יד רמ"ה/סנהדרין/טו/ב

יד רמ"ה סנהדרין טו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומתמהינן אקושיין היכי הוה ס"ד למימר הכי ס"ד קטל איהו בסייף קטל ממוניה ניחייביה לדיליה בסקילה שהיא חמורה מכולן שהרי נתנה לעובד ע"ז אלא ודאי ש"מ בלא יומת נמי לא הוה ס"ד לחיוביה סקילה ואם כן יומת על כרחך להיקשא דמיתת השור למיתת הבעלים הוא דאתא. ומקשינן דילמא לעולם לקטלא ממש ודקאמרת יומת למה לי אי לאו יומת הוה אמינא מיתתו בסייף דהא ליכא לחיובי סקילה כדאמרן וכיון דאפיקתיה מסקילה אוקמיה אסייף בי דיניה כתב רחמנא יומת סתם לאפוקי מסייף. הניחא למאן דאמר חנק חמור מסייף ליכא למימר דלאפוקיה מסייף לחנק הוא דאתא משום דקשיא לן קטל איהו בסייף הקל קטל ממוניה ליחייביה חנק דחמור טפי ועל כרחין להיקשא הוא דאתא אלא למאן דאמר חנק קל מסייף הא ודאי איכא לאקשויי דילמא לעולם קטלא ממש ואצטריך יומת לאפוקיה מסייף החמור לחנק הקל. ומפרקינן לא סלקא דעתך למימר דלקטלא ממש הוא דאתא דכתיב אם כופר יושת עליו ואי ס"ד בר קטלא הוא היכי שקלינן מיניה כופר ופטרינן ליה והא כתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח ומקשינן אדרבא משום הך קרא גופיה דכתב גבי רוצח גופיה דלא תקחו כופר אצטריך למיכתב הכא גבי ממוניה אם כופר יושת עליו דלא תימא לא תקחו כופר כתיב ואפילו קטל תוריה נמי לא מצי פריק נפשיה הילכך כתב רחמנא אם כופר יושת עליו לאשמועינן דהיכא דקטל איהו לא תסגי ליה בממונא אלא בקטלא והיכא דקטל ממונא לפרוק נפשיה בממונא אלא אמר חזקיה כו' דלאו מיומת שמעינן לה אלא מקרא אחרינא שמעינן לה מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו וא"כ וגם בעליו יומת למה לי על כרחך להיקשא הוא דאתא:

איבעיא להו שור סיני אלו קרב להר בעוד שהשכינה שם דכתיב ביה אם בהמה אם איש לא יחיה בכמה היה נידון והיינו טעמא דלא קא מתמהינן הכא שור סיני מאי דהוה הוה כדאקשינן בכתובות (ג'.) קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה משום דהתם קא מדחי לפרושי מילתא דלא איירי בה קרא וכיון דקרא לא איירי בה אנן למה לי למיבעא בתרה אי למיגמר לא צריכנא ליה דמאי דהוה הוה אי לפרושי קרא הא לא צריך אבל הכא דאשמועינן קרא דמיחייב קטלא איבעיא לן בכמה הוה כי היכי לפרושי קרא ולמידע היכי הוה מילתא. ת"ש אם בהמה אם איש לא יחיה מה איש בעשרים ושלשה שהרי הוקבעו סנהדראות קודם לכן על העם דכתיב ויבחר משה אנשי חיל וגו' ופשיטא ליה לתנא דכי קבע משה סנהדרי מידע הוה ידע כמה צריך לדיני ממונות וכמה צריך לדיני נפשות. אף בהמה בעשרים ושלשה:

פיסקא הארי והזאב כו' שהמיתו את האדם שחייבין סקילה כדתנן בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נ"ד:) אחד השור ואחד כל הבהמה כו' מיתתן בעשרים ושלשה ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה. אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שהמיתו את האדם בההיא קאמר רבי אליעזר כל הקודם להרגן זכה ואמילי דת"ק קאי דאיירי כשהמיתו אבל לא המיתו לא קטלינן להו אלמא קסבר יש להן תרבות כלומר אפשר לגדלן וללמדן שלא יזיקו ולפיכך מותר לגדלן דלא קרינא בהו לא תשים דמים בביתך וכיון דמותר לגדלן הרי יש להן בעלים ולאו הפקר נינהו ואסור להרגן מפני הפסד בעלים אבל אם המיתו קטלינן להו לסלוקי היזיקא ולאו מדינא דשור שהמית את האדם דא"כ לר' אליעזר ליבעי עשרים ושלשה ולא מצית למימר טעמא דלא בעו עשרים ושלשה לר' אליעזר דכיון שהמיתו הוכיח סופן על תחילתן שלא היו אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן כמו שפירש רבינו שלמה ז"ל דהא תינח הארי והדוב ושאר חיות דרגילי לאזוקי איכא למימר דכי המיתו איגלאי מילתא דלאו בני תרבות נינהו אלא שאר בהמה וחיה דהוו בני תרבות לכ"ע כגון כשבים ועזים וסוסים ופרדים וחמורים דס"ל לר' אליעזר דכי המיתו כל הקודם להרגן זכה כדקתני בברייתא בהדיא רבי אליעזר אומר שור שהמית מיתתו בעשרים ושלשה שאר בהמה וחיה שהמיתו כל הקודם להרגן זכה לשמים מאי טעמיה דר' אליעזר מי איכא למימר דסבירא ליה דליכא בהמה דהויא תרבות אלא שור אלא ודאי על כרחך טעמא דרבי אליעזר גבי שאר בהמה וחיה לאו משום דאיגלאי מילתא דהני לאו בני תרבות נינהו אלא לעולם בני תרבות נינהו ויש להם בעלים ואפ"ה כיון שהמיתו קטלינן להו לסלוקי היזיקא מדרבי נתן (ב"ק ט"ו:) אי נמי מדכתיב ובערת הרע מקרבך ות"ק ורבי אליעזר בהא פליגו ת"ק יליף שור שור משבת דכתיב ביה לכל בהמתך ור"א לא יליף שור שור משבת הילכך שור דכתב ביה רחמנא קרא לאקושיה לבעלים צריך עשרים ושלשה שאר בהמה וחיה לא בעו עשרים ושלשה ורבי יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו קאמר רבי אליעזר כל הקודם להרגן זכה דשמעיה לתנא קמא דקאמר כשהמיתו מיתתו בעשרים ושלשה וקאמר ליה רבי אליעזר אומר אני אפילו לא המיתו כל הקודם להרגן זכה דאין להן תרבות ואסור לגדלן לפיכך אין שם בעלים עליהם והוו להו הפקר הילכך כל הקודם להרגן זכה:

תנן רבי אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה בשלמא לר' יוחנן דמוקים לה בשלא המיתו מאי זכה זכה לעורן דלאו איסורי הנאה נינהו שהרי לא המיתו זכה לעורן דהפקר נינהו דהא אין להם בעלים אלא לריש לקיש דמוקים לה בשהמיתו כיון דהמיתו ואמר ר' אליעזר דאין צריך לדונן בעשרים ושלשה אלא קטלינן להו משום דכתיב ובערת הרע מקרבך מכי קטלי הוו להו כמאן דגמר דינייהו ואסירי בהנאה דכי לא יליף רבי אליעזר שאר בהמות משור הני מילי לקולא לאצריכונהו עשרים ושלשה אבל לחומרא למיסרינהו בהנאה משעת גמר דין יליף בקל וחומר ומה שור שהקל עליו הכתוב לדונו בעשרים ושלשה כיון שנגמר דינו אסור בהנאה דכתיב סקול יסקל וגו' ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה אלא בא הכתוב ללמדך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו לסקילה אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמר קרא את בשרו לרבות את הטפל לבשרו ומאי נינהו עורו (ב"ק מ"א.) ואיכא דנפקא ליה התם מדכתיב ובעל השור נקי נקי מנכסים והרי אתה דן משור ומה שור שהקל עליו הכתוב שלא לדונו אלא בעשרים ושלשה אסור בהנאה שאר בהמה וחיה שהחמיר עליהן הכתוב שכל הקודם להרגן זכה אינו דין שיהו אסורין בהנאה והרי אתברר לך דעל כרחך שאר בהמה וחיה שהמיתו לדברי הכל אסורין בהנאה משנגמר דינן להריגה ואי אמרת דרבי אליעזר כי קאמר כל הקודם להרגן זכה בשהמיתו בלחוד קאמר מכיון שהמיתו הוו להו כמאן דנגמר דינן להריגה ונאסרו בהנאה וא"כ מאי זכה. ומפרקינן דהאי זכה לאו נשתכר ממון הוא אלא זכה לשמים שבער את הרע מן העולם. תניא כדריש לקיש כו' כדפרישית דת"ק יליף שור שור משבת ורבי אליעזר לא יליף שור שור משבת:

פיסקא דמתני' ר' עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה ודייקי' ר' עקיבא היינו ת"ק ומפרקינן איכא בינייהו נחש לת"ק נחש נמי בעשרים ושלשה כדקתני למתני' בהדיא ור' עקיבא דלא מפריש מידי בהדיא אלא קאמר מיתתן בעשרים ושלשה כדקתני במתני' דלא מפריש אלא קאמר בעשרים ושלשה איכא למימר דלאו אכולהו קאי אלא אמקצתייהו ומאי מעיט נחש דחמור מכולן דלא ליבעי עשרים ושלשה כדאמרינן בב"ק דברי הכל נחש לעולם אסור:

מתני' אין דנין לא את רובו של שבט כדבעינן למימר קמן ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא בב"ד של שבעים ואחד ובגמרא מפרש מנלן. אין מוציאין למלחמת הרשות שאינה לכבוש את ארץ ישראל ולא להגן על עצמן אלא לרשת משכנות לא להם אלא עפ"י ב"ד של שבעים ואחד ואין מוסיפין על העיר ירושלים לקדש את התוספת בקדושת העיר שאוכלין בה מעשר שני וקדשים קלים ועל העזרות לאכול שם קדשי הקדשים כדפרישנא לעיל אלא עפ"י ב"ד של שבעים ואחד ובגמרא מפרש מנא לן. ואין עושין סנהדראות של עשרים ושלשה לשבטים אלא בב"ד של שבעים ואחד לא שצריכין לצאת להושיבן אלא שהשבט וסנהדרין הולך אצל ב"ד הגדול שבירושלים והן ממנין אליהן סנהדרין והולכין להן וי"א שצריכין ב"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן ואינו נראה. אין עושין עיר הנדחת בספר עיר העומדת על הגבול ואין אחרת מפסקת בינו ובין ארץ העמים. ולא של עיר הנדחת כו' ובגמרא מפרש טעמא דכולהו:

ודייקינן בגמרא האי שבט דחטא במאי אילימא שבט שחלל את השבת במזיד ובהתראה אימור דפליג רחמנא בין יחידין למרובין דהיחידים סגיא להו בכ"ג ומרובים ליבעו שבעים ואחד הני מילי לענין ע"ז כדכתיב והוצאת את האיש ההוא וגו' לשעריך איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך בשאר מצות מי פליג רחמנא אלא בשבט שהודח למימרא דשבט שלם שהודח כמרובין דעיר הנדחת דיינינן ליה ולא כיחידים למאי נפקא מינה למיבעי סנהדרי גדולה ובסייף כמאן לא כר' יאשיה ולא כר' יונתן דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיה דבציר מעשרה לא מקרו עיר וטפי ממאה נפקי להו מתורת עיר והוו להו צבור ובצבור לא אשמועינן קרא דלהוי בסייף הילכך כל חד מינייהו נידון בפני עצמו כיחיד ובסקילה רבי יונתן אומר ממאה ועד רובו של שבט ולא עד בכלל דכ"ע מיהת שבט שלם לא דייני' ליה כמרובין דעיר הנדחת וכי היכי דלענין קטלא כיחיד דמי לענין דיניה נמי כיחידי דמי ובעשרים ושלשה ואוקמה רב מתנה בנשיא שבט שחטא באחד מכל המצות לאו מי אמר קרא כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול יביאו אליך דאלמא בעי שבעים ואחד דהא משה במקום ע"א קאי ה"נ גבי נשיא שבט דבריו של גדול קרינא ביה. עולא א"ר אלעזר בבאין שבטים על עסקי נחלות וכתחילתה של ארץ ישראל כלומר כחלוקה כך דינה ודחינן אי מה להלן בקלפי כו' כדמפרש ביש נוחלין ואידחא לה. ואתא רבינא ופריק פירוקא אחרינא. לעולם שבט שלם שהודח ודקא קשיא לך כרבים דיינינן ליה אין אע"ג דמיתתן בסקילה כיחיד כרבים דיינינן ליה בע"א דמכדי עיר הנדחת גופה מנא לן דבעיא ע"א דכתיב והוצאת וגו' ה"נ כו' והיינו דקא אמרינן לאו מי אמר רבי חמא וכו' לקמן גבי עיר הנדחת דבעיא שבעים ואחד איש ואשה אתה מוציא לשעריך לב"ד שבעיר והיינו סנהדרי קטנה ה"נ וכו'. ור' יאשיה ור' יונתן כי איירי לענין קטלא איירי דכי הוו טפי משיעור עיר הנדחת דיינינן להו בסקילה אבל לענין דינא דכ"ע לא פליגי דכמה דהוו טפי כרבים דיינינן להו בע"א דכל שכן דאיכא למעטונהו ממשמעותא דאיש ואשה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף