לב שמח/לא תעשה/שנג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לב שמח ‏ לא תעשה שנג

כתב הרב המצוה שנ"ג הזהירנו מהתקרב אל אחת מהעריות וכו' ת"ל לא תקרבו לגלות ערוה עד כאן. וטען עליו הרמב"ן הרב תלה דבריו בזאת הברייתא וכו' ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן ע"כ:

ועל אחרון ראשון, זה שהוא מביא ראיה מכמה כתובים שהקריבה בהם היא הביאה עצמה כלומר וכן לא תקרבו לגלות ערוה דכוותייהו ולא כמו שדרשו בברייתא דספרא על שאר קריבות שאין הן עצמן ביאה, נראה לי שאין הנדון דומה לראיה כי כל אותם כתובים שהוא מביא ראיה מהם אין בהם כי אם הקריבה לבדה וענינה שם במקומה יוכיח עליה שביאה ממש היא, אבל הכא כתיב לא תקרבו לגלות ערוה גם בנדה לא תקרב לגלות ערותה ומשמע בהדיא שהקריבה אינה גילוי ערוה אלא דבר המביא לידי גילוי ערוה ואם כן אינה היא הביאה שהוא ממש גילוי ערוה וזה הוא שהביא לבעל הברייתא ודרש לא תקרב לא תקרבו שניהם לקריבה שאינה גילוי עריות אבל מביאין לידי גילוי עריות וז"ש לא תקרבו לגלות ערוה וכן כתב הרב כאילו אמר לא תקרבו שום קירוב שיביא לגלות ערוה:

ואני טרם אכלה דברי הרמב"ן בזה אקדים מה שכתב הרמב"ם פכ"א מאיסורי ביאה כל הבא על ערוה דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מה"ת כו'. וכתב עליו הרב המגיד וההיא דר' פדת דאמר לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד אין הלכה כמותו אלא כמאן דפליג עליה כו' ובסוף כתב זה דעת רבינו אבל הרמב"ן נחלק עליו בהשגות שחבר על ספר המצות והאריך להוכיח דעתו עכ"ל. סבר הוא ז"ל וקביל דמאן דפליג אר' פדת אומר כי גם קריבה שאינה של ג"ע אסרה תורה ולפיכך כתב דהרמב"ם זה דעתו כי פוסק הלכה כמותו וסברא זו הרמב"ן שם דוחה אותה כמו שיביא, וכיון שהוא הרב המגיד זכרו להרמב"ן וראה וראי דחיותיו יש לתמוה עליו היאך לא העלה אותה על שפתיו ולא הציל את הרב מידן אלא שכתב וההיא דר' פדת אין הלכה כמותו כו' במילתא דפשיטא ודמיא ליה כמאן דמנחא בכיסתיה, והנה הרמב"ן לפניו שקורא תגר על זה מכמה טענות, חדא שאם כדברי הרב שאותה ברייתא פליגא אר' פדת וסבירא לה איסורא ממש מדאורייתא בכל קריבות ואפי' אינן של ג"ע הוה ליה לתלמודא לאותובי מינה לר' פדת ולאסוקי מילתיה בתיובתא, ועוד כתב ואולי תקשה לי ותאמר כי רבי פדת הוא הסובר כן ושאר החולקין עליו סוברים שכל קריבה אע"פ שאינה של ג"ע אסורה מה"ת שלכך אמרו ופליגא דר' פדת, דע כי אפי' האוסר שם הוא בבגדו והיא בבגדה לא אסר אלא מדרבנן ומשום דחיישינן לנגיעת בשר ואע"פ שהנגיעה עצמה גם כן מדרבנן משום חשש ביאה כדרך שאסרו בעוף להעלותו עם הגבינה בשלחן אחד ואע"פ שהאכילה עצמה מדבריהם וכ"ש בזה ששכיבתן במטה אחת קריבה והנאה זה מזה עכ"ל בקיצור מעט וביותר ביאור כי לשונו שם סתום. ודברו זה נראה כמוכרח שם בגמרא שאמרו ת"ש העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל דברי ב"ש וב"ה אומר אינו עולה ואינו נאכל ומבואר במקומו שאף ב"ה מדרבנן הוא דאסרו העלאה משום אכילה וא"כ זה מורה באצבע דנדה נמי הוא בבגדו והיא בבגדה דבעו למיסר ולמילף מהתם הכי נמי מדרבנן בעלמא הוא דבעו למיסרה ומשום חשש ביאה ונ"מ דסוף סוף רב יוסף דאסר לא אסר אלא מדרבנן, וטעמו מוכיח עליו דמייתי קרא דאת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב וקאמר מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף נדה כו'. ומפרש הרמב"ן שמה שהדבר פשוט אצלם בא"א שאסורה היא בבגדה כו' הוא מפני שהכל מודין בה כי שלמה צווח כן הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה אפי' בלא יחוד כו':

אבל התוס' כתבו שם בשבת מה אשת רעהו כו' והתם סברא היא לאסור לפי שיצרו תקפו ומתגבר עליו ביותר ע"כ, והטעם ברור כי אשתו נדה יש לו בה היתר בימים אחדים ודומה ליש לו פת בסלו וא"א אין לו בה היתר לעולם והשטן עומד על ימינו לשטנו. כתבו עוד רש"י פירש אפי' ביחוד נמי אסור מדאורייתא ואין נראה דמשמע דאין לאסור יחוד בנדה ע"כ. ולכאורה נראין דברים בלי הבנה ורש"ל הגיה ואין נראה דמשמע דרוצה לאסור יחוד בנדה פי' וזה ליכא לכ"ע עכ"ל. וההגהה הזאת זרה להחליף אין לאסור ברוצה לאסור, ועוד שהעיקר שזה ליכא למ"ד חסר מהספר, ועוד קשה מהענין שאם כן הוא שהתוס' אומרים דמשמע שרוצה לאסור יחוד זה המשמעות קשה מי הולידו, כי רש"י שכתב שאפילו ביחוד נמי אסור לא כתבו אלא דוקא באשת רעהו לומר דמשום הכי פשיטא בה דהיא בבגדה אסור דכ"ש הוא מיחוד ומ"מ מאי דילפינן מינה לנדה דאסורה אינו אלא היא בבגדה בלחוד וכן הוא הלשון אף נדה היא בבגדה כו', גם התוס' עצמם כותבין בסמוך ותימה דיחוד דאסור מן התורה לא ילפינן מא"א כו'. והנ"ל בזה כי רש"ל הבין שמה שכתבו התוס' ואין נראה כו' ותימה דיחוד וכו' שני דברים הם ושני קושיות לפירושו של רש"י, וכי לא מצא ענין לזה בקושיא הא' הוסיף בה מדיליה שזה ליכא לכ"ע, ולדעתי אין כאן בתוס' אלא קושיא אחת שהיא ותימה כו' ומ"ש תחלה ואין נראה דמשמע כו' היא הקדמה אליה וכונתם לומר פירושו של רש"י שאמר שטעם הפשיטות דהיא בבגדה וכו' מדאורייתא אסור באשת רעהו בא מכח דאפי' יחוד אסור בה אינו נראה משום דבגמרא משמע דאין לאסור יחוד בנדה שהרי לא אמרו בהיקש אלא מה אשת רעהו הוא בבגדו כו' אף נדה הוא בבגדו וכו' אבל איסור דיחוד בנדה לא הביאוהו מההיקש הזה ותימה הוא א"כ דאי יחוד נמי אסור מדאורייתא בא"א היכי לא ילפינן מינה נמי לנדה בהאי היקשא גופיה ושרי ליה מסוגה בשושנים כלומר ואיפכא הוה לן למימר דיחוד מדאורייתא אסור בא"א אסור בנדה ג"כ מהיקש והיא בבגדה בלא יחוד שרי מסוגה בשושנים, ואין ספק אצלי שאל זה כוונו התוס' ורש"ל השיאם לדבר אחר, ודוק:

ולמאי דאתינן עלה הנה הרמב"ן לפי דרכו דאפי' מאן דפליג אר' פדת לא ס"ל איסור דאורייתא בקריבה שאינה דג"ע הוקשה לו דכיון דתלמודא קאמר ופליגא דר' פדת דאמר לא אסרה תורה וכו' א"כ מדר' פדת נשמע דבר פלוגתיה ס"ל שאסרה תורה וכו' ותירץ דלא אסרה תורה דר' פדת אשגרת לישן כמו לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי כל כי האי רביתא ליכול לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה שהדבר בכלם שוה שלא אסרו אפי' רבנן, זאת היא כונתו ז"ל, ובמחילה רבה אפי' ממקום שבא אין דבריו מוכרעין, דלא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים וכו' שאמרו בפ' כל הצלמים אע"ג דהתם ודאי לא אסרה תורה לאו דוקא דאף מדרבנן אינו אסור דהא ארבן גמליאל שהיו לו צורות לבנות בעלייתו קא מייתו לה ופשיטא דאיהו לא הוה עבר אדרבנן מ"מ לא קשיא ולעולם דלישנא דלא אסרה תורה כפשוטו תורה ממש משום דעד השתא הוו מותבי מקרא דמי שרי והתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות וכו' כלומר והיה ר"ג עובר על איסור של תורה להכי קא משני דלא אסרה תורה וכו' ולא אסרה תורה ממש קאמרי ואה"נ דהכא אף רבנן לא אסרו ור"ג בהיתר גמור היה עושה ולא אסרה תורה אלא רבית וכו' נמי אע"ג דאמילתא דשריא אף מדרבנן קא מייתו לה התם בפ' הרבית וכו' מ"מ לא מפני זה נוציא הלשון ממשמעו ויש לפרש דה"ק לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וה"נ רבנן שדרכם להחמיר על של תורה הכא לא החמירו משום שאינו מלוה למלוה דומיא דמה שאסרה תורה, ועל דרך זה עצמו מפרשי התוס' הך דהכא לא אסרה תורה אלא קריבה וכו' כלומר ורבנן ג"כ לא אסרו אלא כעין של תורה וכו' יע"ש, ומ"מ לא אסרה תורה האמור בכלם תורה ממש היא. עוד זאת נראה לי שאף אם לא אסרה תורה באותם המקומות ירצה בו שאינו אסור כלל אפי' מדרבנן וכדברי הרמב"ן, במקום הזה אי אפשר לפרש אלא לא אסרה תורה ממש מדקא מסיים בשל תורה שנאמר איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וק"ל, והתוס' כתבו הכי סברו וקבילו דר' פדת לא אסרה תורה ממש קאמר דכתבו שם ופליגא דר' פדת דאמר לא אסרה תורה תימה מנ"ל דפליגא דילמא מדרבנן אסור אפילו הוא בבגדו וכו' יע"ש:

מיהו אף הם התוס' מסכימין בזה להרמב"ן דאפילו מאן דפליג עליה דרבי פדת אינו אומר איסור בקריבה שאינה של ג"ע מדאורייתא אלא מדרבנן בלחוד וכבר כתבתי שהסוגיא כולה מוכחת כן דלכ"ע איסור מדאורייתא אין כאן ומכאן מודעא להרב המגיד שכתב שהרב ז"ל שגזר איסור ומלקות פסק הלכה כמאן דפליג אר' פדת, ועכ"פ צריכין אנו לשום שכל והבין בטעמו של הרמב"ם ולבקש מנוח אשר ייטב לו כי לכאורה דבריו קשין מאד ממשמעות הסוגיא הנזכרת כמו שהקשה עליו הרמב"ן. והנ"ל בזה שאף הרמב"ם מודה דבההיא סוגיא איסורא דאורייתא ליכא מאן דאמר בשום צד ולא נעלם זה ממנו אבל לבו ראה כי אותה סוגיא אינה ענין לענינו כי הקריבות שאינן של גילוי ערוה שהוא אסר אותן מדאורייתא פירשן וזכרן בשמן שבמאמרו הקצר הזה כתב הזהיר מהקרב אל אחת מהעריות אפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להן וכו', ובחבורו הגדול כתב כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה ע"כ, והנה כי כן אין לו להרמב"ן עליו תרעומת כלל מסוגיא דשבת שכולה בהוא בבגדו והיא בבגדה וקיימא בהך ודאי קיל טפי מכל שאר הקריבות שזכרן הרמב"ם דהא התם בגמ' אפי' מדרבנן הוו בעו למשרייה משום דאיכא דעות ואיכא שינוי, ורש"י ג"כ כתב בהדיא גלוי עריות תשמיש ממש ושאר קורבה ואפי' קירוב בשר מדרבנן והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למגזר ע"כ, וזה כתבו בר' פדת וממנו נקח דמאן דפליג עליה בהיא בבגדה וסבר דמדרבנן אסור בשאר קריבות דחמירי טפי סבר דמדאורייתא אסירי ובברייתא דספרא דמפיק להו מלא תקרבו לגלות ערוה ולפיכך פסק הרב כההיא ברייתא דמאן דפליג אר' פדת אתי כוותה:

וכבר חתרתי להשיב אל זה דברי הרב המגיד ולא יכולתי כי הוא כתב שהרמב"ם פסק הלכה כמאן דפליג אר' פדת, וחשבתי לפרש שרצה לומר דכיון דאיהו פליג ובהיא בבגדה אסר מדרבנן א"כ בשאר קריבות שהן יותר חמורות יאסור אף מדאורייתא וכדעת הרמב"ם, אך אם זאת היתה כונתו לא היה לו לכתוב מה שכתב אח"כ אבל הרמב"ן נחלק עליו וכו' והאריך להסביר דעתו כי זה מורה שהנאהו דעתו נגד הרמב"ם ושהשגותיו עליו צדקו יחדו, ואם הוא ה"ה כיון למה שרציתי לפרש בדבריו הנה בו לא הניח מקום לדעתו ולא להשגותיו כלל כי כולן היו על פי הנחתו בהרמב"ם דהיא בבגדה בכלל הקרבות שאוסר אותן מן התורה והוא הרב המגיד כבר תירץ שלא היה כן דעת הרמב"ם. ולכך נאמר שהרב המגיד קבל פירושו של הרמב"ן בהרמב"ם ומה שכתב דהרמב"ם פסק הלכה דפליג כמאן וכו' היינו בהיא בבגדה וכו' שלדעתו אסרה הרב בכלל הקריבות שאינן של ג"ע וא"כ דבריו קשין כמו שכתבתי לעיל, וצ"ע:

ועוד יש לי בזה מקום עיון בו ברב המגיד ובהרמב"ן שניהם יחדיו על מחשבתם זאת בהרמב"ם שהיא בבגדה שוה אל חיבוק ונשוק ודומיהן שזכרן הרב שם, כי א"כ אדמקשו ליה מסוגיא דשבת הי"ל להקשות עליו קושיא יותר חזקה מיניה וביה שדבריו בעצמן סותרין, שהרי כתב סוף פי"א מאיסורי ביאה ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעה ימים נקיים ואע"פ שהיא בכסותה והוא בכסותו וכו' דמדקאמר אסור וכו' לא משמע לאו ומלקות אלא איסורא בעלמא והכא בפ' כ"א אמר בפירוש שלוקה מן התורה וזו סתירה ברורה ומפי"א דאיסורי ביאה ראיה ברה ומפורשת דהיא בבגדה שניא היא משאר קריבות שאינה מדאורייתא אף לדעת הרב ובזה נעקרו מעיקרן כל טענותיו של הרמב"ן הנזכרות לעיל, וכן מה שהקשה עוד מעולא שאמר כל קריבה אסור משום לך אמרינן נזירא וכו' דא"כ כל הדברים אינן אסורין מלאו דלא תקרב וכו' פשוט הוא שהקריבה האסורה מלך לך אמרינן נזירא אינה הקריבה שיש בה הלאו דלא תקרב דהתם אמ"ש לעיל קאי דהוה מנשק לאחוותיה אבי ידייהו וכו' כלומר בהפסק וע"ז קאמר דכל קריבה אסור ולישנא דכל קריבה הכי מוכח דלאו בקריבה דקירוב בשר קמיירי וק"ל. גם אין מקום למה שטען עוד שאילו היה מחלוקת ר' פדת בשל תורה במדרש הרב מלא תקרבו היאך אמרו מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו וכו' אף נדה וכו' והלא ענין הקריבה בכל העריות כתוב אל כל שאר בשרו לא תקרבו וכו' ובנדה כתוב מפורש לא תקרב ואינו כתוב בא"א ע"כ. ועם מה שכתבתי אין בזה מה שיקשה כלל כי מלא תקרב לא תקרבו שאר קריבות שיש בהן קירוב בשר הוא דילפינן ובהם בלבד אפי' לדעת הרב יש לאו ומלקות מאלו הכתובים ומאי דגמרינן מהיקשא דאיסורא בעלמא מדרבנן היינו היא בבגדה ומילתא אחריתי היא כדאמרן:

כתב עוד הרמב"ן וכן מאמרם בשבת בתלמיד שאמרה אשתו לאליהו שהיה ישן עמה בקירוב בשר ולא עלתה דעתו לדבר אחר ואמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב מפני שעבר על גזירה דרבנן נענש ופורץ גדר ישכנו נחש ואם היה עובר בלאו מן התורה היה אומר ברוך המקום שהרגו שעבר על ד"ת ואין זה משוא פנים לתורה שהוא בגדר והסייג הנעשה לדבריה באמרם ולא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת והם דקדקו לעצמם עד כזית ועד כביצה כלומר הם נושאים פנים לתורה ואני אשא להם פנים והנה זה היה ישן עם הנדה בקירוב בשר ולא מצאו באיסורו אלא משוא פנים לתורה עכ"ל. הבין הוא ז"ל שמאמר לא נשא פנים לתורה חוזר אל התלמיד שלא שמר הגדר והסייג דהיינו המשוא פנים כמו שהוא מוכיח מלא אשא פנים לישראל וז"ש ולא מצאו באיסורו אלא משוא פנים, כלומר שזה היה איסורו שלא עשה משוא פנים שהוא הגדר לתורה כנזכר והגדר והסייג הוא שהיה לו להתרחק מקירוב בשר כדי שלא יבא לידי תשמיש דהיינו ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וזהו פירוש הלשון של ולא נשא פנים לתורה שהרי התורה אמרה וכו'. אבל כבר אפשר לפרש שלא נשא פנים לתורה חוזר להקב"ה שלפי שהיא אמרה בעלי שקרא ושנה וכו' השיבה אליהו ב"ה שלא נשא פנים לתורתו והרגו כי התורה אמרה וכו'. ומה שהרמב"ן טוען שאם היה עובר בלאו מן התורה היה אומר ברוך המקום שהרגו שעבר על ד"ת אינה טענה כי זו עצמה עתה כונתו באומרו שהרי אמרה תורה וכו' כלומר והוא עבר על מה שאמרה א"כ למדנו מכאן שבקירוב הבשר שהוא היה ישן עמה עבר ממש על לאו דלא תקרב ואדרבה זו ראיה לדעת הרב:

עוד כתב ראיתי לרב בחבורו הגדול שכתב בס' המדע דלאו הזה שלא לקרב לעריות בדברים המביאים לידי גלוי ערוה כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גלוי ערוה הוסיף שם רמיזה וקפיצה שיהיו בכלל הלאו הזה וא"כ אף עליהם הוא לוקה הגיעתהו ברייתא אחרת שהיא שנויה באבות דר' נתן עשה סייג לתורה עשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו ואדם הראשון עשה סייג וכו' ואף איוב ואף חכמים ונביאים וכו' איזה סייג שעשתה תורה לדבריה שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה וגו' יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב, ומזה הוסיף הרב רמיזה וקפיצה והם באמת דברים בטלים שיהיה במדבר עם אשתו נדה שיחה יתרה לאו ומלקות מן התורה ובאותה ברייתא שנו יכול תישן עמו בבגדיה על המטה ת"ל לא תקרב וכל אלו אינן אלא אסמכתא והרחק מן העבירה עכ"ל. והנה זה שכתב משם הרב בס' המדע לא נמצא לו כן לא בס' המדע ולא בשום ספר אחר מספריו אדרבה זאת מצאנו לו פרק כ"א מאישות אסור לו לאדם לקרוץ בידו וברגלו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש וכו' ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות ע"כ. הנה שלא גזר לאו של תורה ברמיזה וקפיצה כמו שהוא הרמב"ן אומר משמו שאף עליהם לוקה אלא אמר בהם שמכין למתכוין להם מכת מרדות וא"כ גם אצלו מדרבנן הן, וכתב שם הרב המגיד דמההיא ברייתא דאבות יצא לו כל זה וא"כ הרב ג"כ ס"ל שכל הנזכר בברייתא מדרבנן וקרא דמייתי אסמכתא בעלמא וכדברי הרמב"ן עצמו ובזה בטלו כל טענותיו הנזכרות, אלא דעדיין קשה לי שאותה ברייתא חיבוק ונישוק עם דברים בטלים ותישן עמו בבגדיה תנינהו ואפקינהו לכלהו מלא תקרב דהנהו לכ"ע אסמכתא בלחוד הן בהאי קרא א"כ גם חיבוק ונישוק אשר עמהן כן וזה שלא כדעת הרב שללאו ממש תופס אותן ולמלקות, והנראה שבדבר זה לא סמך הרב על ברייתא דאבות דר' נתן אלא על ברייתא אחרת מספרא, או שאותה עצמה דאבות דר' נתן לצדדין קתני חיבוק ונישוק בלאו גמור דלא תקרב וכל השאר השנויות שם בדרך אסמכתא ומדרבנן:

כתב עוד ובמס' קדושין במעשה דרב חנן שנשק בת בתו קטנה והודיעוהו שהיתה מקודשת לומר שזה אסור בא"א ולא אסרו עליו משום ערוה של שאר ואילו היתה בקריבה לאו גמור מן התורה לא הותרה לחכמים ולחסידים וכו' אבל הכל גדר וסייג ומותר בקרובות למי שמוחזק וכו' ונמנע משאר הנשים עד כאן. ולכאורה זאת הטענה ידים אין לה כי הלאו איסור תורה ואפילו מד"ס אינו אלא בגדולים ומשנה ערוכה לפנינו שם מתיחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר וכו' ופירש רש"י בעודו קטן קאמר וכו' וזה ודאי אין בו הפרש בין מוחזק בין לאינו מוחזק דמתני' סתמא קתני ולכל אדם מותר משמע ולפיכך הוצרכו להודיעו לרב חמא בבת בתו דמקודשת היא דבאשת איש בכל גוונא אסור ומכאן למד הרמב"ם מה שכתב פכ"א מאישות מותר האב לחבק את בתו ולנשקה כו' כל זמן שהן קטנים כו' הגדילו כו' זה ישן בכסותו וכו' או שנשאת כו' כלומר שנשאת ואפי' היא קטנה. וכד מעיינינן שפיר יש לה לזאת הטענה פנים דלדעת הרמב"ם דחיבוק ונישוק אסור מדאורייתא בכל העריות דשאר קשה היאך הותר לו לרב חמא אף שחכם וחסיד היה לעבור על לאו של תורה ולנשק בת בתו שאפילו קטנה ערוה היא עליו גם אם לא היתה נחרפת לאיש ומתני' דתנן מתיחד אדם עם בתו בבתו דוקא אמרו ולא בת בתו וכן נראה מהרמב"ם עצמו שכתב שאין קרבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו, דמדקאמר חוץ משמע שכל השאר בכלל האיסור ואפי' בת הבת, וכן כתב הר"ן בפרק עשרה יוחסין בתו תנן בת בתו לא תנן, דאף שבסוף דבריו משמע דעדיין ספקא הוא גביה, מכל מקום דקדוק לשונו דהרמב"ם הכי מוכח כדאמרן, ועל כל פנים זה דעתו דהרמב"ן וזהו היסוד לטענתו הנזכרת. ואף גם זאת יש לומר שטענתו זאת היא על פי מה שהוא מזכיר ברב חמא שנשק בת בתו דמשמע שכך היתה נסחתו בגמרא, אבל הנסחא אצלנו וכן אצל הרא"ש והר"ן שקלה לבת ברתיה אותבה בכנפיה, ושמא גם אצל הרמב"ן כן היתה לו הנסחא ומשום דלפי דעתו כהרמב"ם אותבה בכנפיה ונשק אותה כלהו חדא נינהו וכלהו אסירי מדאורייתא לפיכך נקט בלישניה שנשק בת בתו כו' ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל דנישוק וחיבוק לא במאזנים ישאו יחד עם היא בבגדה אין מכאן קושיא להרמב"ם כלל דאותבה בכנפיה היינו היא בבגדה דאפי' הרמב"ם מודה דאין בו איסור תורה אלא מדרבנן וגדר וסייג הוא דלכ"ע אסור ולחכם ולמוחזק שרי כמו שהרמב"ן עצמו אומר ובזה אין מקום לטענתו כלל, ופשיטא דכיון דמשום שאר מותר היה הדבר לרב חמא לכך הוצרכו לומר לו דמקודשת היא:

והקשה עוד הרמב"ן ממה שאמרו בפרק הבא על יבמתו העראה זו הכנסת עטרה גמר ביאה גמר ביאה ממש מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור, ואמרם פטור ראיה שאין בו מלקות מן הלאו של קריבה ע"כ. וזאת הטענה זכרה שם הרב המגיד גם כן בפכ"א מאיסורי ביאה ותירץ דפטור משום ביאה קאמר אבל מחמת קריבה שאפי' המחבק לוקה לא הוצרכו לומר שם שהמנשק באבר באותו מקום שהוא לוקה ונפקא מינה לחייבי לאוין שהוא פטור לגמרי בנשיקה זו עד כאן. וזה בא על מה שכבר כתב תחלה אין דעת רבינו שילקה בקריבה אלא בחייבי כריתות או בחייבי מיתות בית דין הכתובים בפרשה והם הנקראים עריות אבל בחייבי לאוין יש בהם בדברים אלו איסור ולא מלקות וזה מתבאר במה שכתב כאן עכ"ל. וכן מתבאר גם מתוך מה שכתב במאמרו זה הקצר שאחר שזכר כל הלאוין דחייבי כריתות ומיתות כתב הזהיר מהקרב אל אחת מהעריות האלו כו' דמשמע האלו הנזכרות ולא עריות של חייבין לאוין. ומ"מ קשה לי בהרב המגיד שאין תירוצו זה מספיק כי הרמב"ן כבר ראהו ודחהו בשתי ידים שכתב וזה לשונו ושם הביאו העראה בחייבי לאוין למלקות מן המדות הנדרשות ולא חייבו אותו משום קריבה ואפילו בפחות מכאן ואם תאמר שלא אסרה תורה קריבה אלא בעריות של חייבי כריתות והלא חייבי לאוין מהן נלמדים בגזירה שוה ע"כ. וביאור דבריו כי שם בהבא על יבמתו אחד שלמדו העראה בחייבי כריתות אמרו העראה בחייבי לאוין מנא לן מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה וכו' העראה דחייבי לאוין דכהונה מנ"ל אתיא קיחה קיחה ופירש רש"י כתיב גבי חייבי כריתות איש כי יקח את אחותו וכתיב בחייבי לאוין דכהונה לא יקחו ע"כ, וזהו שכתב הרמב"ן דחייבי לאוין נלמדין מחייבי כריתות, ומדעתי כי קשה הוא דמה בכך העראה הוא דאנו למדין מהם ולא איסור קריבה, אבל נראה שכוונתו היא דכי היכי דילפינן מהתם העראה הכי נמי ילפינן קריבה, ודא נמי לא תברא דהגזרה שוה היא קיחה קיחה דהקיחה היא ודאי הביאה ואמרינן מה ביאה דהתם העראה אף ביאה דהכא העראה אבל איסור קריבה מילתא היא באנפי נפשה וזו אין לנו כי היכי דאין לנו מה התם עונש כרת אף כאן עונש כרת והטעם בכלן מבואר מתוך מה שכתבתי ופירושא דקיחה גופה הוא דילפינן בגזרה שוה ולא דבר אחר דומיא דקיחה קיחה משדה עפרון דקיחה גופה גמרינן מהתם בכסף אף הכא:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.