לב שמח/לא תעשה/שיח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לב שמח ‏ לא תעשה שיח

כתב הרב מצוה שי"ח הזהירנו שלא לקלל אב ואם וכו' ובספרא איש כי יקלל וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל וכו'. שי"ט הזהיר מהכות אב ואם וכו' וזכר העונש וכו' זולת אזהרת פן יוסיף הכוללת כל אדם עכ"ל:

וטענתו זאת טענה וטעם גדול יש לה בדבריו. אבל דעת הרב הוא כי ההכאה לכל אדם לא באה עליה אזהרה מפורשת לעצמה ואין בה אלא ארבעים יכנו לא יוסיף וכו' שהיא אזהרה לדיין מהוסיף בהכאתו לחוטא וממנה למדנו אזהרה לכל אדם שלא להכות את חבירו כמו שכתב הרב באזהרה ש' וזאת האזהרה יפה היא נכללת שם בלא יוסיף כי שתיהן דבר אחד שהיא ההכאה לכל איש ישראל והעונש אחד לשתיהן אבל הכאת אביו ואמו ענשה מחולף מענשן דכתיב בה מות יומת וכיון שאנו מבקשין לה אזהרה כמ"ש במכילתא עונש שמענו אזהרה מנין והוציאוה מלא יוסיף וכמו שהרב כותב כאן מ"מ צריכה שתהיה היא אזהרה אחרת נחשבת לעצמה זולתי אותה שחשבנוה למכה כל אדם אף שבכללה היא, משום שאותה היא אזהרה למלקות וזו למיתה וכן כשאנו מתרין בה לזו מתרין למלקות ולזו מתרין למיתה, ולפיכך אע"ג דפן יוסיף אזהרה אחת לכלן ראויה שתחלק לשתים דמחילוק העונשין תתחלקנה האזהרות כנזכר, ובזה בטלה טענתו של הרמב"ן שאמר שאין חשבוננו בעונשין אלא בלאוין כי חשב שהרי עושה החשבון מהעונשין ואינו אלא גם הוא לא יעשה החשבון רק מהלאוין אבל אומר שהעונשין גילוי על הלאוין דשנים הם אע"פ שפסוק אחד לשניהם. זה כתבתי מאומד דעתי ואליו ודאי כיון הרב, ומ"מ נתקשיתי בו שאע"פ שאילו נחשוב אותה לשנים מ"מ מאחר שאין בכתוב אלא לאו אחד לאו שבכללות הוא שגם לדעת הרב אין לוקין עליו אלא אחת ולאו אחד יחשב במנין. ואח"כ ראיתי שזה וזה מתבאר מתוך מה שהרב עצמו כתב באזהרה ס' וז"ל הזהירנו מנקוב השם הגדול וכו' ואמנם לא באה האזהרה מיוחדת בזה לבדו אלא באה האזהרה כוללת ענין זה וזולתו וה"א אלהים לא תקלל, ודע שהיות המין הזה מאזהרות כולל שני דברים או ג' אינו מחייב שיהיה ממין לאו שבכללות כי הכתוב ביאר העונש בכל ענין וידענו בהכרח שכל ענין מהם מוזהר ממנו שהוא מצות לא תעשה ובעבור היות העיקר לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר נחפש אחר האזהרה ופעמים תצא בהיקש ופעמים כלל דבר אחר וכו' וכשתקדם לנו הידיעה היותנו מוזהרין מן הדבר ההוא באומרו מי שעשה כך יענש כך לא נקפיד אם האזהרה בביאור או בא' מב' דרכים אלו בפרט או בכלל עכ"ל. ובזה לא נשאר עוד מקום למה שטען הרמב"ן פה בהכאת האב והכל מתבאר יפה מתוך לשון זה של הרב שכשהעונש מחלק הדברים לא נקפיד על האזהרה אם היא אחת כוללת לכלם, וזה ממה שכתבתי כמה פעמים שהמחבר דברי הרב ז"ל המפוזרים בכמה מקומות לא ימצא בשום אחד מהם עון אשר חטא כלל:

עוד כתב הרמב"ן לא הוזכר כתוב זולתי אזהרת לא יוסיף הכוללת כל אדם וכו' עד והוא הלעיג עליו בשרש הז':

כל אלה דבריו ז"ל ובלשונו כולו לידע ולהודיע שאף בכל מה שהאריך לעשות לרב טועה והולך בדרך לא טוב לפי שיטת התלמוד הוא באמת לא טעה ומשיטת התלמוד לא נטה, והנה לשון המכילתא מבואר ופשוט מעצמו ועיני הרמב"ן רואות שהוא כדעת הרב ז"ל דקתני בהדיא שחייב בן נשיא בארבעה דברים ואחד מהם משום אב, ומה שהוא הרמב"ן טוען שלא ידע לו ענין ואולי מביא כל אדם מבעמך לא תאור ויש לו מדרש אחר לאב כו', הוא תימה שכותב אולי כו' על מה שבא שם בפירוש דקאמר ואחד משום בעמך לא תאור שזו ודאי אזהרה כוללת כל אדם כי אין עוד מלבדו זולת דיין ונשיא המפורשין בכתוב ונזכרו כאן כבר, ואם אינו אומר אולי אלא על ויש לו מדרש אחר לאב כלומר ואולי יש לו מדרש אחר לאב, גם זה תימה שהמכילתא גופה קתני לעיל ומקלל אביו ואמו מות יומת עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל אלהים לא תקלל ומסיים בה הכי הצד השוה שבהם שהם בעמך ואתה מוזהר על קללתם אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו ע"כ, והא קמן שני הדברים גם יחד מפורשין בו אחד דכל אדם נפיק מבעמך ואחד מדרש לאב בפני עצמו מהצד השוה כו':

ותימה על תימה שאומר עוד אבל אנו בתלמוד אין לנו בו מקרא ולא מדרש לאב בפני עצמו כו', דהיאך לא והלא ברייתא זו עצמה דמכילתא שנויה בתלמוד בפרק ארבע מיתות והוא הרמב"ן מזכיר תחלתה לפנים ובמקומה שם תוספת על המכילתא מה להצד השוה שכן משונין אם כן ליכתוב קרא אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים למה לי אם אינו ענין לאביו וכו' ע"כ, הרי כאן בתלמוד מקרא ומדרש לאב בפני עצמו דהיינו אלהים לא תקלל דמוקמי ליה במקלל את אביו באם אינו ענין:

ועוד אשוב אתפלא בו שכתב ודורשין בתלמוד בעמך בעושה מעשה עמך כו' ע"כ בדבריו, וזה ודאי תלמוד היא במציעא פרק הזהב אמר רבא מילט נמי לייטינן ליה דכתיב בעמך בעושה מעשה עמך אבל למה יעשה הרב עיקר מזה יותר ממאי דדרשי כל אדם מבעמך דההוא נמי תלמודא קאמר ליה שם בפרק ארבע מיתות וכן בספרי ובת"כ לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם ת"ל בעמך לא תאור ע"כ, ותימה אם כן זה שכתב הרמב"ן וכלשון הגמ' ראוי לפסוק שהרי גם האחר לשון הגמ' הוא, וזה אף אם נניח ששני אלו הלשונות חולקים ולי נראה שאין ביניהם מחלוקת כלל דכל אדם דדרשינן בסנהדרין היינו מיתורא דהוה סגי דלימא ונשיא לא תאור מאי בעמך לרבות כל שבעמך ועושה מעשה עמך דאמרינן במציעא משמעותא הוא דודאי מי שאינו עושה מעשה איזה עם אין לכללו עמהם בכלל אחד ובשם אחד, ועוד דקאמר עמך בכנוי דמשמע העם הכשר אשר בו תתפאר ויקרא על שמך, ונפקא מינה דהנהו תרי לישני כלהו איתנהו ולא שייך מאי דקאמר הרמב"ן דכלשון הגמרא ראוי לפסוק כי זה הלשון אינו חולק על הלשון האחר כלל מר דריש יתורא ומר דריש משמעותא ותרוייהו איתנהו וכתרוייהו פסקינן:

גם מה שכתב שמה שאמר דמקלל אחד מישראל ודיין ונשיא לוקה ג' הוא לפי המכילתא דקא מפקא שאר כל אדם מבעמך לא תאור אבל אנו דלא מפקינן ליה אלא מבנין אב דנשיא ודיין וחרש אינו לוקה אלא משום נשיא ומשום דיין, קשה דהתם בסנהדרין לא אייתו ליה להאי בנין אב אלא למקלל אביו ולבסוף לא עמד דבאם אינו ענין דרשינן ליה כדאמרן לעיל ומקלל אחד מישראל לא זכרו לו שום דבר. הן אמת שהתוספות שם בד"ה מאי לא תקלל כו' כתבו ומקלל חבירו גמרינן מאב ונשיא או מאב וחרש כו' ונראה שאל זה הבנין אב הוא שכיון הרמב"ן, אבל מדברי הרמב"ם ניכר שהוא אינו צריך בנין אב למקלל חבירו, שכתב בלא תעשה שי"ז בעלי הקבלה הביאו ראיה על איסור קללת כל איש מישראל מאומרו לא תקלל חרש ולשון ספרי אין לי אלא חרש מנין לרבות לכל אדם ת"ל בעמך לא תאור אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד בחיים יצא המת שאינו בחיים ובמכילתא לא תקלל חרש באמללים דבר הכתוב ע"כ, ולשון זה דמכילתא הוא עצמו לשון התלמוד בסנהדרין שאמרו שם מה להצד השוה שבהם שכן גדולתן גרמה הם ת"ל לא תקלל חרש באמללים שבעמך הכתוב מדבר מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו נשיא ודיין יוכיחו ע"כ, ופירש רש"י חרישותו גרמה לו מתוך שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזוהו ולא תצערוהו מפני שנותן צרתו אל לבו ומיצר על שפלותו, לפי זה פי' דבר הכתוב הוא שמפני שהם אמללים ושפלים מצטערים מאד הזהיר בהם הכתוב יותר מבאחרים, אבל הרמב"ן מפרש להפך דלרבותא הזהיר הכתוב באמללים שלשפלותם אין מצטערים ואין נותנין דבר אל לבם וכ"ש שאסור באחרים שמצטערים, וזה יוצא מתוך מה שכתב שם לעיל, ואולי יהיה בדעתנו כי תכלית מה שיאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותו למה שישיגהו מן הצער והכאב אבל קללת החרש שלא ישמע ולא יכאב לא יהיה בזה חטא הנה הודיענו שהוא אסור כו', וא"כ לפי זה מה שאמר שם לא תקלל חרש באמללים דבר הכתוב ר"ל אע"פ שהם לא יכאבו מקללתם, ובפירוש כתב הרמב"ם סוף ה' סנהדרין כל המקלל אחד מישראל לוקה שנאמר לא תקלל חרש ולמה נאמר חרש שאפי' זה שאינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו ע"כ, וכתב שם הרב בכ"מ שכן כתבו בפסיקתא לא תקלל חרש מרבה אפי' בר ישראל שאינו שומע ק"ו לפקח ע"כ, ואע"ג דבספרי אמרו מה חרש מיוחד בחיים וכו' בחר בדרשא זו דפסיקתא שהיא יותר קרובה אל הפשט ועוד שלפי דעתו זהו פירוש לשון התלמוד באמללים הכתוב מדבר כדאמרן, ומ"מ בין לפי הפסיקתא בין לפי המכילתא והתלמוד שאומרים שבאמללים הכתוב מדבר ואף לפי דקאמר מה חרש שמיוחד בחיים כלם שוין בדבר דחרש דנקט קרא לאו דוקא אלא ה"ה נמי כל איש ישראל והרמב"ם אחריהם נמשך ויש לו עם זה לאו מיוחד לכל אדם ולפיכך כתב שהמקלל דיין ונשיא לוקה ג' שהשלישי הוא לא תקלל חרש כדאמרן, והשתא א"ש מ"ש בתמורה ובשבועות דמברך את חבירו עובר בלא תקלל חרש דלדידיה דהרמב"ם כפשוטו הוא בלא תקלל חרש לבדו והתוס' הוצרכו לומר דמחרש ומאחר אתי בבנין אב וזה דעת הרמב"ן ואין פשט הלשון מורה כן:

ומה שטען מהו החיוב הזה בארבעה דברים דמקלל אביו אין בו מלקות, אינה טענה דאף שאין בו מלקות לאו יש בו וחייב עליו בארבעה דברים שאמרו שם היינו החיוב לכל אחד מהם בעונש הכתוב בו ומ"מ ארבעה לאוין הם והרי הוא כאילו אמרו עובר בארבעה דברים. גם מה שכתב עוד שהרב נהג בכאן כדעת בה"ג שמונה בלאו דלא תנאף נערה המאורסה וא"א וכו' מפני שנוי העונשין שבהם והוא הלעיג עליו, וכונתו בזה לעשות את הרב שוגה אפי' בדברי עצמו ולא יאמן כי יסופר שגיאה גדולה כזו אפי' על קל שבקלים ויותר על מי שלמד ולימד דרכי הסתירה וההפך בפתיחת ספרו (המורה) [מלות הגיון]. ולכך אני אומר כי משפטיו צדקו יחדיו ואותה שהוא ז"ל לעג על בה"ג אינה דומה לזו כלל דהתם האזהרה דלא תנאף ברורה היא על נערה מאורסה וא"א ובת כהן דכולהו הני שם זה דניאוף יכללם וכיון שהכתוב הקישן וכללן כלן יחד בלאו אחד לא נביט אל שהעונשין בהן חלוקין דעל כרחין הלאו מחברן ועושה את שלשתן אחת כי לא תנאף נופל הוא על כל אחד מהם בשוה והרי א"כ כלן מחוברין בלשון הזה ולכך לעג הרב על בה"ג שהפרידן מחמת העונשין, אבל הכא בנ"ד אזהרת לא יוסיף על אותו שמלקין בב"ד היא ואין פשוטה ומשמעה להכאת האב אלא בק"ו שאין דרכנו למנות אזהרה מק"ו אבל משום שמצאנו לה עונש מיוחד במכה אביו מות יומת וכלל הוא בידינו לא ענש אלא א"כ הזהיר וצריך שעל כ"פ יהיה לה אזהרה ועשינו לזו האזהרה המוכות בלא יוסיף הנה זאת אף שכלולה היא עם אחרת ראוי שנחשוב אותה אזהרה נפרדת לעצמה ונביט אל העונש שהוא היסוד והמביא אותה ואותו היסוד ג"כ יבדילנה מן האזהרה עצמה דלא יוסיף, ודוק בלשון הרב שכתב כאן הזהיר מהכות האב ואם ולא התבארה ג"כ אזהרה מבוארת מזה אבל זכר העונש וכו' שיש להבין מזה לכל מקום שהאזהרה מבוארת לאיזו עבירה כי אף אם אותה עבירה כלולה עם אחרת או אחרות לא נפריד אותה והן כי האזהרה שהיא אחת לכלן חברן, והנה כי כן זאת היא אותה דלא תנאף אזהרה בזאת המלה מבוארת לכל אחת מהנכללות בה ולפי שהן נכללות באחד נעשה את כלן אזהרה אחת ולא נפריד ביניהם מטעם שהעונש הוא נפרד. זה דעתי בזה ונתבאר היטב שלא נהג הרב כאן כדעת בה"ג בלא תנאף ואם לעג עליו שם יפה לעג לפי דרכו ונכון הוא מאד. והרשב"ץ כתב בס' זוהר הרקיע אינו דומה לנואף ונואפת ששם כללם המיתה מות יומתו הנואף והנואפת וכשפרט זו בסקילה וזו בשריפה וזו בחנק אין ראוי להכניס הפרטים ההם במספר שאינם אלא פירוש הכלל ההוא וכלן במיתה ואין שינוי המיתה חילוק באזהרה אבל אם זה באזהרה וזה במיתה חלוקין הם לגמרי וראוי למנותן שתי אזהרות עכ"ל. והנה זה שאמר שהמיתה כללן ואין ראוי להכניס הפרטים במספר, אינו נוח לי כי הן אמת דבשם המיתה נכללין והפרטין סוף סוף כולן דרך מיתה הן מ"מ כמו שהפרטים חלוקים לעצמן זו סקילה וזו שריפה וזו חנק כן ראוי שתהיינה להן האזהרות חלוקות כי כשמתירין מתירין לכל אחד במיתתו המיוחדת לו, כן נראה מרש"י שכתב בפרק היו בודקין התיר עצמו למיתה שכשהתריתם בו אל תעבור שאתה מתחייב מיתה פ' הוא אומר על מנת כן כו', ואף שהרמב"ם כתב פרק י"ב מהל' סנהדרין וכיצד מתרין בו אומר לו פרוש כו' שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת בית דין כו' ומשמע שלא היו מפרטין לו מיתה פ' כמו שפירש רש"י אלא שאומר לו שחייב מיתת ב"ד בלבד מכל מקום נראה לי דמיתת ב"ד לישנא קטיעא הוא וכל מיתה עצמה בשמה היו מזכירין לו וכמה שאמר במשנה והכרוז יוצא לפניו פ' יוצא ליהרג במיתה פ' כו' והרמב"ם עצמו שם בפי"ג כתב מכריזין בכל מיתה מארבע מיתות ב"ד פלוני יוצא לישרף פלוני יוצא ליחנק כו' ואם כן ראוי הוא לחשוב אל כל אחד אזהרה מיוחדת ומחולקת כיון שההתראה מחלקת ביניהם. ומה שכתב הרשב"ץ עוד דזה באזהרה וזה במיתה חלוקין הן, גם זה אין בו טעם דמלקות שישנה באזהרה במקום מיתה עומדת ואם המיתות אינן עושות חילוק גם המלקות עם המיתה אינה עושה חילוק וכל שכן אם אין באזהרה מלקות אלא עונש קל שעובר על לאו בלבד דמ"מ הוא עם המיתות כלם פרטים ואין להכניס הפרטים במספר:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.