כתר תורה ודרך מצותיך/קמט
|
< הקודם · הבא > |
(קמט) ירומו ידיהם יברכו ישראלים
(קמט) מצות עשה שהכהנים יברכו את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם, יברכך (נשא).
הוסיף ברכה
ואם הוסיף הכהן איזה ברכה יותר מהנאמר בפסוק זה עובר על בל־תוסיף.
קראו לכהן ולא עלה
ואם לא עלה הכהן בשעה שקראו הש"ץ 'כהנים', עובר על ג' מצות: 'כה תברכו', 'אמור להם', 'ושמו את שמי'.
זר שנשא כפיו
והנה זר שנשא כפיו עובר בעשה, כך איתא בכתובות דף כ"ד ב' ע"ש ופירש"י 'כה תברכו', אתם ולא ישראל. והנה בשבת קי"ח ב' כתבו התוס' לא ידע ר"י מה איסור יש בו בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה. וכבר תמהו המפרשים מש"ס כתובות הנ"ל דאיתא בהדיא דעובר בעשה ולפי דברי התוס' הוא ל"ת, דברכה לבטלה משום ל"ת. אך באמת קשה שם על הש"ס וכי יעשה איסור בשביל דבר קטן כזה, עט"ז באו"ח קכ"ח, עיין מהרש"א שמפרש דעלה ולא בירך ע"ש אך במ"ש שכן כוונת התוס' לא א"ש להמעיין אך כיון שאין כאן שום נדנוד איסור מה רבותא אשמעינן בזה יותר מדבר אחר. והמג"א סי' קכ"ח כתב מפני שגנאי הוא לו, הא בענין אחר נמי יש גנאי ויותר היה לומר משום דאיכא חשדא אך באמת זה לא ניתן להאמר דרק עליה לחוד קאמר ולא נשא כפיו דהא חבירו דאמר לו שיעלה ודאי דהיה סובר שהוא כהן דאל"כ שידע שהוא ישראל ואפ"ה אמר לו שיעלה ויעבור על איסור עשה א"כ הוא רשע ובודאי לאדם כזה לא היה ציית ר"י כדי שלא יעבור על דבריו אלא ודאי כנ"ל א"כ בזה שעלה ולא נשא כפיו אדרבה איכא חשדא טפי שיאמר שהוא כהן ואינו נושא כפיו וזה י"ל שהוא כוונת התוס' במה שכתבו ולא ידע ר"י מה איסור יש בזר דאי הנשיאת־כפים בעצמו הוא איסור וכדעת רש"י הנ"ל א"כ צ"ל דבודאי לא נשא כפיו רק עלה לחוד כמ"ש המהרש"א הנ"ל א"כ זה שלא נשא כפיו גרע יותר מלא היה עולה כלל כיון שחבירו סובר שהוא כהן ורואה שאין נושא כפיו ע"ז סיימו דהאיסור הוא משום ברכה לבטלה וזה י"ל שלא עשה הברכה כלל וכאן ליכא חשדא די"ל דהיה יוצא בברכות חבירו אבל נשא כפיו כנ"ל. והנה המג"א שם תי' דהא האי דשבת קי"ח הנ"ל הוא ר"י ובעירובין צ"ו ב' מצינו דר"י סובר אע"ג דכתוב דבר אל בני ישראל וסמכו ולא בנות ישראל מ"מ רשות לנשים לסמוך ואין איסור בדבר שלא בא הכתוב לומר רק שאינן חייבים, א"כ לפ"ז גם כאן דכתוב דבר אל אהרן ר"ל שהם חייבים אבל זר אינו מחויב רק רשות ולכן תמה בשבת ר"י בעל התוס' על ר"י דלדבריו אין שום איסור כלל בזר שנשא כפיו, אך בכתובות אזיל הש"ס אליבא דר"י דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין והוא ס"ל בעירובין הנ"ל דנשים אסורים לסמוך ג"כ זר שנושא כפיו עובר בעשה עש"ה והדברים ראוין למי שאמרן. אבל אני תמה א"כ לר"י זר שנושא כפיו אין שום איסור ומותר אפילו לכתחלה א"כ לפ"ז ודאי דאין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין א"כ מה יענה למה דאמר הש"ס כתובות שם אח"ז מה להעלות מנשיאת־כפים ליוחסין כו' הלכתא מאי א"ל אנא מתניתא ידענא דתניא רי"א גדולה חזקה כו' ואי ס"ד מעלין מנשיאת כפים ליוחסין כו' ולדבריו מה ראיה מר"י הא לר"י ודאי דאין מעלין הא ר"י ס"ל דזר מותר לישא כפיו אך אחר העיון קצת נראה דיש ליישב דל"ק הא הש"ס אמר נמי התם ותיבעי למ"ד אין מעלין מתרומה ה"מ תרומה דמתאכלא בצנעא אבל נשיאת כפים דבפרהסיא אי לאו כהן הוא לא מחציף אינש נפשיה א"ד ל"ש. ולשיטת המג"א הנ"ל הא האי מ"ד דס"ל אין מעלין מתרומה הוא ר"י לקמן בסוף הפרק ולר"י ליכא עשה כלל וע"כ צ"ל דאבעיות הש"ס הוא אע"ג דליכא איסור עכ"ז כיון דאין ישראל נושא כפיו רק כהן וכיון דהוא מלתא דפרהסיא יש סברא לומר דמעלין מטעם דלא מחציף אינש לעשות בפרהסיא דבר שאין עושה רק כהן א"כ לפ"ז שפיר רצה הש"ס לפשוט עכ"פ לר"י אין מעלין ול"א סברא זאת דלא מחציף ודו"ק אך בעיקר דברי התוס' דשבת הנ"ל נראה דהא ר"י ס"ל מצות צריכות כוונה כמבואר פסחים קי"ד ב' וכל שלא כיון אין זה מצוה ובודאי בכה"ג תו ליכא איסור א"כ י"ל דזה כוונת התוס' דלא ידע ר"י מה איסור יש בזה הא אם לא היה מכוין ליכא עשה ותו ליכא איסור ור"י סבר מצות צריכות כוונה, אם לא משום ברכה לבטלה. אך לכאורה זה אינו, דלפ"ז קשה בכתובות שם דאמר הש"ס למ"ד מעלין, ה"ד תרומה דעון מיתה אבל נשיאת כפים דעשה לא א"ד ל"ש דשוה איסור עשה כמו עון מיתה דבאמת אפילו יהיו שוין איך ס"ד להעלות מנשיאת־כפים דאיסור עשה שמא מכוון בפירוש שלא לשם מצוה דזה לכ"ע לא יצא ותו בודאי ליכא שום איסור וכי זר אסור לומר תיבות יברכך כו' כשאינו מכוין לשם העשה ואיך נעלה אנן מנשיאת־כפים משום דמסתמא אינו עובר באיסור עשה שמא הייתה כוונתו שלא לשם מצוה. אמנם למ"ש בשו"ת בית שלמה (חאו"ח סי' ט"ו) למ"ד מצות צריכות כוונה כל שלא בכוונה לא די שאינו יוצא אלא שאין כאן מצוה כלל ונפקא־מינה דאינו עובר על בל תוסיף, אבל למ"ד מצוות אין צריכות כוונה אם כיון בפירוש שלא לשם מצוה, נהי דאין יוצא, אבל מ"מ מצוה איכא ונ"מ דעובר על בל תוסיף עש"ה. ולפ"ז הדבר נכון, ר"י דס"ל מצוות צריכות כוונה וכל שלא כיון אין כאן שום מצוה כלל, שפיר כתבו התוס'. אבל בכתובות הנ"ל קאי לר' יודא די"ל דס"ל מצוות אין צריכות כוונה ואפילו אם כיון בפירוש שלא לשם מצוה עכ"פ איכא מצוה, א"כ לפ"ז ממילא איכא איסור ושפיר קאמר הש"ס שם אך המעיין ברא"ש סוכה דף ל"ו שכתב וז"ל ואע"ג דבזמנו לא בעי כוונה לב"ת היינו בסתם אבל אם כיון לנוי לא עש"ה דקאי למ"ד מצוות אצ"כ ואפ"ה אינו עובר על בל תוסיף ולכאורה אפשר לחלק היכא דבפירוש כיון שלא לשם מצוה אבל נמי לא לשם דבר אחר אז דוקא י"ל סברות הבית־שלמה הנ"ל נהי דאינו יוצא מ"מ חשוב מצוה אבל היכא דכיון בפירוש לשם דבר אחר כגון לנוי אפי' למ"ד אין צריכות כוונה לית ביה מצוה כלל א"כ לפ"ז תו הדרא קושיא לדוכתה שמא כיון לשם דבר אחר וליכא איסור כלל כיון דליכא מצוה אך המעיין בריש פ' היה קורא משמע דעיקר החילוק בין רש"י לתוס' שם באם כיון בפירוש שלא לשם מצוה זו אבל אם כיון לשם דבר אחר ולא כיון בפירוש שלא לשם מצוה זו מהני עש"ה א"כ לכאורה היפך ממה שכתבנו, אבל זה אינו דהתם עכ"פ כיון לשם מצוה רק שלא לשם מצוה זו אבל היכא דכיון בפירוש לשם דבר אחר והוא לאו מצוה כלל י"ל כמ"ש דלכ"ע לא הוי מצוה כלל דבאמת יש להבין למ"ד דמצוות אין צריכות כוונה הא ידוע דרחמנא ליבא בעי ומה מהני אם לא מכוון, אך עיקר הסברא של אותו מ"ד דמ"מ המעשה הזה בעצמו שהוא עושה הוא מעשה טוב שהרי צוה הבורא ויוצא בזה. אמנם זה ניחא בסתם או אפי' בכיוון שלא לשם מצוה זו וכ"ש אם כיון לשם מצוה אחרת אבל אם כיון בפירוש לשם דבר חול האיך נימא דהמעשה הוא מעשה טובה יהא לשם חול כיון כנ"ל ולפ"ז הדרא הקושיא לדוכתה וצ"ע.
ועוד יש להבין בדברי התוס' שבת הנ"ל במה שכתבו ולא ידע ר"י מה איסור יש בזר שעולה לדון שמא סובר ר"י דמעלין מנשיאת כפים ליוחסין וא"כ אין איסור גדול מזה וע"כ צ"ל דהתוס' קאי למ"ד אין מעלין מנשיאת כפיים ליוחסין ועיין.
ויש להסתפק מי שיוצא בברכות חבירו שאמר לו שיוצא וגם היא מתכוון לצאת רק שהוא ברכה שאין צריכה לו אם יש בזה איסור דל"ת כיון דלא הוציא בשפתיו ממש לא איכפת לן או דילמא כמו בשבועה דקיי"ל דהעונה אמן אחר שבועה כמוציא מפיו דמיא. והנה לפמ"ש לעיל בכוונת דברי התוס' שבת הנ"ל לדעת המהרש"א שכתב והוא לא יברך הו"ל והוא יוצא בברכות חבירו, נראה דגם זה אסור. אך י"ל דזה בעצם הכוונה והוא לא יברך רק דיצא בברכות חבירו אך לפמ"ש הפלאה בכתובות שם נראה דגם בכה"ג יש איסור עש"ה: