שהוא מחוייב שלא לאכול תאנים והתורה עצמה אמרה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ופירושו אי אתה רשאי לאכול חמץ אבל אתה רשאי לאכול מצה ואם לא תאכל אלא פירות אינך עובר בעשה אף כאן אמרה תורה אי אתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שאינה צריכה ואתה רשאי שתשבע בשמי שבועה צריכה לא שהיא חובה להשבע עכ"ל. הנה הוא ז"ל מודה מה שאין לו מקום להכחישו שהרמב"ם הוא המלמד לאדם דעת דרכי החיובים ותימה על עצמו דא"כ הוה ליה למשכוני נפשיה עליה למיטרח ועיוני ביה להצילו בנפשו ולמצוא לו צד זכות כי קשה הדבר מאד לגזור עליו שלא השגיח כו' ושחייב מה שאינו מתחייב כו'. ואני הצעיר אומר שיפה השגיח ויפה חייב. ותחלה אומר כי המשל שהרא"ם מביא מהחולה והבריא הנמשל בהם בעניננו הם מי שאינו צריך לשבועה ומי שצריך לה כי מי שאינו צריך לה ונשבע הוא החולה ומי שצריך לה הוא הבריא ומזה דן הוא ז"ל שכמו שכשיאמר הרופא לחולה אל תאכל צונן וכשתהיה בריא תאכל צונן הדבור הראשון בלבד חיוביי והשני רשותיי שיוכל לאכול צונן כשיהיה בריא כך כשיאמר למי שאין לו צורך לשבועה אל תשבע בשם וכשיהיה לך בה צורך תשבע הדבור הראשון דוקא חיוביי והשני רשותיי עה"ד שהם במשל החולה והבריא כנזכר. ולכאורה הכי משמע:

אבל כשנדקדק היטב נמצא הנמשל נבדל מאותו המשל בשני הבדלים והוא אשר יביא שגם החיובין המתחייבין מהם יהיו נבדלין אין החיוב המתחייב מן המשל דומה אל המתחייב מן הנמשל וזה כי השלילה והחיוב במשל הן בדבר אחד עצמו שהוא ענין אכילת הצונן והשכיבה בטחב ולכך יצדק יפה ששני הדבורים בהם אל תאכל כו' ותאכל כו' יהיה הדבור הראשון חיובי שאל יעשה כן בשום אופן כי אותה אכילה ושכיבה ודאי מזיקין למי שהוא חולה והדבור השני תאכל צונן או שכב בטחב לא יהיה חיוביי כי אותה אכילה או שכיבה אין לבריא בהן צורך ברור עד שיחייבוהו עליהן כמו שההמנע מהן יש בו לחולה צורך ברור שלכך חייבוהו עליו וזה פשוט, אך הנמשל יתכן שיהיו בו שני הדבורים חיובים כי כמו שאל תשבע בשם הוא לו דבור חיוביי שלא ישבע משום שבמקום שאין לו צורך לאותה שבועה במזכיר השם לבטלה יחטא לאלהים כן ותשבע בשם במקום שהשבועה צריכה הוא דבור חיוביי שהשבועה בשמו ית' לעת הצורך מחוייבת ככל אחת מהעבודות המחוייבות לו ית' כי שבועה זו ג"כ דרך היא מדרכי העבודה וההגדלה לשמו ית' כמ"ש הרמב"ם פי"א מהל' שבועות. והמשל הנאות והמתייחס לזה הוא רופא שאמר לחולה אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב וכשתהיה בריא תאכל לחם או כיוצא בו ממה שדרך הבריאים ניזונין ממנו ותשכב על מטה שדרך הבריאים לשכב עליה שאז ודאי כמו שהדבור הראשון חיוביי לחולה כן גם השני חיוביי לבריא כי אם יהפוך הסדר ויאכל מאכל החולים או ישכב על עצים ואבנים וכיוצא יזיקו לו בודאי ויפסיד בריאותו. ומהתורה שאמרה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות שהקשה הרא"ם וכתב שפירושו אתה רשאי לאכול מצות וכו'. ובמחילה רבה התם נמי אף שנפרש כך שבעת ימים אתה רשאי לאכול מצות מ"מ עכ"פ כשירצה לאכול פת חייב הוא לאכלו מצה ולא חמץ וא"כ גם זה דבור חיוביי הוא אצל החמץ ואין הרשות בו אלא אצל הפירות שהוא דבר אחר שלא הוזהר מהן בלא תאכל עליו חמץ וזה מבואר, א"כ לא דמי למשל הרופא שאומר אל תאכל צונן וכו' ותאכל צונן וכו' שהוא הדבר עצמו שהזהירו ממנו בעודו חולה וזה ודאי אין בו טעם שיחייבנו לעשות כן כשהוא בריא אלא ודאי רשות הוא שנותן לו בהם מפני שאינו חולה, ובזה ממש הוא משל התאנים והרמונים שזכרו הרא"ם דהתם נמי שניהם לחולה עצמו בזמן שהוא חולה ולא שייך חיוב בדבור ותאכל רמונים אלא רשות גרידא כי אין ברמונים ענין שבעבורו יחייבוהו לאכלם ודי שיתנו לו רשות עליהם למה שאין בהם מה שיש בתאנים שבעבורו יחייבו לו להתרחק מהם ודוק:

ועוד הבדל שני יש בין הנמשל ובין המשל שהוא ז"ל עושה, כי במשל שני הדבורים סמוכים תכופים הדבור השני אחר הראשון כלומר שאומר לו אל תאכל צונן עתה שאתה חולה ואחר שתהיה בריא תאכל וכו' כי בהיות זה כן שיחד יבואו גדודי הדבורים הנה הם יעידו על עצמם שהראשון בלבד הוא החיוביי שעל כל פנים לא יאכל צונן כדי שלא יוזק דברי היזקא מפני שהוא חולה והדבור השני רשות דאגב זה אומר לו אבל כשתהיה בריא תאכל ותשכב אם תרצה, גם במשל התאנים והרמונים שכשאמר אל תאכל תאנים סומך לו ואכול רמונים אין הדבור הזה השני אלא שלילת הא' לומר שאינו חייב להזהר מן הרמונים כמו מן התאנים ורשאי הוא לאכול מהם אם ירצה, וכן הפסוק שהביא מלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות שני הדבורים סמוכים בכתוב והם לא יורו אלא שהראשון לבדו העיקר ואשר הוא מחייבו עליו שחמץ לא יאכל והשני רשות בדרך אגב כלומר אבל תאכל מצות אם תרצה או שאר פירות, אבל בנמשל דנ"ד שהוא אל תשבע בשם שבועה שאינה צריכה והשבע בשם שבועה שהיא צריכה אין שני הדבורים באים כאחד בפסוק אחד רק לכל אחד לבדו פסוק אחד וצווי נפרד לעצמו. ולפיכך צדק מאמר הרמב"ם שכמו שהדבור הראשון במקום שנאמר בו נאמר לחיוב אל תשבע בשם כן הדבור השני במקומו לחיוב שאמר לחייבו שישבע בשם ולא שייך שם רשות בתחלת דבור, והמשל שדומה לזה רופא שאומר לאיש בעת היותו חולה אל תאכל צונן כו' ואל אחר שהוא בריא או לזה עצמו כשיבריא אומר לו אכול צונן כו' דודאי להזהירו ולחייבו בו אומר לו כן שיאכל צונן וטוב לו לשמור בריאותו כפי מזגו יותר מן היום כנ"ל:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.