כובע ישועה/בבא קמא/צח/א

כובע ישועה בבא קמא צח א

דף צ"ח ע"א

והא קא שבח לענין נסכא. עמ"ש בשיטה מקובצת מהרמ"ה הוסיפו על המטבע טפי מחומשא מלבר מנכי ליה דודאי שבח לענין נסכא ואיכא ריבית ובלא הוסיפו טפי מחומש ולא זילי פירי מחמת טבעא לא מנכי ואע"ג דשבח לנסכא כי האי שיעורא ליכא ריבית דקים לרבנן דזימנין דזיל נסכא ומטי י' פריטי דהבא פריכא בתמניא פריטי מטבע כו' ואי לא הוי מיפסל טבעא קמא והוי מהדר ליה מניה ה"מ למזבין בגוויה שיעור מאי דמטי ליה השתא מטבעא בתרא ע"ש. והיינו דביותר מחומש ל"מ למיזבן השתא כ"כ מטבעא קמא כיון דגם נסכא דידיה הוזל השתא. ומזה מבואר דלא כמ"ש המחנה אפרים הלכות ריבית סימן כ"ז דהלואת סאה בסאה והוזל דנותן לו סאה היינו דא"צ ליתן לו יותר דאדעתא דהכי נתנו אבל כשיתן הלוה בפרעון כהשיווי דמעיקרא אינו ריבית דלהחזירו שוה מה שלקח מכיון שלא יפסיד המלוה ע"ש. ולדבריו אף בטפי מחומשא דהשתא א"א למיזבן כ"כ במטבע קמא אף כשלא היה נפסל ומשום דגם נסכא דידיה הוזל השתא מ"מ לא יהיה ריבית כבסאה בסאה והוזל דאף דהשתא אין חשיבות להתבואה דההלואה יותר מתבואה דהפרעון מ"מ אינו ריבית משום דתבואה מרובה דהשתא שוה להמועט שמאז, וה"נ היה ראוי להתיר משום ריבית אף בהוסיפו יותר מחומש כיון דעכ"פ השתא דומה להשיווי הקודם דמטבע הקודמת וע"כ דגם כה"ג חשיב ריבית. ועמ"ש בספרי נפש חיה בבבא מציעא דף ע"ד ע"ב ד"ה ביוקר. וביור"ד ריש סימן קס"ה מבואר דה"ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו, וכתב בחוות דעת סק"ד דדוקא בהוקר פירות מחמת הפחת דיש היזק למלוה כו' אבל בפחת לענין נסכא דבלוה אין איסור רק משום מיחזי כריבית במלוה דל"ש זה א"צ להשלים, ועוד דבמקום פסידא מצי לוה לסלק הלואתו בש"כ ומצי לקנות פירות ולסלק חובו, וכיון דפירות לא נתייקרו אין לך ש"כ גדול מזה ויכול לסלק במטבע זו כבשאר ש"כ ע"ש. ואשתמיטתיה מ"ש היש"ש בפרקין סוף סימן ט"ו דבפחת מאחר שמדמינן פסידא דמלוה למיחזי כריבית א"כ בלא הוקרו הפירות והופחת לענין נסכא אזי עד חומש משלם לו מטבע היוצאת באותה שעה יותר מחומש משלם לו כפי המשקל ע"ש. ומבואר דלא כהחוו"ד [וכן הוכיח בפתח הבית סימן כ"ו ענף ג' מהמהרי"ט ע"ש]. ובמ"ש דמצי לסלקו בש"כ במקום פסידא. בקצות החושן סימן ק"א סק"ה מסיק דבהתנה לשלם במטבע לא מצי לסלק בש"כ גם במקום פסידא ע"ש. והמלוה על המטבע דהכא הכוונה שהתנה לשלם במטבע:

וה"מ דאדיי אדויי. כתבו התוס' משמע דל"ח הגבהה כו', וכתב הפני יהושע משמע דאי הוי כה"ג הגבהה חשיב עליה כגזלן דקנאה בע"כ להתחייב באונסין אף דלא נתכוין לגוזלה מדדחפה מיד חבירו לים, והקשה מפרק הכונס הוציאוה לסטים לסטים חייבין ואמרינן דהיינו שהכישה וקנאה במשיכה וכתבו התוס' מהירושלמי דהיינו בנטלה על מנת לגזלה אבל על מנת לאבדה פטור, ומ"ש הכא דחייב אף שנתכוין לאבדה, והביא דהש"ך סימן שצ"ו נסתפק בזה ע"ש. ונ"ל למ"ש בדף צ"ז ע"א בד"ה ואס"ד, דלאביי דס"ל כל מקום דאמר רחמנא ל"ת אי עביד מהני דאי לא מהני לא לקי ה"נ גזלן דחייב באונסין משום דקני גם לזכותו, ולרבא דס"ל ל"מ י"ל אף דאין שום זכות לגזלן בגזלה חייב באונסין משום דעבר אמימרא דרחמנא ע"ש. ואם כן בנטלה על מנת לאבדה דלא יצוייר שום זכות אצלו ליכא עליה חיוב דגזלן לאביי, וי"ל דזה טעם הירושלמי והתוס' דהכא תיתי לרבא דגם בליכא זכות לגזלן שייך חיוב דגזלן. והתוס' כתבו דה"מ לפלוגי באדייה בין דרך ירידה לדרך עליה אלא דנ"ל לפלוגי בדרך ירידה גופיה כו' א"נ כו' דאפילו דרך עליה ל"ק הכא באדייה לפי שאין דרך הגבהה בזה הענין כו'. ולכאורה סברתם כעין מ"ש הרשב"ם בבבא בתרא דף נ"ג ע"ב בהא דבעבד שהגביהו רבו לא קנאו, משום דאין דרך להגביה בני אדם ע"ש. וי"ל דשינוי באיכות ההגבהה גם מה שדרכו להגביה דמי לזה. וביש"ש כתב מהרמב"ם לפרש דאדייה שדחף המטבע דחיפה אחר דחיפה עד שנפל לים ע"ש. ומשמע אליביה דליכא הגבהה כלל. וי"ל למ"ש הרמב"ם פ"ב ממכירה הלכה ב' הגביה הרב העבד קנה ע"ש. וי"ל דס"ל דאף מה שאין דרכו בהגבהה מהני הגבהה, ה"נ גם בשני באיכות ההגבהה מהני, וא"כ אי היה דרך זריקה היה חייב לרבה כמו בשקליה [וחילוק התוס' בין דרך ירידה לעליה י"ל דלא נ"ל מדלא פליג באדייה גופא בין ירידה לעליה], ולכן מפרש אדיי' דרך דחיפה בלי הגבהה כלל. ובמ"ש הרשב"ם שם (פו:) בד"ה לצדדין קתני דאף דבר כבד שאין דרכו אלא במשיכה נקנה בהגבהה ע"ש. צ"ל דש"ה דמינו דרכו בהגבהה משא"כ עבד, דאדם מין בפ"ע ומין זה אין דרכו בהגבהה. ורציתי לומר בטעם דעבד אינו נקנה בהגבהה משום דחי נושא את עצמו כדאיתא בשבת (צד.), ובנודע ביהודה קמא חלק אבן העזר סוף סי' צ"ד כתב בחליצה שהיבמה תופסת רגל היבם ומגביהתו דאין הרגל אבן דומם והוא בעל חי מתנועע ונקרא נושא עצמו במכ"ש כשכולו באויר וא"א בלתי נושא אותו אפ"ה אמרו חי נושא את עצמו ע"ש. [ובמהרי"ט בקדושין דף ל"ו בהא דכהן מכניס ידו תחת יד בעלים עיקר ההגבהה ביה ולא בבעלים ע"ש. ולהמבואר י"ל דאף דעיקר ההגבהה יהא מכהן חשיב גם תנופה בבעלים דאבר דאדם חי אף שהונף מאחר חשיב מתנועע גם מעצמו]. ונימא גם הכא באדייה דל"ח הגבהה ממתיז לחוד רק גם מצד בעל המטבע, ואף דמתיז חשיב מזיק מ"מ לקנין הגבהה ?ל"מ ביש סיוע דאדם בן דעת דהנגזל או המקנה ונימא דזה גרע מתקפו ובא אצלו דחשיב משיכה וקנאו כדאיתא בקדושין (כב:), אך לפ"ז יהני הגבהה בעבד קטן דכבהמה דמי כדאיתא שם, וכן בכפות או חולה דככפות דמי, ועי' בשבת שם בתוד"ה שהחי, וע"כ צ"ל כטעם הרשב"ם:

השף מטבע של חבירו פטור כו' וה"מ דמחייה בקורנסא וטרשיה. כשנימא דבטרשיה לצורת המטבע שלא חיסר מנסכא מידי ?לא גרע מאסימון דלרש"י הוא עשוי כתיקון מטבע היוצא בעיר ?ולא חסר רק צורה כדאיתא ריש פרק הזהב וע"ש בתוד"ה הזהב, וכ"כ בטור סימן ר"ג דאסימון שאין עליו צורה וכתב דאסימון באסימון דין מטבע לו דאין קונין זה את זה בחליפין ובאין יוצאין בהוצאה ל"ש פסלתו מלכות ל"ש פסלתו מדינה דין מטלטלין להם. ובמעיני החכמה ריש פרק הזהב בתוד"ה אסימון כתב דס"ל דאסימון מתוך שקל להטביעו יוצא בהוצאה גם בלא טבעא ע"ש. [ואף שיוצא בדוחק לאו כ"ע שקלי ליה וחשיב היזק והוצרך רבה לאשמועינן דפטור]. ומבואר דאסימון עדיף מפסלתו מלכות לענין שיהא שם מטבע עליו. ולפ"ז אין הכרח למ"ש התוס' דרבה סבר דפסלתו מלכות אינו כנסדק, די"ל דהוי כנסדק אלא דשף דהיינו דטרשיה עדיף מפסלתו מלכות דדין אסימון עליו ואסימון איכא דס"ל דיש לו יותר דין מטבע מפסלתו מלכות [ומ"ש הטור שם דמעות הרעות שנסדקו ויוצאים ע"י הדחק כו' ומשמע דלא גרע זה מאסימון אינו ענין לנסדק דהכא מיירי באינו יוצא כלל]. והרשב"א הקשה דהא אמרינן לעיל זוזי ועבדיה נסכא זוזי בעי שלומי ליה ולא אשכחן מאן דפליג דודאי שינוי שאינו חוזר הוא ע"ש. ולהמבואר דאסימון יוצא בהוצאה בדוחק ודין מטבע עליו לענין שאין נעשה חליפין אסימון באסימון א"כ י"ל דאינו שינוי מה שנעשה ממטבע אסימון דבעי שישתנה שמו מחמת השינוי מעשה כמ"ש התוס' בריש פרקין ד"ה עצים בדקלא ועבדיה גובי דגובי דדקלא מיקרי. וה"נ י"ל דאסימון דמטבע פלונית מיקרי כיון דלא חסר מתיקון עיגולה וממשקלה ומחזותה, ועדיפא מחדתא ועבדינהו שחימי דקני, דכבר כתב בשיטה מקובצת שם מהרמ"ה דכי בעי שינוי השם דוקא בלא אשתני חזותה ומינכר דמההוא דמעיקרא אתי אבל באשתני חזותיה כמו חדתי ועבדינהו שחימי דלא מינכר דהני זוזי שחימי הנך דהוי מעיקרא חדתי ע"ש. וי"ל דזוזי ועבדי נסכא דלעיל בהתיכה מיירי דאין שמו הראשון עליו משא"כ בעשאה אסימון. אך להתוס' ריש פרק הזהב דאסימון יש עליו צורה ליתא לדברינו:

על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות. הקשו התוס' הא בעינן מומין שבגלוי ותירצו נהי דאין ניכר כשישן כו'. ובשיטה מקובצת כתב וצ"ע למומין דכהנים וקדשים דבעינן מומין בגלוי אם תאמר כמו כן עכ"ד. ותמיהני שלא הביא המשנה דבכורות (מה:) דחשיב חרש דפסול בכהנים וכשר בבהמה, והא דפסול בכהנים הוא מטעם שאינו שוה בזרעו של אהרן, וע"ש דף ל"ז ע"א בתוד"ה מה:

הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור. כתבו התוס' הא דתנן או שנפסלה ממזבח אומר לו הרי שלך לפניך דמשמע דבהטיל מום בידים חייב י"ל דאיירי בבהמה קדושה דודאי למזבח קיימא ע"כ. ולמ"ש הרי"ף דלית הלכתא כרבה בכולהו מימרא דידיה למאי דאמר אמימר בשורף שטר דלדדאין דינא דגרמי מגבי דמי שטר מעליא ע"ש. לפ"ז המ"ל מתני' בבהמת חולין, ודמשמע דבהטיל מום בידים חייב אתי כר"מ דדאין דינא דגרמי ורבה סובר כתנא דפליג על ר"מ [עי' בדף ק' ע"א בתוד"ה מחיצות], וצ"ל דלא מסתבר שלא יהא הלכה כסתם משנה דהכא [וצע"ק בהא דפריך מברייתא דהעושה מלאכה במי חטאת]. ועפ"ז י"ל דר"ל דס"ל בדף ק' ע"א כר"מ לשיטתו אזיל דקשה אהא דמשמע ממתני' דדוקא שנפסלה מאיליה ובהטיל מום חייב אי מיירי בבהמה קדושה כמ"ש התוס' הא לוקה משום מטיל מום בקדשים, עי' רמב"ם פרק א' מאיסורי המזבח הלכה ז' ובאיכא ממון ומלקות לקי ולא משלם כמבואר ברמב"ם ריש פ"ג מגניבה, וצ"ל בלא התרו למלקות ?דמשלם, אך לר"ל בכתובות (לה.) דאף חייבי מלקות שוגגין עם ממון פטורין מלשלם, א"א לאוקמי דיוקא דמתני' דוקא נפסלה מאיליה ובהטיל מום חייב בבהמה קדושה, דבה פטור אף בלא התרו, וע"כ מיתוקם בחולין וחייב מדינא דגרמי ולכן ס"ל לר"ל למידן דינא דגרמי:

השורף שטרו של חבירו פטור. וכתב היש"ש דוקא בלא שקליה בידים דלא הוי גזלן או שהיה בידו כבר בפקדון אבל שקליה בידים ואגביה הוי גזלן לכ"ע והשבה בעי למיעבד וחייב לכ"ע אף לרבה דלא גרע דינא דגרמי מגרמא בנזקין דמסקינן לעיל דבשקליה בידים גזלן הוא וחייב כ"ש הכא עכ"ד. וצ"ע דהא היש"ש פרק הגוזל בתרא סימן ג' כתב דשואל שא"י אם מתה מחמת מלאכה חשיב א"י אם פרעתיך משום דהא אתחייב ליה להשיב בהמתו ורוצה לפטור בטענת ספק ע"ש. וכיון דרמי אשומר חיוב השבה מ"ש זה מחיוב השבה דגזלה. אמת דבקצות החושן סימן ש"מ סק"ד כתב דאשומר ל"ש חיוב השבה דכל היכא דאיתא ברשות בעלים הוא והבעלים מחזירין על שלהם ול"ד לגזל [ולשון הקצות החושן ס"ס קצ"ח דאין הנפקד חייב בהשבה לבעלים כו' אלא גזלן כדכתיב והשיב כו' ע"ש. צ"ע דוהשיב דכתיב בפרשת ויקרא קאי גם אפקדון דכתיב שם כאגזל, ואי דשם קאי אפקדון דכפריה דהוי כגזלה א"כ גם אגזל בלא שבועת שקר לא ידעינן מקרא חיוב השבה דוהשיב דקרא בנשבע לשקר מיירי] דלא כהיש"ש פרק הגוזל בתרא ע"ש. ועכ"פ להיש"ש דס"ל דשייך חיוב השבה בפקדון [וכ"כ בנתיבות ריש סימן פ"ו, ועי' במתני' בדף קי"ח ע"א הפקדת אצלי כו' ע"ש] אין מקום לדבריו דהכא שמחלק בין פקדון לגזל. אך נ"ל דבש"ך סי' שפ"ו ס"ק י"ג הקשה על היש"ש מדף קי"ז דממעטינן שטרות מקרא דאין נגזלין והביא התוס' דשבועות (לז:) ד"ה מיעט שטרות וכפי שבאר דבריהם דכיון דמעטינהו קרא אפילו נטלן ושרפן פטור למאן דלא דאין דינא דגרמי. ובשע"מ שם השיג על הש"ך מדף קט"ז דגוזל שדה ונטלוה מסיקין אם מחמת הגזלן חייב כו', הרי אף בקרקע שאינה נגזלת וגזלוה מהגזלן לבד חייבוהו חז"ל ולאו משום דד"ג דהא באונס נלקחה אלא דקנסו לגזלן כמ"ש הרא"ש פ"ב דכתובות מהירושלמי כ"ש בשטרות לרבה דפוטר שורף שטרות חבירו אם גזלן מתחלה ואח"כ שרפן דחייב, והתוס' דשבועות אדאורייתא קאי דמה"ת פטור אף בכה"ג כיון דשטרות אין נגזלין אבל מדרבנן חייב, ובע"כ דמיירי רבה דלא שקליה בידים וכהיש"ש ע"ש. ואם כן ניחא גם קושייתנו דכמו דלא מחייבינן ליה מדאורייתא בגזלן אשטרות משום חיוב השבה בליתא ומשום דשטרות אין נגזלין ה"נ בפקדון דנתמעטו שטרות מדין השומרים [עי' בבבא מציעא דף נ"ז ע"ב בתוד"ה שומר] לא מחייבינן ליה בליתא מדאורייתא בחיוב השבה דמ"ש מגזלן ורק בגזלן קנסוהו רבנן שחייב, וזה ל"ש רק בנטלן אינש דעלמא ושרפן אבל בהיה כבר בפקדון בידיה ושרפו דלא נעשה גזלן קודם השרפה אינו בכלל הקנס שקנסו לגזלן, ועבור השרפה לחוד לא קנסוה כמו דלא קנסו לאינש דעלמא השורפן בלא נטילה מקודם למאן דלא דאין דינא דגרמי [והטעם י"ל דגזלן דעל פי רוב נוטל להנאתו שכיח יותר ממזיק שלא להנאתו, ולכן כל שנושא עליו שם גזלן בנטילתו אף בנוטל על מנת לאבד קנסוהו רבנן מה שאין כן כשאין עליו שם גזלן קודם שריפתו] כנ"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף