כלי חמדה/שמות/בשלח/א
כלי חמדה - פרשת בשלח - סימן א
א) (ט"ז־כ"ז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו. עי' בספורנו שכתב בזה"ל ללקוט וזה היה חילול שבת בלי ספק אם היו מלקטים הדבר ממקום גידולו כמאמרם ז"ל האי מאן דעקר כשותא מהיזמי והיגי חייב משום תולש עכ"ל. מבואר מדבריו הקדושים דבר חדש דמָן נקרא גידולי קרקע ובלקיטתו חייב משום תולש:
ולכאורה עלה בדעתי להביא ראיה לדבריו שעפי"ז יתיישב לן מה שהקשה הגאון בעל רביד הזהב ז"ל על סתירת דברי הבבלי וירושלמי דבגמ' דילן ילפינן מבשל מבישול סממנים שהיה במקדש ובאמת אופה לא היה במשכן כלל אמנם בירושלמי דביצה יליף דבישול ואפייה הוי מלאכה מהא דקאמר משה לישראל במן את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מבואר דאפייה ובישול אסור בשבת. ובאמת צ"ע דבגמ' דילן לא יליף כלל לאסור אפייה ובישול מהאי קרא. אמנם א"נ כדברי הספורנו דמן הוי גידולי קרקע י"ל בטוב טעם דהנה בספר נשמת אדם במלאכת טוחן תמה על התרומת הדשן דס"ל דכמו דקיי"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע ואין עימור אלא בגד"ק ה"ה דאין טחינה אלא בגדולי קרקע. א"כ נימא דה"ה המבשל בשר לא יתחייב דאין בישול אלא בגד"ק ועיי"ש שמכח זה רוצה לחדש בזה כלל חדש:
אמנם באמת לא קשה מידי ואשתמיט ליה כיון דהא דבישול הוי מלאכה נלמד מבישול סממנים ובהם היה חלזון ותולעת שני דלא היו גדולי קרקע כמבואר בשבת (דף ע"ה ע"א). וא"כ מוכרח להדיא דיש בישול אפי' שלא בגד"ק. וז"ב ואמת:
ומעתה י"ל עפמ"ש הגאון רעק"א ז"ל בתשובה להכריח מדברי הירושלמי דס"ל דרקק והפריחו הרוח חייב משום זורה דע"כ ס"ל לירושלמי דיש דישה שלא בגד"ק דא"נ דאין דישה אלא בגד"ק א"כ ה"ה דאין זורה אלא בגד"ק. ומעתה א"ש דהירושלמי לשיטתו דלא בעי דוקא גד"ק ואפי' אם לא מצאנו מלאכה זו אסורה אלא בגד"ק מ"מ לא ילפינן מיניה שצריך דוקא להיות גד"ק שפיר ילפי ממָן לאסור אפייה ובישול דא"ל דילמא דוקא גד"ק אסור באפייה ובישול דהירושלמי ס"ל להלכה דאין לחלק בין זל"ז אמנם גמ' דילן דקיי"ל להלכה דמלאכה אשר לא מצאנו אלא בגד"ק לא נוכל להוכיח מזה איסור שלא בגד"ק כמו בדישה וטחינה וזורה שפיר הוכרחו ללמוד מבישול סממנים דמזה נשמע דיש מלאכת בישול אפי' שלא בגד"ק משא"כ ממן לא נשמע זאת כיון דהוי גד"ק והו"א דמבשל בשר אינו מחויב וזה נכון בעזהשי"ת וראי' לדברי הספורנו דמן הוי גד"ק:
איברא דעיקר דברי הספורנו דחייב במן משום תולש לכאורה יש לעיין מדברי התוס' ביצה (דף ב' ע"ב) בד"ה והיה ביום הששי שכתבו שיש בזה מדרשות חלוקות אי המן ירד ביו"ט ולהנ"ל הוא מוכרח דהמן לא ירד ביו"ט לפמ"ש התוס' (בדף ג' ע"א) בד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש לקצירה ביו"'ט אסור מה"ת לצורך אוכל נופש וא"כ מוכרח דהמן לא ירד ביו"ט כיון דאסור בקצירה:
אמנם מה שנראה בזה דרך פילפול לתרץ דברי הספורנו שלא יוקשה עליו מדברי התוס' הנ"ל דהנה זה נראה ודאי דמודה הספורנו דמן ל"ה גידולי קרקע ממש כיון דלא נתגדל בקרקע והרי מקרא מלא דיבר הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים אך דס"ל דהיה לו יניקה מאויר וס"ל כפירוש רש"י ז"ל בהא דעקר כשותא מהיזמי והיגי דחייב משום תולש אע"ג דמאוירא קרבי ודברי רש"י ז"ל מוכרחין לפי פירוש הפשוט דהחיוב בהושיע ידו למעי אמו ודלדל עובר שבמעיה דחייב מצד עוקר דבר מגידולו וא"כ מה שהביא בגמ' ראיה מכשותא היינו שבא להוכיח שלא נימא דעוקר דבר מגידולו ל"ש אלא בגד"ק וע"ז הוכיח מכשותא דג"כ אינו גד"ק דמאוירא קרבי ואעפי"כ חייב משום עוקר דבר מגידולו ולכן י"ל דה"ה למן אע"ג דל"ה גד"ק מ"מ חייב משום תולש כיון דיש לו יניקה מהאויר וזה מוכרח לכאורה בכוונת הספורנו:
ומעתה י"ל עפמ"ש במק"א דאף לפי דעת הסוברין דיש תלישה שלא בגד"ק מ"מ נפ"מ בין אם תולש ממחובר לקרקע דאז חייב אפילו בתאנים שצמקו באביהן דכבר נפסק כח היניקה והחיות שלהם מ"מ חייב משום פולש משא"כ שלא בגד"ק אע"ג דחייב משום תולש היינו דוקא אם ע"י תלישה זו נפסק החיות של הדבר וכמו שכתב הירושלמי בצד כוורא וכל דבר שמפסיק מחיותו חייב משום קוצר אבל בשכבר פסקה לחיותא ליכא חיוב משום קוצר וזה מוכרח דאל"כ יהיה אסור לחתוך כל דבר התלוש משום קוצר א"ו כדאמרן:
ומעתה לפי"מ שביארנו דבזה מודה הספורנו דהמן לא הי' מחובר לקרקע רק דס"ל דאעפי"כ חייב משום קוצר כמו בכשותא כיון דמאוירא קרבי וא"כ נראה דאם פסקה לחיותא קודם לכן אינו חייב משום קוצר ומעתה א"ש עפי"מ דמבואר בירושלמי פ"ג דערלה ה"ו דלוי שאל על דלעת ששלקה במחובר אם מטמא טו"א ואסקינן דשלקה כמחותכת היא אמנם לענין שבת חייב כמו תאנים שצמקו באביהן דחייב משום תולש עכ"פ מבואר בירושלמי דלאחר הבישול נפסק היניקה ומעתה במן דכתיב בתוה"ק אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ולפי דעת הספרי לא הי' נאפה ונתבשל כלל בקדירה רק דע"י המחשבה שחישב אדם עליו להיות נאפה ומבושל נעשה אפוי ומבושל ומלאכות אלו מותרות ביו"ט לצורך או"נ וא"כ שפיר ירד המן ביו"ט כיון דלענין קצירה יש תמיד עצה לחשוב עליו קודם לקיטה שיהיה נאפה ומבושל דנעשה באמת אפוי ומבושל ונפסק היניקה מאויר ושוב אינו חייב משום קוצר כיון דל"ה גד"ק כנ"ל. וזה נכון דרך פילפול . ודוקא בשבת דאפייה ובישול אסור אף במחשבה כנ"ל לכן אסור קצירה משא"כ ביו"ט כיון דאפייה ובישול מותר שפיר י"ל דירד המן ויטלו אותם לאחר שיחשבו עליהם שיהי' נאפה דנראה דהיה נאפה ממש כמו"ש בתוה"ק דכו במדוכה ובישלו בפרור ודו"ק:
אך לכאורה יש לעיין בזה דהרי לפי דעת הספרי הנ"ל לא הי' מלאכה כלל בשבת ואעפי"כ אסרה התורה הבישול ואפי' במחשבה כיון דנעשה מלאכה ע"י מחשבה א"כ ביו"ט נהי דמחשבת אפייה ובישול מותר כיון דגוף המלאכה ג"כ מותר מ"מ כיון דקצירה אסורה בידע א"כ ממילא אסור מלאכת אפייה ובישול במחשבה כיון דע"י אפייה ובישול נעשה כתלושין כדברי הירושלמי הנ"ל א"כ אסור משום מחשבת קצירה וא"כ שוב קשה איך ירד המן ביו"ט. אמנם נראה דשתי תשובות בדבר. א' דנראה דאפי' א"נ דאסור מלאכה ע"י מחשבה ג"כ אם ע"י המחשבה נעשה המלאכה היינו דוקא בשבת דהוא משום שביתת הקב"ה וכמו דיליף הירושלמי על שביתה בדיבור דהוא דאורייתא מה"ט כן י"ל דה"ה על שביתה במחשבה ועיי' במכילתא פ' יתרו פרשה זו דבר אחר שבות ממחשבת עבודה ובמפרשים שם אמנם יו"ט דב"ד הוא דמקדשי ליה ופעולת בו"ד הוא רק ע"י מעשה י"ל דלכ"ע אינה אסורה מה"ת אם נעשית המלאכה ע"י המחשבה. אמנם מלבד זאת נראה בפשיטות דהנה לכאורה קשה אמאי היה אסור אפייה ובישול במן הא הוי כלאחר יד דדרך אפייה ובישול הוא באור. אך זה טעות כיון דא"צ בישול יותר וזה הוא בישולו לא הוי כלאחר יד דבמן זה הוא הבישול ומעתה זה דוקא כשנבוא לחייב משום מבשל אבל שנאמר שחייב על הבישול משום קיצר משום שע"י הבישול נפסקה לחיותא זה בוודאי מיקרי קצירה כלאח"י כיון דהקצירה של המן דרכה בלקיטה מן הקרקע ביד וא"כ אינו חייב משום קצירה מה"ת במלאכת אפייה ובישול וא"כ דברינו נכונים דאפי' א"נ דחייב במן משום קוצר מ"מ י"ל דירד המן ביו"ט:
אך לפי"ז יצא לנו דגם הספורנו מודה דהמן לא היה גדולי קרקע רק דס"ל דתולש חייב אך שלא בגד"ק וא"כ נסתרו דברינו מש"כ לתרץ קושית הרביד זהב ז"ל:
אך באמת בעיקר קושית הרביד הזהב ז"ל לא אדע מה קשיא ליה הא נראה דהירושלמי לא קאמר אלא דיש איסור לאו הבא מכלל עשה באפייה ובישול אבל אין כוונת הירושלמי ללמוד מזה דהוי מלאכה וחייבין עליה סקילה וזה מוכרח מכמה טעמים:
- א' דהרי המן היה נאכל כמות שהוא חי וא"ב משום בישול וכבר שמעתי להעיר כן בשם כבוד הגאון מוהר"י שליט"א אבדק"ק קינסק על שיטת הר"מ ז"ל דס"ל דדבר שנאכל כמות שהוא חי א"ח עליו משום מבשל דמה יענה להא דאמר משה רבינו במן את אשר תאפו אפו וגו' ועכצ"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דחיובא ליכא אבל מודה דאיסור תורה איכא וא"כ אינו ראי' מזה דאפייה ובישול הוי מלאכה כיון דהכא ע"כ לאו לחיובא משום שבת אתא.
- ב' לפי"ד הספרי הנ"ל דהמן מעולם לא נתבשל ולא נאפה ואסרה תורה את המחשבה בשבת וא"כ וודאי דל"ש ביה חיובא משום שבת כיון דרק ע"י מחשבתו נעשית המלאכה אפי' א"נ דנתבשל ונאפה ממש מ"מ כיון דהי' רק ע"י מחשבה אין שייך לחייב עליו משום שבת וע"כ דרק איסורא הוא וא"כ אין להביא מזה ראי' לחיובא במלאכת שבת.
- ג' יש לעיי' לפי דעת הספרי הנ"ל דלא נתבשל ונאפה כ"א במחשבה א"כ אמאי הי' אסור בשבת לפי"מ דקיי"ל דמבשל ואופה אינו חייב אלא בתולדות האור אבל בחמה ותולדות חמה פטור א"כ היו יכולים לאפות בשבת בתולדות חמה בשלמא אם היה צריך בישול ואפייה ממש י"ל דזה קשה להתבשל וסתם אפיי' ובישול ע"י האור הן משא"כ א"נ דהיו צריכין רק מחשבה הרי היו יכולין לחשב שיהי' נאפה כמות שנאפה ונתבשל בחמה דליכא מחשבה דאיסורא כלל:
ולתרץ זה צ"ל דהא דקיי"ל דא"ח אלא בתולדות האור ה"ד ממלאכת המשכן ואילך מדנסמכה מלאכת שבת למלאכת המשכן ובישול הי' בסממנים וזה היה באור וילפינן מזה דא"ח על בישול כ"א בתולדות האור משא"כ מקודם מ"ת כשנצטוו במרה על השבת לא הי' נפ"מ בין אור לחמה. וא"כ ממילא ל"ק קושית הרביד הזהב דלכן לא מייתי הגמ' דילן מקרא דמן כיון דמשם נראה דאסור גם בחמה והאמת אינו כן:
ובאמת עפי"ז י"ל דה"ה לדבר שנאכל כמות שהוא חי שא"ח עליו זה ג"כ רק ממשכן ואילך וג"כ מכח הילפותא מסממנים. וכן י"ל לענין מ"ש הספורנו דיש חיוב במן משום תולש אע"ג דל"ה גד"ק ודעת הרבה פוסקים דא"ח משום תולש אלא בגד"ק דכוונתו ג"כ קודם מ"ת דאז לא היו כל חילוקים אלו. ודו"ק: