כליל תכלת/פרשת שמות/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כליל תכלת פרשת שמות ב

שמות דרוש ב'

לכל הדברים סבה קרובה וסבה רחוקה:

וירא מלאך ה'. [רבי יוחנן אמר] זה מיכאל וכו'. [רבי חנינא אמר זה גבריאל. רבי יוסי הארוך בכל מקום שהיו רואין אותו היו אומרים שם רבנו הקדוש, כך כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה]. (שמות רבה פ"ב, ה):

לכל הדברים סבה קרובה וסבה רחוקה, ודרך כלל הטבעית היא קרובה המפורסמת, והאלקית רחוקה שהיא נעלמת:

רצה הקב"ה שתהא הסבה האלקית קרובה לישראל יותר מהטבעית, בעבור התורה שהיא בעלת כל הסבות, ושתיהן כמוסות בה, והאלקית גוברת כדינה שהיא עילה:

הסבה הטבעית אצל התורה היא האמונה: והאלקית היא הנבואה. והאל ית' עשה אותות ומופתים במצרים לעיני כל ישראל כדי שיקנו אמונה. וקרבם לפני הר סיני שיזכו לנבואה. אין הקב"ה נותן גדולה לאדם היינו נבואה הנקראת גדולות שמגעת מגדולתו של עולם, עד שבודקו בדבר קטן היינו באמונה שאין בה עמל ויגיעה:

הקדמת הנבואה פרישות והתפשטות והשגת ההתחלות. טעם לכפל משה [משה] לפי שלכל אדם יש לו דמותו למעלה. ולפי שמשה היה רוצה להתפשט מהחומר לגמרי אמר לו הקב"ה של נעלך וכו'. כלומר די לשלול המותרות כי ההכרחי אדמת קדש הוא תשמיש לשכל הקדוש ואינו מחסרו אבל מרחיבו:

אלהי אביך רמז לג' ראשונות הנסתרות: אלהי אברהם לחסד. אלהי יצחק לפחד, ואלהי יעקב לחמש אחרונות עם תפארת: ולזה הוסיף בו ו' לרבות: אל ארץ טובה ורחבה מועיל, אל ארץ זבת וכו' ערב, ואלו מרחיבין לבו של אדם. לפי שלהוציא ישראל ממצרים היה צריך לעשות ב' דברים הפכיים להשפיל פרעה. ולרומם ישראל וזה אינו ביד שליח לכן אמר כי זה נמנע. מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל וכו' שהם שני הפכים:

אהיה אשר אהיה כלומר מציאות שאין בו התחדשות ופועל בלי השתנות והוא מחדש המציאות כלו: גם רמז שהוא ית' נוהג עם בריותיו במדה שהם מודדים ונהוגים עמו: וג' פעמים אהיה כנגד היה הוה ויהיה:

העבריים בשני יודין שכל המדות מתיחדות ע"י התורה שקבלו שכלולה בי' דברות כנגד י' מאמרות:

מ"ה נעלם ז"ה נגלה. מה זה קרי כי בפעל המציאות הוא נפרד: וכתיב מזה כי בכח הכל מיוחד ואינו נחלק אלא עם יציאתו לפעל:

אות המטה מורה שאם הצומח יתהפך חי: כל שכן שהמדבר יהיה נביא: נח"ש ר"ת נדוי חרם שמתא, והוא לחש בעלי התורה: ובכלן לקה פרעה ע"י מרע"ה. עוד נחש בגימטריא משיח רמז למשיח: משי"ח בגימטריא מש"ה וי"ג עיקרים:

מרע"ה היה כבד פה וכבד לשון. כדי שיראה שעיקר הדבור בתורה ובה נתרפא. ושעיקר הדבור החיצוני בדבור פנימי: ושלא יאמרו שמתוך הלצתו קבלו ישראל ממנו: האמונה סבה קרובה והנבואה סבה רחוקה:

ראיית המלאך צריכה להשגת הנבואה שהיא ע"י השכינה אשר למעלה מהמלאך:

הנבואה רישומה ניכרת באדם לפי שהוא כלי מחזיק אותה. וזהו אמרו ואתה בן אדם. כלומר שבך נגלית הנבואה ודיבור השכינה: האש נאחז בעץ וכן השכל באדם והשכינה בישראל. הנ"ס אותיות סנ"ה כי הנס למעלה מהטבע. אמנם נודעים זה מזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף