כתב יד חדושים על התורה (בראשית-ויקרא)/פרשת כי תשא
|
< הקודם · הבא >
|
כתב יד חדושים על התורה (בראשית-ויקרא)
פרשת כי תשא
איתא בגמ'[1] אמר משה להקב"ה במה תרום קרן לישראל אמר לי' בכי תשא. זה תמו' ומתרץ דגמ' פריך קראי אהדדי כתיב לא ימוד ולא יספר וכתיב כי תשא ומשני כאן שעושין רצונו של מקום כאן כשאין עושין רצונו, וזה הכלל במה ידעי[נן] אם האוהב את חבירו בודאי אם חבירו עושה כל רצונו אי' זה חידש שאוהב אותו אבל אם עושה נגד רצונו ואעפ"כ אהב אותו מוכ[רח] שאהבו הוא, וזה ידוע אם ישראל עושין רצונו של מקום נקראו בני' ואם ח"ו אי' עושי' נקראו עבדים.
ובזה יובן במה תרום קרן כו' א"ל בכי תשא. ואם יוכל למנות ע"כ אי' עושי' רצונו כי ואעפ"כ קרא להו בני ישראל כדכתיב כי תשא את בני ישראל ומוכח שאני אהב אותו וק"ל:
בגמ' דשבת אמר ר"י לבן בתירה לא שבר משה הלוחות מדעתו עד שהסכי' הקב"ה עמו שנא' אשר שברת ישר כח ששברת. יש לדקדק למה דוקא אמר ר"י ב"ב מאמר זה. ונראה לתרץ דאי' פלוגתא בפסחי' [ס"א ע"ב] שחטו למולים ע"מ שיתכפר בה ערלים בזריקה, חד אמר כשר וחד אמר פסול, מ"ד כשר קא סבר כל ערל משמע אפי' כל דהוא והדר כתב רחמנא זאת עד דאיכא כולה, וחד פסול קא סבר כל עד דאיכא כולה וזאת בא להורות אפי' כל דהוא. ואית' בגמ' משה למד ק"ו ששבר את הלוחת מה פסח שמצוה אחת אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כאן כל התורה כולה וישראל כולה ממרים אעכ"ו. והק' המ[ה]רש"א הי' ליתן לשבט לוי רק ואמת איתי' לקושי' המרש"א למ"ד דסבר למולים ולערלים כשר אבל א"א למולים ולערלים פסול משום דצריך להיות דוקא כולה מולים לית' לקושי' המרש"א. ושפיר עשה משה ששבר הלוחת משום ק"ו. ואית' בב"ק [י' ע"ב] היכוהו עשרה ב[ני] א[דם] בעשר מלקות כולן פטורין ור"י ב[ן] ב[תירה] אמר בזה אחר זה האחרן חייב. במאי קמפלגי' דכתיב איש כי יכה כל נפש, רבנן סברי עד דאיכ' כולה ור"י סבר נמי אפי' כל דהוא, ולמולים ולערלים כשר ונפרך הק"ו של משה רבינו משום שבט לוי כנ"ל ולמ' שיבר אלא צ"ל שהקב"ה הסכי' עמו ולא מדי' ק"ו. ובזה יובן שדוקא ר"י ב"ב דייקא אמר שהקב"ה הסכי' עמו ודו"ק:
- לפרשת כי תשא
בגמ' דיומא: אמר הקב"ה לדוד מסית את' קרי' לי שנא' אם ה' הסיתך בי כו' חייך שתכשל בדבר שתנוקת של בית רבן יודעי' אותו שיפקד את ישראל כו'. יש לדקדק למה דוקא הט[ע]ו אותו בכי תשא שמנו את ישראל בלתי שקלי', לתרץ נקדי' גמ' דחולי' דף ד' ע"ב מומר לע"א לא הוי מומר לכל התורה כולה דכתיב [דה"ב יח, ב] ויזבח [לו] אחאב זבחי' ויסתהו כו'. ופריך הגמ' אימא מזבח זבח ומיכל לא אכל ומשני ויסתהו כתיב ואי' הסת' בדברים ע"ש. לפ"ז דדוד קר' להקב"ה מיסת הא גבי הקב"ה לא שייך אכילה הסיתו בדברים ולא מוכח דהמומר לע"א לא הוי מומר לכל התורה. המהרש"א הק' למה באמת טעה דוד כל כך ומנו אותם בלא שקלי' ומתרץ דהוא סבר דמשום כפרה נתנו שקלי' ולא משום שאסור למנות. המזרחי מק' לפי מה דאמרינן השקלי' משום כפרה למה צוה הקב"ה שיתן כל אחד בשוה מחצית השקל ומתרץ
[המשך דף 33]
דמחצית השקל הוא עשרה גרה ולפי שעברו בעגל על עשרת הדברות משום כך יתנו מחצית השקל שהוא עשרה גרה, אבל א"א דמומר לע"א לא הוי מומר לכל התורה כולה לא מ[צי] ל[מימר] דמחצית השקל הוא משום כפרה דא"כ למה העשיר לא ירבה וא"ל משום דעבירה על עשרת הדברות הלא לא עברה רק על ע"ז ומומר לע"א לא הוי מומר לכל התורה. ובזה יובן מיסת קראת לי ומוכרח לומר בדברי' היא הסת' וכקו[שית] הגמ' ולפ"ז צ"ל מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה וא"ל דטעם א"ש משום כפרה לכך אמר הקב"ה חייך שאני מכשילך כו' כי הטעם הוא משום מנ[ין] דבל"ד אי לא קרית לי מיסת לא מצי למטעי אבל השתא שפיר טעות וק"ל:
- לפרשת כי תשא
גמ' יומא דף ס"ו ע"ב: שאל' אשה חכמה את ר' אליעזר מאחר שמעשה עגל שוי' מפני מה אי' מיתתן שוי'. פי' רש"י ג' מיתת הי' שם ע"ש. אמר לה ר"א אי' חכמה לאשה אלא בפלך שנא' וכל [אשה] חכמת [לב] בידיה טוו. כדי לתרץ נקדי' קושי' המ[ה]רש"א שם על רש"י למה לא שאל משה מפי הקב"ה כמו גבי מקושש אם עדיי' לא נתפרשו הדי' ד' מיתת כמו שפי' רש"י הי' לו לשאל וכו' רק א"א דמשה לא הי' יודע אם מקושש חייב מיתה כלל ולכך שאל לא ק"מ ודו"ק. ובגמ' דשבת אמרינן ל"ט מלאכות הן ואינו חייב על אחת מהן וא"כ משה הי' מסופק דלמא ע"ז פטור המקושש ולכך שאל אבל בעגל שהי' ע"ז ידוע עכ"פ בודאי שחייבי' מיתה. אית' בפי' המפורשי' למה הכריז משה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה הלא כבר נאמר כל מלאכה וכו' וצ"ל דעל אותו מלאכה מל"ט שפטור על[יו] הכריז דמתחיל יהי' אסור עכ"פ ע"ש. וא"כ מוכח דכל ישראל הי' יודעי' אותו מלאכה שפטור עלי' דאל"כ מה מהני הכרזה הלא מן הסתם בל"ז כולן אסור[ו]ת, אלא ודאי דכולם ידעו אותו מלאכה והכריז כו' וזה אליבא דכ"ע דמעשה המקושש אחר מעשה עגל הי' וא"כ א"ש דמשה שאל שלא ידע אם חייב מקושש מיתה כלה לא ידעו כולי עלמא איזה היא הפטורה כנ"ל וקושי' המרש"א במ"ע דו"ק. והאשה שפיר שאלה לר"א למה בסייף ולא בסקילה. רק שלתרץ אחר על קושי' המפורשי' דילמא הכריז משה איש ואשה וגו' דאי' בשבת טוו מן העזי' בשבת פטור שהוא מלאכה כלאחר יד פטור עלי' וא"כ לכך הכריז משה שאל יטוו מעזי' לכת... רק עז"ק למה הכריז איש ואשה לא הוי הכריז כי אם אשה לבד דרש"י פי' על פסוקו וכל חכמת אשה בידיה טוו ר"ל מן העזי' בעודן בחייהן וא"כ זאת המלאכה הי' דוקא בנשים. ואית' במפרשי' למה כתיב ויבאהו אנשי' על הנשי' משום שמעשה ידה לבעלה לבד הוצרך אנשים לבא עם הנשים. ואי' עוד פי' על הפסוק אשה חכמת לב בידה טוו שהיא יכולה לומר אינה ניזונת ואיני עושה וזה היא החכמה שאינה צריכה לבעלה. ובזה יובן השאלה אשה לר"א מפני מה אי' מיתתן שוי' ר"ל למה בסייף הלא בע"ז דינ' בסקי' וא"ל כפי' רש"י שעדיי' לא נתפרשו די' ד' מיתת. קשה קושי' המרש"א למה לא שאל את הקב"ה כמו גבי מקושש וא"ל גבי מקושש שאל משום שלא הי' יודע אם חייב מיתה כלל דילמא היא המלאכה שהפטורי' עלי' ז"א דא"כ למה הכריז משה איש ואשה כנ"ל, וכבר כתיב שהכריז על אותו מלאכה שפטור א"כ מוכח דכ"ע הי' יודעי' וא"ל שלכך הכריז שאל יטוו מעזי' לא הוי לי' להכריז על אנשי' אלא רק על הנשי' בלבד וא"ל משום שמ[עשה] י[דיה] לבעלה והוצרך לכרוז גם על אנשי' הלא חכמה היא שאמרה איני ניזונת ואיני ע[ו]שה ולא הוצרך לבעלה, לכך אמר ר"א אי' חכמת אשה אלא בפלך דייקא כלומר דפי' הפסוק חכמת אשה בידה כו' להורות דוקא שטוו מן העזי' ולא על איני ניזונית ולק"מ ודו"ק: